ההלם היה כבד. הוצבנו כל החטיבה במרחב שבין ירושלים לבקעת הירדן. היינו למעשה הכוח המשמעותי היחיד שמפריד בין הצבא הירדני לירושלים. מלבדנו היו פרושים לאורך הבקעה עוד כמה עשרות טנקים מיושנים ואנשי המילואים של חטיבת ירושלים שאיישו את מעוזי הבקעה. חלקם היו מצוידים ברובים צ'כיים, הנטענים ביד כדור כדור. המידע המודיעיני דיבר על לחצים חזקים שהופעלו על חוסיין מלך ירדן הן מצד מצרים וסוריה והן מצד קציני צבאו להצטרף ללחימה. לרשות הלגיון הירדני מעבר לנהר עמדו 500 טנקים וחיילים מאומנים היטב. היה ברור שאם ממלכת ירדן תצטרף ללחימה, עיקר המאמץ יופנה לעבר ירושלים ואנחנו נצטרך לבלום אותם בידיים.
ביום שני ה־8 באוקטובר רצו כל היום שמועות על התקפת הנגד של צה"ל ועל ההצלחה הקרובה להדוף את המצרים. הייתה איזו תקווה שהסרט ההזוי הזה שאנחנו נוטלים בו חלק הולך להסתיים. למחרת התברר שהיו אלה תקוות שווא. המח"ט, אל"מ שמואל פרסבורגר כינס אותנו לראשונה ודיווח על כישלון המתקפה והשלכותיה. הוא היה חד עד כדי כאב: "תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. את החשבונות נעשה עם מי שצריך אחרי המלחמה". לנו הוא הבהיר שהכישלון מגדיל את הסיכוי להצטרפות ירדן למלחמה. הוא הודיע לנו שיפזרו אותנו בכל האזור וגם מעבר לירדן, שניאלץ לפעול עצמאית ושלא נצפה לחילוץ - כי לא יהיה. "נחפש אתכם אחרי המלחמה", הוא הפטיר. שתקנו. כשירושלים עמדה על הפרק היה ברור לכולם שנעשה מה שיידרש.
משם הוטסנו מעבר לתעלה לקילומטר המאה על כביש סואץ קהיר, שהיה הנקודה המערבית ביותר שכוחותינו הגיעו אליה למעשה. נותרנו שם מספר ימים בלי אוכל וכמעט בלי מים. למזלנו גילינו שאנחנו יושבים על מחסני אספקה מצריים בבטן האדמה וקופסאות השימורים והגבינה הדנית המיובאת (שהיו טובים לאין ערוך ממנות הקרב של צה"ל) הזינו את הגדוד כולו במשך כמעט שבוע. לאחר עוד מספר שבועות בקזינו של העיר סואץ - מול הארמיה השלישית, הוחזרנו להתארגנות לרפידים (ביר גפגפה) - מרכז הצבא בסיני. שם קיבלנו שוק מסוג אחר; המקום נראה כמו מחנה של הצבא האמריקאי. כל האפסנאים, הקשרים ויתר "הג'ובניקים" שהסתובבו שם היו לבושים במדים חדשים ירוקים, בסוודרים מפוארים ובמעילים צבאיים שאף פעם לא ראינו, לבנים וגופיות חמות ומגבות איכותיות. התברר שמטוסי בואינג נחתו יום ולילה ברפידים והביאו, בנוסף לציוד לחימה מארה"ב כמויות אדירות של עודפי הצבא האמריקאי. שום דבר מזה לא הגיע לחזית. הכול נעצר שם. אנחנו נותרנו עם המדים המסמורטטים שעלינו ובלי לבנים להחלפה במשך שבועות ארוכים.
חבר שלי ביחידה אחרת שנותר ללא לבנים להחלפה ויתר עליהם לחלוטין ושנים רבות לאחר מכן נהג להתלבש ללא תחתונים. אני נמנעתי מאז באדיקות מלקחת ג'ובניקים בטרמפים. הייתי עוצר רק לחיילים שזיהיתי מיחידות לוחמות. זה לא יפה, זה לא הוגן, אני יודע...
התרעות פיקוד העורף