פעיל הר הבית, ארנון סגל, לא מצא מנוח אחרי האסון בהר מירון. "כל שנה זה מעצבן אותי", הסביר. "אתה הולך למקורות היהודיים ומוצא שם את הר הבית, הוא ממלא את היהדות. אתה מחפש את ל"ג בעומר ואת מירון, אז אתה מוצא רק רמז, מנהג. זה הולך כמה מאות שנים לאחור, לא מעבר, וזה הפך לסיטואציה מוזרה שהגיעה למוקד היהדות".
הוא הוסיף: "זה לא הגיוני, מעוות. ההסבר הוא שיהודים צריכים תחליף. לא נותנים את הר הבית, הוא לא נגיש, אז מייסדים שם בית מקדש ודת חדשה. יכול להית שאנשים באים ונהיים שם יהודים טובים יותר, אבל לא ייתכן שהטפל יחליף את העיקר. דווקא אלה שמתיימרים לשאת את שם היהדות, הנאמנה, לא נאמנים למקורות. בעיניי יש פה, בשפה אמונית, אמירה מלמעלה לגבי אובדן הפרופורציות. אין חשיבה אמיתית מה באמת חשוב. כל עסקן שלוחץ מסיבותיו, זוכה. יוצא שברשימת המקומות הקדושים נמצאים קבר רשב"י, יד אבשלום, קבר חבקוק והר הבית לא. בלבול, קוצר ראות. הלוואי שמה שקרה יפקח עיניים".
סגל, בן ה־40, הוא בן למשפחה מיוחסת. אביו, חגי סגל, משמש כעורך העיתון "מקור ראשון" ובראשית שנות ה־80 עלה לכותרות כחבר המחתרת היהודית, שנידון לשלוש שנות מאסר בפועל. אחיו, עמית, הוא הפרשן הפוליטי של חדשות 12, אולי איש הטלוויזיה המשפיע ביותר בישראל כיום.
גם ארנון, כבני משפחתו, עוסק בעיתונאות. הוא התחיל ב"עולם קטן", עלון שבת שמחולק בבתי כנסת ומוכר היטב בקרב אנשי הציונות הדתית, ויש לו גם דף שבועי ב"מקור ראשון", שהנושא המרכזי בו הוא הר הבית, כמו מרכז ספרו החדש "הבית".
"אני עיתונאי", העיד ארנון על עצמו. "אחי מוכשר ברמות אחרות, גאווה גדולה, ולפעמים יש משהו מתסכל בכך שאני תמיד 'האח של', אחרי שבמשך שנים הייתי 'הבן של'. מקווה שמתישהו אעמוד ברשות עצמי. אני שלם לגמרי עם מה שאני עושה, כי זה מה שמעניין אותי, וכרגע עיתונות היא כלי כדי להשפיע. בתור השלמת הכנסה נכנסתי ל'עולם קטן', עלון שבת וכתבתי שם על הר הבית. ראה את זה שלמה בן־צבי, שהיה העורך והבעלים של 'מקור ראשון' והציע לי לכתוב לפני כעשור. בהתחלה אמרתי 'מה אני אוכל לחדש כל שבוע?', אבל לא סירבתי ומאז אני מגלה שיש הרבה יותר מעמוד. ככל שאני נכנס לנושא, זה נהיה יותר מהותי, הולך ומתעצם".
לקורבנות ולבית המקדש עוד נחזור, השאלה שהדהדה אצלי בדרך לפגישה היא איך בחור שלמד בישיבה, שירת בגולני, נשוי ואב לשמונה, נתפס לרעיון שנשמע כל כך תלוש, בטח במאה ה־21, ובטח במקום אולי הכי נפיץ במזרח התיכון
גם סגל התקשה לענות על השאלה. "הגעתי להר כאדם בוגר בגיל 19", סיפר. "היה זה ספר של הרב גורן על הר הבית, שכתב ערב מותו והעלה אצלנו אבק על המדף. כשהגעתי לישיבה התחלתי לקרוא בו וכשסיימתי אמרתי 'אפשר לעלות להר'. אף אחד מהסביבה שלי לא דיבר על זה, זו לא הייתה אופציה נגישה. בחול המועד סוכות 1999 לקחתי חבר ועלינו. אף אחד לא אמר מה שעות הכניסה, אז היינו צריכים לחכות עד הצהריים. היינו ארבעה בשער ונכנסנו שניים־שניים. שבע דקות, זה מה שאפשרו. היום, לשם השוואה, בחול המועד יש אלפים. כך הג'וק נכנס. התחתנתי ב־2003 ובחתונה כל חתן אומר 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני'. אני אמרתי שירושלים בנויה לתפארת, אבל ההר, לב העיר והעם היהודי, סגור ליהודים. חברים ניגשו אליי אחרי ואמרו 'לא ידענו שגם אתה מאלה', התכוונו לנאמני הר הבית".
ביום שני, השבוע, סגל צייץ בטוויטר: "הר הבית סגור ממחר ליהודים עד להודעה חדשה, כי זה סוף הרמדאן והערבים לא רוצים לראות יהודים בקרבתם. המשטרה מודיעה על כך מהיום למחר, כי מה אכפת לה. מתנת מדינת ישראל ליום ירושלים".
"הכי מקומם זה זלזול המשטרה, שאפילו לא רואה בנו אזרחים שווים ולא מוציאה הודעה כמו על כל מקום אחר שהיה נסגר", סגל אמר לאחר שצייץ. "מהיום להיום, כנראה בכדי שלא נוכל להתנגד, לעתור לבג"ץ, או לעשות רעש. הכל בשושו, המשטרה משאירה את ההר כמקום אפל, חצר אחורית. האם יהיה פתוח ביום ירושלים? לא יודעים. גם לחברי כנסת שפנו, המשטרה לא הסכימה להגיד, היא אומרת שזה בכפוף להערכת המצב".
גורם המעורה בעבודת המשטרה הסביר שמדי שנה, בעשרת הימים האחרונים של חודש הרמדאן, ההר נסגר בפני מתפללים יהודים, והשנה דווקא ביומיים הראשונים מתוך העשרה הוא היה פתוח. לגבי הנהלים ביום ירושלים, שיחול בתחילת השבוע, אכן תתקיים הערכת מצב ובסיומה יוחלט כיצד לנהוג.
"למוסלמים יש חופש גישה מוחלט להר, כשליהודים נותנים כמה שעות מסכנות עם פיקוח הדוק", הוא אומר. "הערבים יוצאים מההר בהמוניהם ופורעים ביהודים, אז זה אומר שטעינו בדרך. הרי מסרנו את נשמתנו בהר בכדי להשיג שקט. השקט הוא ערך עליון בישראל. בשביל שקט אנחנו מוכנים לתת הכל, והבריונים הבינו את הקטע. הר הבית היה אמור להיות המקום השקט במזרח התיכון וזה לא קורה, כי משהו בשיטה לא הצליח. כשאתה מוכן לתת הכל, המחיר מאמיר. לעולם לא יהיה שקט".
כשנוגעים בנושא הר הבית, אין דמוקרטיה בישראל, אתה חוזר אחורה כאילו אנחנו בשלטון העות'מאני או הממלוכי. השיטה כשלה. ההיסטריה לא משיגה את מטרותיה ומעבר לזה היא מנוכרת לחלום הדורות היהודי, שאפשר לממש בהר הבית ולא על חשבון אף אחד אחר".
"בהר אתה זוכה לאבטחה כאילו אתה ראש ממשלה, במיוחד אדם דתי. להפך - שייתנו לי ללכת לבד, זה מה שאני רוצה. שיניחו לי".
"שיערב להם. אבא שלי לא עשה דבר שאני צריך להתבייש בו. כשהוא ישב בכלא הייתי בן 4, ואני זוכר את זה. הוא לא היה היחיד, היה שם גם אבא של עקיבא נוביק, שעוד לא נולד, ויהודה עציון, מקצה הרחוב בעפרה. הייתה לנו הסעה והיינו מגיעים פעמיים בשבוע לכלא השרון. דווקא זוכר את זה די בבירור, כי לא סבלתי נסיעות, וזו מבחינתי הייתה חוויה טראומטית".
הוא מבוגר מעמית, אחיו, בשנתיים, ויש להם שלוש אחיות. שני האחים גרו באותו חדר, בהתנחלות עפרה, במשך 17 שנה, וכשמבלים עם ארנון מגלים שגם לו יש אותו שיגעון פוליטי שבולט אצל אחיו. "גדלנו על זה", הוא צוחק. "כשהייתי בן 8, בחירות 1988, סבי הביא לנו נתונים כמו כמה קולות הצביעו לכל מפלגה. למדנו אותם בעל פה. אני יכול לומר לך עד היום כמה קולות קיבל ויקטור תייר - 446 קולות. אני יכול לומר מה היה אחוז החסימה באותן בחירות והמודד למנדט. היינו עושים בחירות. עמית היה מייצג מפלגה אחת ואני אחרת, והחברים שלנו בחרו. לרוב ניצחתי, כי החברים שלו עדיין לא ידעו לקרוא".
עמית סגל לא מסתיר את דעותיו, אבל לא יכול לתרגם אותן למעשים כמו ארנון, שאין כמעט צומת מחאתי שהוא לא לקח בו חלק בשנים האחרונות. "ישבתי ארבעה ימים במעצר במהלך ההתנתקות בגלל חסימת כביש גהה", הוא מספר. "נעצרנו בהמונים ובהתחלה סירבנו להזדהות, כדי ליצור מאבק עממי. צעד שעושים כל שני וחמישי מסיבות הרבה יותר שטותיות ובטח מותר לעשות כשמחזירים חבל ארץ שלם".
"הרי אף פעם לא יקשיבו לבני דמותי. אין למעלה כאלה שאומרים 'נילחם על מה שאנחנו מאמינים עד הסוף'. היום נתניהו נמצא הרבה יותר שמאלה מאהוד אולמרט, שפתח במבצע עופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השנייה. הוא נמצא במקום כל כך כנוע שמקבל את חמאס כעובדה וגם את ירי הטילים המזדמן. אם אי אפשר להשמיד ולנצח את חמאס, אז הברירה היא לשלם לו פרוטקשן".
התרעות פיקוד העורף