תחילה אסף סביבו קבוצות קטנות של יהודים ולא יהודים שפעלו לבדן, ואחר כך סופח לצבא האדום שהגיע לאזור במתקפת הנגד, שימש כאיש מודיעין מעבר לקווי האויב, פיקד על יחידות פרטיזנים וחבלנים, רובם לא יהודים, וזכה בעיטורי המלחמה הגבוהים ביותר.
ספרו מעניין במיוחד על רקע המלחמה הנערכת כיום באותם המקומות עצמם. בצד מעשי הגבורה במלחמה, קוץ מספר בספרו על העוינות בין רוסים, אוקראינים ופולנים, על מעשי רצח ואונס, ומעל הכל על האנטישמיות והתרת דמם של היהודים גם בקרב אלה שלחמו בצד שלהם. להלן כמה קטעים מספרו:
"במזרח אוקראינה החלו החיסולים הראשונים של היהודים על ידי הגרמנים, כי שם הרקע היה כאילו כבר מוכן. האוקראינים כל כך שנאו את היהודים, בגלל המצב הכלכלי הקשה ובגלל המוסדות הפוליטיים שבהם היו הרבה יהודים ששיתפו פעולה עם הסובייטים. למרות שלא כל היהודים היו מעורבים בזה - השנאה הייתה גדולה ועמוקה. כך שהגרמנים לא חיכו הרבה זמן, ואחרי תקופה קצרה מאוד חיסלו את כל היהודים תוך שיתוף פעולה מלא מצד האוקראינים המקומיים. לא הייתה כל עזרה מצד האוקראינים ליהודים שניסו לברוח. אבל היו מקרים בפולסיה באוקראינה המערבית ובליטא שבהם הכפריים המקומיים עזרו ליהודים.
היה שם בית מרחץ גדול שפעם שימש לצרכיו של בעל האחוזה. מדי פעם היו מוציאים אותנו לבית השימוש. אז החבר הזה פנה אלי ואמר: 'סשה, אם אתה צריך עכשיו לבית השימוש ולא תחזור, אז אני לא יודע מתי תהיה לך עוד הזדמנות לכך'. הוא, למעשה, נתן לי רמז לברוח וכך עשיתי. לא חזרתי מבית השימוש... הכרתי אותו מלימודי בבית הספר הגבוה. הוא היה בן של חקלאי עני... גם בין האינטליגנציה האוקראינית ששמחה עם בוא הנאצים החלו להבין שמה שקורה לא קורה כפי שהם תיארו לעצמם קודם. הם התאכזבו... הם התחילו להרגיש את השליטה והקיפוח מצד הגרמנים. הבחור הזה היה נאציונליסט עני שרצה, כמו כל האוקראינים, באוקראינה עצמאית. יחד עם זה, הוא היה מקורב ליהודים בסביבה במשך כל השנים... אז עשיתי כדבריו".
קוץ וקומץ אנשים שאסף הצטרפו תחילה ליחידה המקומית של הקולונל מדבדייב, אך כשזה רצה להעביר את הלוחמים היהודים לעורף, הם החליטו להישאר ולפעול לבדם. אחר כך הצטרפו אליהם כמה לוחמים בראשותו של מישה גינדלמן, קצין לשעבר בצבא הרוסי, שזכה לכינוי "הדוד מישה" - דיאדיא מישה.
התרעות פיקוד העורף