"אלה רגעים של חסד שרק סופר גדול יכול לספק. הוא היה איש שבשפה מטאפורית ידיו תמיד פרושות לחיבוק. אני זוכר במיוחד את הפגישות שלנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. הוא בדרך כלל הילל את הסרטים למיטיבי לכת ודיבר עליהם בלהט של מי שרוצה שתחווה את החוויה שהוא חווה לפני דקה".
"לפני שלושה שבועות משה קפטן ואני נתנו במה ליצירתו האחרונה ‘המקדש השלישי’. לקחנו שני שחקנים, יגאל שדה ואסנת פישמן, ויחד עם הבמאי איציק ויינגרטן עשינו קריאה בנוכחותו כדי לתת לו ללכת לעולמו בהרגשה שהוא ראה את היצירה שלו על הבמה. דיברנו על אפשרות להציג את המחזה על הבמה, אך הוא הלך לעולמו באמצע המשא ומתן".
"הוא היה סוג של ילד נצחי. אומנם בעל דעות ברורות מבחינה פוליטית וחברתית, אבל הוא היה ילד שהסתכל על החיים בעיניים סקרניות. היה סוג של אמון בינינו. הוא סמך עליי בעיניים עצומות, וזה יצר בינינו חברות נפש. עכשיו יש לי על המחשב את התסריט של ‘המנהרה’, ספרו מ־2018 שתכננו להפוך לסרט, אבל הוא כבר לא יזכה לראותו".
"הספקנו להעלות ערב אחד של תיאטרון קריאה בתיאטרון הבימה. בולי היה מגדולי הסופרים, והיה גם מחזאי נפלא. מורכב. חכם. עמוק ואמיץ. הדרמות המרתקות שכתב, הדמויות העמוקות של נשים וגברים, והחיבור שלהן לאמירות ולשאלות הפילוסופיות על מהות חיינו במקום הקשה הזה - היו מתנה גדולה ליוצרי התיאטרון ולקהל הצופים. בולי לא ויתר לנו וכתב על האחריות הגדולה שיש לנו. לכולנו. אנחנו מחויבים להיות מודעים לה ופקוחי עיניים בתוך החברה הכל כך שסועה וכואבת שלנו".
"חברות אמת עמוקה וחמה נרקמה בארבעת העשורים האחרונים בין שלושה סופרים שונים עד מאוד במוצאם, אישיותם, ילדותם וסגנון כתיבתם: א.ב יהושע, עמוס עוז ויהושע קנז. פעם בשלושה חודשים סעדו יחד, הרגל ותיק וקבוע. באופן נדיר בין סופרים, קראו והעירו בקפידה איש על כתבי היד של רעהו. אהבה גדולה אהבתיך, בולי יקר, איש טוב ונלהב, וכחן וסקרן, ידיד נפש, סופר בחסד עליון. בשיחתנו האחרונה, בשבוע שעבר, דיברת כדרכך על המוות וגם על ‘מולכו’ שלך. אחזור אליו כעת".
"בולי אמר לי שהוא רוצה להוציא מחדש לאור את שבעת הספרים שכתב אביו על ירושלים. הוא רצה להנציח אותו. ההוצאה אמרה שזה מכובד אבל לא הייתה מוכנה להוציא שבעה ספרים. הצעתי שנוציא כרך אחד עם מבחר הדברים שאביו כתב. ישבנו יחד ובחרנו. כשבולי כתב את ‘מסע אל תום האלף’ הוא ביקש שאהיה היועץ שלו בפרק שעוסק בציונות. ישבנו במסעדה בחיפה ארבע שעות. לאט־לאט מצאתי את עצמי מלווה את בולי בכל כתיבת הספר.
"ישבנו ארבע־חמש פגישות, כשאשתו קוראת את מה שהוא כותב ומעירה את הערותיה. היו בינינו חברות ואהבה שלא תלויות בדבר. לא הסכמנו על שום דבר בנושא ציונות, אבל היה כיף ותענוג גדול לדבר על יהדות. היינו נפגשים המון, אבל בשלב מסוים בולי אמר שאי אפשר להיפגש יותר. הרגשתי שהוא רוצה שנזכור אותו כמו שהיה ולא חולה. עצוב לי כי אהבתי אותו מאוד".
אמרו לי שכדי לקבל ממנו כן - אני צריך לקרוא לו בולי ולא יהושע, אברהם או כל חיבור אחר. ו'בולי' עבד; בטלפון הראשון שלי אליו להזמין אותו להשתתף בסרט על עמוס עוז נוצרה ישר כימיה - אני חושב שכימיה של אנשים שגדלו על ספרים. ובהמשך כל עשיית הסרט ממש שמחתי לגלות איש סקרן וחם עם פרופורציה מאוד נדירה לגבי האגו שלו, הספרות והפרסום. הוא לא התבלבל לרגע. וזכיתי בחבר".
"יש מחזאים ששומרים את המילים שלהם לעצמם ואומרים ‘ככה צריך להיות’, אבל הוא הבין שמחזה עובר דרך המחזאי לבמאי ומהבמאי לשחקנים ומהשחקנים זה מגיע לבמה. הוא היה מאוד פתוח לשינויים שעשינו בהתאם לבמה, לשחקנים ולמצב. הוא היה בן אדם עם חוש הומור, מבריק והיה תענוג וכבוד להיפגש איתו, אנחנו, השחקנים הקטנים, עם ענק הספרות הזה. בחייך הקטנים אתה עובר כל מיני אירועים ופוגש כל מיני אנשים. לפגוש אותו זו הייתה זכייה גדולה".
"ויחד עם זאת הוא נדיב אליי ואל ההצגה: ‘תעשי בסיפור הזה כבשלך. זו היצירה שלך שמתבססת על שלי. וזה יהיה רלוונטי היום כפי שהיה רלוונטי כשכתבתי אותו, מבחינה פוליטית, חברתית. בואי, תיכנסי, מזל שהספקת לפגוש אותי, אני תכף לא אהיה כאן’, הוא אומר ומביט למעלה. ‘מתי הקריאה הראשונה?’, ‘באמצע אוגוסט’, אני עונה. ‘כבר אביט עליכם מלמעלה’, הוא עונה בחיוך רחב, והעיניים, עדיין נוצצות".
"המחזה הצליח מאוד ועל רקע זה נפגשנו שוב ושוב והתחברנו. חוויתי אדם חם, אוהב אדם, מתעניין, סקרן וילדותי במובן הטהור של המילה. אדם עם עיני ילד שאהב להתעניין והקשיב במלוא תשומת הלב. כשהוא היה עולה לדבר על נושא בצורה עוצמתית ודעתנית, לא הבנתי מה הקשר בין האדם הפשוט, החם והנעים ובין האדם רחב היריעה, הידיעה והשפה הקולחת והעמוקה. הוא היה אדם שגרם לך להתאהב בו. אהבתי אותו כאדם, מעבר להיותו מחזאי וסופר מבריק. היה מרתק לראות את האהבה שלו לאשתו איקה ז"ל.
"הם היו גוף אחד, ואני חושב שהמשבר הגדול שלו היה כשהיא נפטרה. אני לא חושב שהוא השתקם מזה. הייתה תחושה שהוא כבר רוצה להתאחד איתה. זה היה ניכר. הפגישות האחרונות שלנו, אחרי שהיא נפטרה, היו מלוות בדמעות כי היא הייתה קשורה אצלו ברגעים הטובים של חייו. היה כואב לראות את הכאב שלו. מאז פטירתה הוא הלך והידרדר, חלה ודיבר על הרצון שלו להתאחד איתה אחרי מותו – ועשה את זה".
התרעות פיקוד העורף