ב-9 בספטמבר 2011, כאשר אלפי מפגינים מצרים פשטו על בניין השגרירות הישראלית בקהיר במסגרת אירועי האביב הערבי, דדי חנוך (50), מי שהיה קצין הביטחון של השגרירות עד יוני של אותה שנה, לא היה מופתע. “המפגינים הגיעו בשביל לשבור חומה שהשלטונות בנו מול השגרירות, וברגע שהם שברו את החומה הם הבינו ששום דבר לא יעצור אותם", הוא מספר.
“אז למעשה כל תוכניות האבטחה שבניתי בחודשים שלפני כן עמדו למבחן, ולמזלי ולמזל החבר’ה שהיו בבניין השגרירות, זה עמד במבחן לא רע וזה נתן עוד זמן לדרג המדיני להשפיע על המצרים לחלץ את החבר’ה שלנו מבפנים", ציין.
הבאנו משאית ברזל לשגרירות, הבאנו רתכים והלבשנו על כל דלת בשגרירות דלת פנימית עם עוד סורגים, עוד פלדות. שמנו גדרות תיל, פיזרנו 80 מטפים מפחד שיזרקו עלינו פנימה בקבוקי תבערה, וגם תרגלתי את הצוות כל יום בתוך השגרירות עד שהחבר’ה הבינו שאפשר להתמודד עם מפגינים בלי לירות בהם. אמרתי להם: ‘אם נירה במפגין, ניצחנו את אותו רגע, אבל הפסדנו במערכה כי לא נצא מזה בחיים’".
כמה חודשים לפני הפריצה ההיא, ב־25 בינואר 2011, לאחר המהפכה בתוניסיה, החלו מחאות ענק בעולם הערבי - “האביב הערבי". במצרים המפגינים מחו נגד משטרו של הנשיא חוסני מובארק וקראו להדחתו. ההפגנות המתמשכות הובילו לבסוף להתפטרותו של מובארק ושל בכירי השלטון המצרי. לתוך ההפיכה השלטונית במצרים נקלעה שגרירות ישראל בקהיר, שהוקמה בשנת 1979 לאחר הסכם השלום עם מצרים.
“פרוץ ההפיכה השלטונית במצרים היה תהליך מהיר, קיצוני ואלים", מספר חנוך. “המדינה התפרקה לרסיסים. אנחנו למעשה נקלענו לרצף של אירועים פסיכיים, שבהם נאלצנו להתמודד עם איומים ממשיים שנגעו לביטחון האישי של כולם וקצב קבלת ההחלטות היה פשוט מטורף.
אחת הבעיות באותה תקופה הייתה שכלל גורמי איסוף המודיעין והערכת המצב בישראל לא הבינו מה הולך לקרות במצרים. אחת הטענות הקשות כלפי המודיעין היא שאף אחד לא צפה את זה. לא רק שלא צפו, אלא במצרים גם טענו שזה לא יקרה, שמובארק חזק וישתלט על העניינים ולא יקרה שום דבר. אבל המדינה התהפכה ואנחנו היינו בתוך ההתהפכות הזו".
תוך כדי כך ניהלתי מאבק מקצועי מול הגורמים בארץ על מנת לקבל תשומות אבטחתיות בהתאם למה שאני חשבתי שנדרש, ובארץ פחות הסכימו איתי. בתור קב"ט ניסיתי למצוא פתרונות ולתת מענה אבטחתי נכון לאיומים. נאלצתי בסופו של דבר לאלתר, וחלק מההחלטות שקיבלתי, בניגוד לדעת המנהלים שלי ולהנחיות אחרות שקיבלתי, התקבלו כי בסופו של דבר ידעתי כל הזמן שאנחנו לקראת אירוע גדול כמו השתלטות על בניין השגרירות.
התכוננו לזה יום־יום. אם היית שואל את השגרירות מה החשש הגדול בחודשים מאי ויוני של אותה שנה, אז זה היה שמפגינים יפרצו לתוך השגרירות. הגדרנו כל מיני שיטות ואמצעים כדי להתמודד עם מפגינים, שכללו מטפים, קומקומים רותחים וחומרי ניקוי, כי ידענו שאם נגיע למצב שנירה במפגינים בתוך השגרירות – לא נצא בחיים כי שלטונות מצרים יילחמו בנו".
“הספר עוסק בשני אספקטים עיקריים: הוא מספר איך זה לגור במצרים, מה זה אומר לגור במדינה ערבית, ובנוסף עוסק בפרוץ ההפיכה. רוב האנשים מכירים את סיפור התקיפה של השגרירות, אבל אני מתמקד בסיבות וברקע שהובילו לאותה תקיפה".
עד הגעתו למצרים שירת חנוך 15 שנה ביחידה לאבטחת אישים בשב"כ. למעשה הוא לא רצה בכלל להגיע למצרים. “רציתי להתקדם מהיחידה לאבטחת אישים לתפקידים בכירים יותר ונדרשתי לעשות תפקיד רוחב, כלומר קב"ט בתפקיד ניהולי. עברתי קורס קב"טים ונשלחתי לקהיר", הוא אומר.
זה היה אירוע משברי כי אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. מרגע שהבנתי שאני מגיע למצרים עשיתי סוויץ’ במוח וחשבתי איך להכין את הקרקע, כי הבנתי שבקהיר לא יהיה רגע אחד של מנוחה או חסד".
לדבריו, כבר בימיו הראשונים בקהיר הבין את מורכבות התפקיד: “בתקופה ההיא הקב"ט בקהיר היה תפקיד משולב: אתה אחראי על אבטחת השגרירות, אבטחת טיסות אל על, אבטחת השגריר, אבטחת השכונה, אבטחת מרכז אקדמי ישראלי שהיה בקהיר. כמות האירועים החריגים הייתה בלתי נגמרת, היה סטרס מטורף ותמידי של 24/7. הגעתי חודש לפני המשפחה ואמרתי לעצמי: ‘אלוהים ישמור, לאן נכנסתי?’".
כשסיפרתי זאת לדיפלומט ותיק בשגרירות, הוא אמר לי לפתוח טלוויזיה. פתחתי את הטלוויזיה הממלכתית של מצרים וראיתי שם סרטים עלילתיים שבהם הראו את חיילי צה"ל עם זנבות ואוזניים ארוכות. הם חושבים שככה הישראלים באמת נראים".
באחד המקרים חנוך נקלע להפגנה אלימה בכיכר המרכזית בקהיר. “היו בכיכר מאות מפגינים חמומי מוח, אנחנו לא יכולים להתקדם, אבל גם לא יכולים לשוב לאחור עם הרכבים", הוא כותב בספר. “פחד וחוסר אונים מזדחלים ותופסים מקום נכבד. אין ברירה, צריך לפעול, צריך לעשות משהו יצירתי. חלק מהמפגינים מסתערים לעברנו, חלקם עולים על גגות הרכבים וחלקם מכים בחוזקה בצדי הרכב במקלות, בגרזנים ובסכינים".
“היום אני אומר לעצמי: ‘איך תפקדתי באירוע הזה?’", אומר חנוך כעת. “באותם רגעים אתה לא בדיוק חושב על פחד ועל סטרס, אלא חושב על לתפקד. גם כל הצוות מסתכל עליך שתגיד לו מה לעשות כי אתה מחליט. לרגעים האלה גייסתי את כל מה שעברתי בחיים. השירות הצבאי שלי ברפיח, השנים הרבות בפעילות מבצעית בשב"כ. הייתה לי בראש כל הזמן הכנה מנטלית לרע מכל".
"כשאתה נמצא במצרים, אתה יודע שגם כדי להוציא את הכלב לטייל בחוץ אתה צריך להתלבש כאילו אתה במבצע צבאי, חגורה עם כל הציוד ומכשיר קשר ופחד נוראי. ברור שהיה לחץ, אבל היה תפקוד טוב. אגב, הפחד שלי היה מהחבר’ה הצעירים, המאבטחים שעדיין לא היו מנוסים. היו לי גם חבר’ה שהגיעו למצב של לחץ אטומי, והייתי צריך לתת להם שירותי פסיכולוגיה בגרוש, אבל לא הייתה ברירה", הוא מספר.
עם סיום תקופתו במצרים עבר חנוך לשמש כקב"ט אל על בלוס אנג’לס, וב־2013 חזר לישראל לתפקיד מטה באגף אבטחה, עד פרישתו מהשירות ב־2018. עם פרישתו עבר לתחום של ייעוץ ביטחוני והדרכות בעולם האבטחה והעביר מאות הרצאות בארץ ובחו"ל.
כיום משמש מבנה בית השגריר הישן בקהיר כמשרד השגרירות במצרים, אבל פעילות השגרירות לא חזרה לסדרה. “היום שגרירת ישראל במצרים אמירה אורון והצוות שלה נוסעים לכמה ימים למצרים וחוזרים לישראל, כמובן באבטחה כבדה", אומר חנוך. “אין את אותה אופרציה שהייתה פעם".
התרעות פיקוד העורף