הפרסומאי עמנואל (מנו) רוזן היה בשנות ה־50 לחייו כשגילה סוד משפחתי טרגי, שבעקבותיו החליט לצאת למסע שורשים בעקבות סיפור משפחתו – מהחיים בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון, דרך העלייה ארצה לפני המלחמה ועד העננה שמרחפת על בני משפחתו שנים רבות.
את המסע הזה מגולל ספרו החדש של רוזן, “אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי” (אסיה הוצאה לאור). “כל הסיפור התחיל לפני 90 שנה, באפריל 1933”, מספר רוזן מביתו שבקליפורניה, שם הוא חי זה 40 שנה. “סבי, הוגו מנדל, שהיה עורך דין מאוד מצליח בגרמניה, קיבל מכתב שבו נאמר לו שהוא לא יכול לשמש יותר כעורך דין מפני שהוא לא משתייך לגזע הארי. לכן סבי, שתמיד היה ציוני, החליט עם סבתי לוצי לעלות לארץ. כל המשפחה הגיעה לתל אביב. סבא שלי פתח בארץ מפעל, המפעל נכשל, והוא הפך להיות איש מכירות וגם אז לא כל כך הצליח. בשנת 1956, 23 שנה אחרי שהם עלו לארץ, סבתא וסבא שלי נסעו לחודשיים חזרה לגרמניה. זאת הייתה כנראה נסיעה קשה. כשהם חזרו מהנסיעה הזו, במרץ 1957, סבא שלי קפץ אל מותו מקומה שלישית של פסאז’ תמר ברחוב אלנבי בתל אביב”.
רוזן, שנולד וגדל בתל אביב, שימש בעבר כפרסומאי, והוא אחראי לכמה מהפרסומות והסיסמאות הידועות בציבוריות הישראלית, בהן “זה אתא, לא ידעת?”, “החום בוטל – שותים קריסטל” (שהגה עם עמוס טל־שיר) ו”מה הבעיה? קחו סנו!”. “בארץ עבדתי בפרסום כשמונה שנים”, הוא מספר. “תמיד אהבתי לכתוב, ובאופן טבעי הרבה אנשים שכותבים נמשכים בצעירותם לעולם הפרסום, זה עולם מעניין. בשנת 1983 נסעתי ללמוד מינהל עסקים בארצות הברית – ונשארתי שם”.
לאחר לימודי תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת סן פרנסיסקו, שימש רוזן כעשור כסגן נשיא לשיווק בסטארט־אפ בברקלי. בהמשך הוציא שלושה ספרים מקצועיים בנושאי שיווק, שתורגמו ל־13 שפות. “בימים אלה אני כותב ספר עם אשתי, שהיא פרופסור למדעי החיים בסטנפורד”, הוא מספר. “אני לומד המון, ואנחנו מאוד נהנים מהעבודה על הספר הזה. זו ההרפתקה החדשה שלי”.
הספר כולל תמונות של גיבוריו לאורך השנים, לצד צילומים שצילם רוזן במסעו עשרות שנים אחרי כן. “הפתעה גדולה שהייתה לי במהלך כתיבת הספר זו התביעה המשפטית”, הוא מספר. “פתאום אני מגיע לכפר בגרמניה ומישהי נותנת לי פתק של מכתב התביעה שאמא שלי, בשם סבתי, ניהלה נגד גרמניה. לא היה לי מושג מזה. היא ישבה על מכונת הכתיבה והדפיסה ושלחה מכתבים. אנחנו, הילדים, היינו עסוקים בענייננו. ההתנהלות הייתה במכתבים מישראל לגרמניה ובחזרה. דבר נוסף שהפתיע אותי וממש חטפתי שוק ממנו הוא העובדה שבית המשפט הגרמני מינה כעד מומחה פסיכיאטר נאצי שהיה בעברו חבר במפלגה הנאצית. הפתיע אותי שאדם כזה מונה בידי בית המשפט לשמש כעד מומחה במשפט שהתנהל בשנות ה־60. חוות הדעת של הפסיכיאטר הנאצי הייתה שלא סביר שיש קשר בין הרדיפה של סבא שלי לבין ההתאבדות שלו, אבל להפתעתי בית המשפט לא קיבל את דעתו ופסק שיש קשר בין הרדיפה של סבא שלי ב־1933 לבין ההתאבדות שלו. זה בכלל לא מובן מאליו שאמי וסבתי ניצחו במשפט הזה. המאבק הזה היה כנגד כל הסיכויים”.
בסיום שיחתנו מבקש רוזן להדגיש את אהבתו לישראל: “סבתא שלי ואמא שלי היו מאוד ציוניות ואהבו את ישראל, וגם אני מבקר כל הזמן בארץ ואוהב את ישראל. אני חושב שהקושי של סבא שלי היה שבסופו של דבר הוא נשאר באוויר, הוא לא הרגיש בישראל בבית וגם לא הרגיש זאת בגרמניה. סבתא שלי, לעומתו, הרגישה שייכות לישראל”.
התרעות פיקוד העורף