כשסיים לשאת את דבריו בטקס יום הזיכרון הממלכתי הסוער לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, נצפה השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר כשהוא ניגש לגבר שישב בצד על כיסא גלגלים, אומר לו משהו, מחבק ומנשק אותו. אותו אדם התברר כיואל שרון, פצוע מלחמת יום הכיפורים ובמאי הסרט “בצילו של הלם קרב".
בניסיון להניא את השר מלהגיע לטקס, כתב שרון לבן גביר: “אני, יואל שרון, האנרכיסט עם הדגל, הטרוריסט, השמאלן, הבוגד, לא אבוא לבדי. יחד איתי יגיעו 16 חיילים, שלצערי לא חזרו מהמלחמה בארץ מצרים; ארבעה מתוכם - אילן, יוסי, יהודה ושלמה - קבורים כאן, בבאר שבע... אם תבוא אחכה לך בחלקה 3 בבית העלמין, שבה תוכל לראות את האחדות של עם ישראל, שאתה וחבריך מתעקשים להחריב. רק אל תישא דברי ניחומים על חבריי הקדושים. בבקשה, אל תהרוס את יומם הקדוש של ‘האנרכיסטים’. תניח זר בשקט ותראה את יופיו ועוצמתו של העם, שאתה וחבריך בממשלה מתעקשים לשסע ולהרוס".
לאחר האירוע אמר שרון: “כששמעתי שהוא מתעקש לבוא לטקס, פשוט התמלאתי בזעם, כשהבנתי שאני ובן גביר נהיה על אותה פיסת קרקע ביום הקדוש הזה, ושבכוונתו לנאום שם, כתבתי את המכתב. האמת? מאוד חששתי ממה שעלול היה להתרחש בבית העלמין. אבל אחרי שכתבתי את המכתב עשיתי סיבוב פרסה, כשהבנתי שעלינו לפתוח תהליך אמיתי של ריפוי מהקרע שנבקע בחברה שלנו. כי המשך החבטות וההכפשות רק יטביע את הספינה שלנו, וזה מה שייזכר לדיראון עולם".
צו 8 מלונדון
חייו של איש המופת עטור הפרסים שרון, 73, נחלקים בין מה שחווה עד מלחמת יום הכיפורים ובין תהפוכות הגורל שהיו מנת חלקו בעקבותיה. הוא נולד להורים שורדי שואה מהונגריה, וגדל בבאר שבע. רגע מכונן בילדותו היה כשקיבל מאביו מצלמה רוסית כמתנת בר מצווה. “זה היה סיפור אהבה מהקליק הראשון", הוא מציין. “עד מהרה המצלמה הפכה להיות בת הלוויה הצמודה שלי ומגיל 13 אני מתעד מה שסביבי".
בצבא שירת בסיירת חרוב והגיע לקצונה בשירותו בסדיר. “בשיא המרדפים והפשיטות לא היה לי ספק לגבי מה שאעשה לאחר השחרור", הוא מעיד. “הנסיעה שלי ללימודי צילום בלונדון הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ. תוך ימים אחדים פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני מיהרתי לחזור ארצה".
שרון קיבל את הפיקוד על מחלקת צנחנים והשתתף בקרבות בסיני, ולקראת סיום המלחמה הוא כבר הרגיש שהצליח לעבור אותה בשלום. “ב־22 באוקטובר נשלחנו לפשיטה על פורט פואד, העיר שחלשה על אחת מגזרות התעלה", הוא משחזר. “בדרך אל היעד קיבלנו הוראה לעצור ולחזור בגלל הפסקת האש שעמדה להיכנס לתוקפה. נשמתי לרווחה. ‘וואללה, נגמרה המלחמה! אני אורז את החפצים ושב ללונדון’, אמרתי לעצמי. אבל בבוקר העירו אותנו עם פקודה לחצות את התעלה".
מבחינת שרון זאת הייתה חצייה גורלית. ביום הלחימה האחרון הוא נשלח עם מחלקתו מהסיירת לפריצה לתוככי העיר סואץ, כדי לחלץ את הצנחנים שהיו לכודים שם. בקרבות אלה חטף הנגמ"ש שלו פגיעה ישירה מפגז שנורה מטנק מצרי. שרון היה אחד משלושה שנותרו בחיים מבין 19 לוחמי הנגמ"ש.
הוא יצא מהמלחמה משותק בפלג גופו התחתון ולאחר תהליך שיקום למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. שרון לא נח ולא שקט עד שבשנת 1988 ביים את סרטו העלילתי היחיד, “בצילו של הלם קרב", שבכיכובם של דן תורג’מן ואשר צרפתי חשף לראשונה בקולנוע את תופעת הלומי הקרב.
ב־1995 נעצרה זמנית פעילותו הקולנועית המגוונת, כשהתמסר להקמת עמותת “אתגרים". “בעמותה חוללנו שינוי מקיף בתפיסה השיקומית של נכי צה"ל", מספר שרון. “'בית הלוחם’ זה יפה, אבל לא רצינו להסתגר בגטאות, אלא לעשות ספורט עם כולם, כי ספורט אתגרי עושים בטבע ולא במקומות סגורים".
“סוף־סוף זה עומד לקרות. אני נערך במשנה מרץ לקראת צילומי הסרט ‘כדור סמרטוטים’, בהשראת ילדותי ונעוריי בבאר שבע, לצד הרצאות שאני מעביר ברחבי הארץ. לאחר שנפצעתי ואיבדתי כמעט את כל חיילי המחלקה שלי, הבנתי שניצלתי לאחר שמישהו בחר בי שאשאר בחיים כדי לעשות כל מה שאוכל במיזמים חברתיים על מנת שהמחיר ששילמנו לא יהיה לשווא".
התרעות פיקוד העורף