נהוג לחשוב שישראל הולכת בעקבות ארצות הברית בכל הקשור לתקינות פוליטית ורגישות יתר פרוגרסיבית, אבל עדיין יש דברים שבתרבות האמריקאית אסור לעשות - ואצלנו מותר. למשל, להוציא לקולנוע סרט בשם "החבר השמן שלי", מה שקורה כאן בסוף השבוע.
האמת היא, שככל הנראה אף במאי אמריקאי לא היה מעז מלכתחילה לביים סרט כמו "החבר השמן שלי", העוסק בכנות ובפרטנות בסוגיות כמו עודף משקל, הפרעות אכילה ודימוי גוף. מדובר במעין גרסה מקומית ועבת בשר ל"כשהארי פגש את סאלי". הפעם הארי הוא ג'מי, בגילומו המצוין של צחי סדן, בחור ישראלי שלא עונה לשום מודל מקובל של יופי - הוא לא רזה, לא מגולח, ולא לבוש כהלכה.
במהלך שירותו הצבאי, פוגש ג'מי את אליק, בחורה אטרקטיבית לכל הדעות, שגם מודעת לזה, ומוצלחת גם מכל בחינה אחרת. היא אשת הספר הכי איכותית שראינו על המסך הגדול השנה, ומעריצה גדולה של קרל אובה קנאוסגורד. לא קורה ביניהם כלום, אבל כיוון שאנחנו מדינה קטנה, הם נפגשים כמה שנים אחר כך, והפעם כשהם גרים בתל אביב. מתפתחת ביניהם ידידות עתירת מתח מיני, אבל משהו מפריד בין השניים. בסרטים ישראלים קודמים על אהבה במבחן, מה שעמד בין הגיבורים זה המוצא האתני. כאן, זה המשקל.
"החבר השמן שלי" מתאר את כל זה בהרבה רגישות, עם דיאלוגים שהשנינות לא פוגעת באמינותם, ובאופן כללי בצורה אותנטית להפליא. אולי זה רק מתבקש, כי הסרט מבוסס על סיפורו האישי של שניידר. "עד גיל 16 הייתי רזה, וספורטאי ממש טוב", מספר הבמאי, כיום בשלהי שנות הארבעים לחייו. "בגיל 16 חוויתי התקף אפילפטי גדול ראשון. התחלתי לקחת תרופות והפסקתי לשחק כדורסל. חברה שלי שברה לי את הלב, וכתוצאה מכל זה עליתי שלושים-ארבעים קילו. אני טוב בהדחקות, והדחקתי את זה.
"חשבתי שאני כזה מקסים ומיוחד, שזה לא יפריע לבנות להתאהב בי", הוא ממשיך. "כמו מה שלאונרד כהן כתב לג'ניס ג'ופלין ב'צלסי הוטל' - ,'You told me again, You prefer handsome men, but for me you will make an exception'. כמו הדמות בסרט, רק בגיל שלושים ומשהו נפל לי האסימון שאני צריך לעשות משהו בקשר לכך. עד אז, סירבתי להתייחס למשקל בתור בעיה, אפילו שזו היתה בעיה - בעיה גדולה מאוד".
"מה שכן, אני חייב להבהיר לך משהו: כשהייתי צופה בסרטים, לא הייתי מזדהה עם הבחור השמן. כשראיתי את 'חסמבה', הזדהיתי עם ירון זהבי, לא עם אהוד השמן. לא ראיתי את עצמי כשמן, ולמעשה הייתי שמנופוב בעצמי, כמו כולם".
גם אליק מבוססת, אם כי באופן חופשי יותר, על דמות אמיתית - ליאת אלקיים, זוגתו של שניידר ואם בנותיו, וכמובן עיתונאית וסופרת מצוינת בזכות עצמה, שהיתה שותפה לכתיבת התסריט. "היא וריאציה על ליאת ועל כל מיני בנות שהכרתי במשך שנים", אומר שניידר. "גם אותה שופטים לפי החיצוניות שלה. מניחים שכיף לה וקל רק בגלל שהיא יפה, ורצינו לערער את הנחות היסוד האלה. אליק דפוקה כמו ג'מי, פשוט פחות רואים את זה במבט ראשון".
שניידר מספר כי היה לו חשוב לחתור תחת אחת הקונבנציות הבולטות והידועות לשמצה של הקומדיה הרומנטית - ה-Manic Pixie Dream Girl, כלומר אותו תיאור שטחי של בחורה רזה, יפה וחמודה שאינה אלא סך כל הפנטזיות של הגיבור, ותפקידה היחיד בעלילה הוא להעיר אותו לחיים ולאפשר לו להמציא את עצמו מחדש. "אליק היא בחורה מעצבנת, וזה מה שחיפשתי", אומר הבמאי. "רציתי בנות שיש בהן כעס על העולם שקשור לענייני מגדר. כאלה שאומרות 'אתה לא מכיר אותי, ואתה לא יודע מי אני'. אני מאוד מזדהה עם הכעס הזה והגישה הלא נחמדה".
"החבר השמן שלי" הוא גם סרט הקולנוע הראשון כצלם של עמית שעל, צלם עיתונות מוערך בדרך כלל. "לעמית יש עין מדהימה. לא אמרתי לו איפה לשים את המצלמה. הוא בחר איך להעמיד את הסצינה", מספר שניידר. "ההנחיה היחידה היתה כללית: לעשות ההיפך ממה שעושים בקולנוע הישראלי. בגלל המצוקה התקציבית, בדרך כלל מצלמים כאן כדי להסתיר, לא כדי להראות, אז אמרתי לו - בוא נצלם כדי להראות".
התרעות פיקוד העורף