באמצע שנות ה־90 הציגה ג'סיקה האוזנר את סרטה הקצר "פלורה" בפסטיבל הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב. מאז, הקולנוענית האוסטרית הפכה לאחת הבמאיות המובילות באירופה, ובשבוע הבא היא תסגור מעגל ותגיע לפסטיבל כאורחת כבוד.

האוזנר תציג בו את "פלורה" וגם כמה מסרטיה הארוכים המוערכים, בראשם "קלאב זירו", שהיה אחד מהסרטים הבולטים השנה בריביירה. הסרט יוקרן בהקרנת בכורה ישראלית במסגרת הפסטיבל התל אביבי, ובחודש הבא אפשר יהיה לראות אותו גם בפסטיבל ירושלים. 

הסרט עוסק במורה שמתחילה ללמד בתיכון יוקרתי ומצליחה לשטוף את מוחם של תלמידיה הפריבילגים - ולשכנע אותם להפסיק לאכול. למשנתה, זה יהיה טוב לגופם, לנפשם ולכדור הארץ כולו. 

בשל העיסוק שלו בסוגיה רגישה וטעונה כמו הפרעות אכילה, הוא נרשם כיחיד מבין הסרטים בפסטיבל קאן האחרון שלצפייה בו קדמה אזהרת טריגר. "אחרי כמה הקרנות ניסיון, היו אנשים שאמרו כי כדאי לנו להוסיף אזהרה כזו", אומרת האוזנר בראיון מיוחד לרגל בואה לארץ. "היה לנו דיון בנושא, והחלטנו ללכת על בטוח. לא הייתי בטוחה מה העמדה שלי, אבל אמרתי לעצמי שהשקופית הזאת לא מזיקה לסרט עצמו, אז אין סיבה להתנגד".

הצפייה ב"קלאב זירו" מגלה כי הוא אכן מאתגר את הקהל. הסרט מציג את מה שהייתה הסצינה הכי הופכת קרביים בפסטיבל השנה, והתחרות קשה. בלי לחשוף יותר מדי, נאמר כי מדובר בקטע שבו אחת הדמויות מקיאה - ואז אוכלת את הקיא של עצמה. 
"הרעיון היה להמחיש את הרדיקליזציה שהילדים עוברים", אומרת האוזנר. "השאלה היא למה הילדים האלה הולכים כל כך רחוק. למה הם מוכנים להפסיק לאכול ולהרוג את עצמם? הם מודעים ומנומקים. המעשה של הדמות הזאת הוא הצהרה פוליטית - היא עושה משהו נורא כמו לאכול את הקיא של עצמה כדי להעביר נקודה. זה מקביל לאנשים שהציתו את עצמם כמחאה. הילדים בסרט נלחמים למען עתיד טוב יותר, ואני מבינה את הקרב שלהם. במציאות, אנחנו רואים שהדור הצעיר נעשה רדיקלי יותר, ואם נמשיך לא להקשיב להם, הם יהיו עוד יותר רדיקליים".

הסרט דובר אנגלית, אבל את מסכימה איתי שבמאי אמריקאי לא היה מעז לעסוק בנושאים האלה בצורה הזאת?
"אני חושבת שאתה צודק. עד כמה שאני מבינה, בארצות הברית ובמדינות דוברות אנגלית אחרות נמנעים מלעסוק באנורקסיה - זה פצע שמפחדים לגעת בו. גיבורת הסרט מקימה למעשה סוג של כת, שהתלמידים שלה מצטרפים אליה, וגם כתות זה משהו שאמריקאים מעדיפים לא לדון בו. לדעתי, חשוב לדבר על הסוגיה הזאת. אני עוקבת בהרבה תדהמה אחרי מה שקורה ברשת. אנשים מצליחים לגייס שם חסידים לבולשיט שהם מוכרים, וזה מסוכן. הדור הצעיר צריך ללמוד איך להתמודד עם כל המלכודות שמחכות להם באינטרנט".

הסרט משלב בין כמה סוגיות אקטואליות - הפרעות אכילה, כתות, פריבילגיות. מה הייתה נקודת המוצא מבחינתך? מה היה הרעיון הראשון שאיתו יצאת לדרך?
"נקודת ההתחלה הייתה החשש של הורה שמשהו יכול לקרות לילדים שלו, מבלי שהוא יהיה שם להגן עליו. כיום באוסטריה יש הרבה בלבול סביב הנושא של גידול ילדים. כיום, שני ההורים צריכים לצאת לעבודה, ולא ברור מי צריך לטפל בילד".

מה את חושבת על התפקיד החברתי של אוכל בימינו? כמו שהסרט מראה, ארוחה משותפות הן חלק בלתי נפרד מחיים של משפחה ושל חברים, אבל זה נהיה מקור לקונפליקטים כשלכל אחד יש עמדה אחרת לגבי השאלה מה צריך לאכול.
"אני מסכימה, וזו נקודה מעניינת מאוד. תמיד היה לי חשוב מה אני אוכלת, וזה יצר סיטואציות מוזרות, גם כילדה וגם כמבוגרת. פעם הזמינו אותי לארוחת צהריים. שאלתי מה בתפריט, ומי שהזמין אותי ענה בצורה אגרסיבית 'אין לי זמן לגחמות של כל אחד'. אמרתי לו בתגובה 'הכל בסדר. לא ביקשתי שתבשל בשבילי משהו מיוחד, רק רציתי לדעת מה יש'. תמיד מדהים אותי כמה אנשים נעלבים ברגע שאת מעיזה לשאול אותם שאלה על האוכל שהם מגישים".

שאלה טיפשית - איזה אוכל את מתכננת לאכול בתל אביב?
"האמת שחשבתי על זה. שאלתי את עצמי מה זה אוכל ישראלי. אני גרה בווינה, ויש מסעדה 'ישראלית' מעבר לפינה, אבל אני מניחה שזה אוכל ישראלי בסגנון אוסטרי, ולא אוכל ישראלי אותנטי".

את הגיבורה מגלמת מיה ווסיקובסקה, שבדרך כלל מגלמת דמויות סימפטיות, אך כאן עושה את ההפך המוחלט. 
"חיפשתי בכוונה שחקנית סימפטית לדמות הזאת. לא עניין אותי לתאר את מנהיגת הכת בתור שטן עם כוונות זדוניות. מה שכל כך מרתק לגבי רוב מנהיגי הכתות זה שמבחינתם, יש להם כוונות טובות, וכך גם הגיבורה כאן - היא חושבת שהיא עושה טוב לילדים האלה ולעולם כולו. כשאני מחפשת שחקניות לתפקיד הראשי, אני בדרך כלל מחפשת את הדואליות הזאת - מישהי שנראית נחמדה אבל אז מגלים שיש בה צד אפל ומניפולטיבי. כשאת אישה, בדרך כלל העולם לא רואה אותך. חושבים שאנחנו צריכות להיות נחמדות וזהו - אבל יש בנשים גם צד אחר. הן יכולות להיות ברוטליות והן יכולות לעשות דברים נוראים".

הליהוקים אצלך מפתיעים, וגם שאר אמצעי המבע. את מתארת סיטואציות אפלות, אבל עושה זאת עם מוזיקה מרגיעה וצבעים בהירים.
"זה מה שמעניין בעיניי. אם אני מדברת על משהו עצוב, אני לא אוסיף על זה אפקטים עצובים, אני אשים מוזיקה משעשעת, ואם אדבר על משהו אפל, אציג אותו בצבעים בהירים. במקום להוסיף עוד מאותו דבר, אני מנסה ליצור ניגודים".

מכיוון שאת אוסטרית ואני יהודי, אני רוצה לשאול אותך עד כמה פרויד השפיע על התפיסה הפסיכולוגית שלך לגבי דמויות.
"פרויד עניין אותי בשלב מסוים, עד שהבנתי כי בגלל שאני אישה, הוא לא כולל אותי בתיאוריות שלו. יש בתורה של פרויד חור שחור: הוא לא מבין נשים. התפיסות שלו מעניינות, אבל יש לי תחושה שהן מיושנות".

היית מגדירה את חוש ההומור שלך כאוסטרי?
"זו שאלה שחוזרת על עצמה, ובכל פעם אני עונה משהו אחר. לאחרונה אני אומרת שכן. יש באוסטריה מסורת של הומור שחור. זה לא הומור מרושע. אנחנו לא מצביעים על מישהו וצוחקים, אלא אומרים שכולנו חלשים ופגומים. ההומור בא מן ההבנה שכולנו מגוחכים. אנחנו לוקחים את עצמנו כל כך ברצינות, אפילו שכולנו נמות ולא יזכרו את מה שחשבנו שכל כך חשוב".

לפני שנתיים ישבה האוזנר בחבר השופטים של פסטיבל קאן שהעניק פרס ל"הברך" של נדב לפיד. "הסרט ריתק אותי בגלל החספוס שלו ובגלל הדרך שבה הוא מתאר את החברה הישראלית, וכתב ההאשמה שלו נגד מוסדות המדינה", היא אומרת. "זה היה לי מעניין מאוד, בטח בהקשר של מה שקורה עכשיו בישראל".

לאור כל מה שקורה, לא חשבת פעמיים לפני שקיבלת את ההזמנה לבקר בפסטיבל?
"לא, זה פסטיבל שאני מכירה כבר הרבה שנים. הוא פונה לקהל צעיר, ומראה סרטי סטודנטים וסטודנטיות. אני רוצה להיות חלק מזה ולתמוך בזה, ואני לא מודעת לשום מטען פוליטי שיש בפסטיבל. יש משהו שאני צריכה לדעת?". 

פסטיבל הסטודנטים והסטודנטיות  בתל אביב יתקיים בין ראשון 25.6 לשבת 1.7. לפרטים ומועדי הקרנה, על ההקרנות והשיחות עם האוזנר ועל שאר האירועים, ולהזמנת כרטיסים - ראו באתר הפסטיבל.