בעידן של אינסוף סרטי המשך, אין דבר שאוהבי קולנוע אוהבים יותר מאשר להתלונן על גלגולים מחודשים של המותגים היקרים להם. עכשיו יש להם הזדמנות פז לעשות זאת, הודות לעלייתו של “אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", הפרק החמישי באחת מסדרות הסרטים המצליחות בכל הזמנים.
היחס לפרויקט הזה חשדני במיוחד משתי סיבות. קודם כל, נזכיר כי הפרק הראשון בסדרת “אינדיאנה ג'ונס" יצא ב־1981. השני מעט אחר כך, והשלישי בשלהי שנות ה־80. הפרק הרביעי הגיע כמעט 20 שנה לאחר מכן, ב־2008, היה מפוקפק כשלעצמו, והותיר טעם רע. אף אחד לא ישב וחיכה לפרק חמישי, בטח לא 42 שנה אחרי הסרט הראשון ו־15 שנה אחרי הפרק הקודם, כך שברור לכולם כי הסיבה היחידה לעשייתו היא המצוקה של הוליווד, הנתלית במותגי עבר בניסיון נואש להחזיר את הקהל לאולמות.
נוסף לכך, זו הפעם הראשונה בתולדות סרטי “אינדיאנה ג'ונס" שבה מאחורי המצלמה לא עמד סטיבן ספילברג. הקולנוען האגדי החליט לצמצם את המעורבות שלו, מסיבות השמורות עמו, שמר על קרדיט של מפיק בלבד והעביר את השרביט לג'יימס מנגולד - במאי שחתום על להיטים מוערכים כמו “לוגאן", אבל לא כזה שיש לו חסידים מושבעים, מה שהופך אותו ואת עבודותיו למטרה קלה. ואכן, מאז בכורת “אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" בפסטיבל קאן לפני חודש, הוא נהיה די כצפוי לשק חבטות.
לכל מי שמגן בחירוף נפש על המורשת של ספילברג, נזכיר שעם כל הכבוד, ואפילו אם נוציא מהמשוואה את הפרק הרביעי והמושמץ, סרטי “אינדיאנה ג'ונס" אף פעם לא היו הקפלה הסיסטינית.
ג'וזף מקברייד, הביוגרף האולטימטיבי של ספילברג, כתב כי הפרק הראשון בסדרת “אינדיאנה ג'ונס" היה סרט חסר נשמה לחלוטין של הבמאי. יאיר רוה, שגם הוא בקיא להפליא בפילמוגרפיה והביוגרפיה של הבמאי, הוסיף כי הקולנוען ניגש לעשיית כל אחד מארבעת פרקי הסדרה רק כשהיה במצוקה אישית ואומנותית כלשהי, ואף פעם לא התייחס אליה בהתלהבות גדולה במיוחד.
בקיצור, בואו נשמור על פרופורציות, כי כנראה שאפילו ספילברג עצמו לא חושב שהסרטים שביים בסדרה הזאת הם קדושים. האם “אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" הוא סרט טוב? ובכן, ביחס ל"אודיסיאה בחלל", הוא לא. אך האם הוא טוב ביחס לסרטי "אינדיאנה ג'ונס"
הקודמים? הוא סביר בהחלט.
ספילברג כבר לא בתמונה, אבל הריסון פורד עדיין כאן, ובגיל 80 שב לגלם את הארכיאולוג ההרפתקן פעם נוספת ואולי אחרונה. העלילה מתחילה בזמן מלחמת העולם השנייה, כשאינדיאנה ג'ונס בתחילת שנות ה־40 לחייו. כדי לגרום לשחקן להיראות בגיל הזה, הסרט משתמש באופן חסר תקדים בטכנולוגיית ההצערה, שניצנים שלה כבר ראינו בהפקות כמו “האירי". כאן זה קורה בצורה מסיבית וחדשנית יותר, בהתבסס על חומרי גלם מהפרק הראשון בסדרה, ולאורך לא פחות מ־25 דקות.
אפשר היה לצפות שכל העולם ידבר על פריצת הדרך הטכנולוגית הזאת, אבל זה לא קורה - אולי כי כולם עסוקים בדיון על חידושים רלוונטיים יותר לחיי היומיום שלנו, למשל בינה מלאכותית במקום העבודה. כך או כך, נאמר כי כרגיל בסדרת הסרטים, אינדיאנה ג'ונס נלחם בנאצים במהלך הסצינה. הם מתעמתים בין השאר על השליטה בחפץ שיתגלה בהמשך כקריטי לעלילה - חוגה מימי יוון העתיקה, שתאפשר למחזיק בה לשנות את ההיסטוריה.
משם, וכל זה כמובן לא ספוילר אלא התרחשויות שמופיעות בטריילר ובתקציר הרשמי, אנחנו קופצים לשנות ה־60, ימי הנחיתה על הירח. נאצים לשעבר הם אלה שעזרו לאמריקה להגיע לשם. אויבם בעבר, אינדיאנה ג'ונס, הוא גבר מזדקן, נרגן ולא רלוונטי. הסטודנטיות, שערגו אליו בפרק הראשון של הסדרה, מנמנמות בהרצאה שלו. כל מה שנותר לו הוא להתעצבן על שכניו, שמאזינים לביטלס בקול רם.
אז מתפרצת לחייו בחורה צעירה בשם הלנה, בגילומה של פיבי וולר־ברידג', מי שעמדה מאחורי “פליבאג", אחת מהסדרות הטובות בדורנו. לוקח לאינדיאנה ג'ונס כמה דקות להבין מי הדמות הזאת - הוא מכיר אותה מאז ינקותה, ולמעשה אף היה הסנדק שלה. היא לא אחרת מאשר בתו של שותפו המנוח משכבר הימים, שלא הצליח להיגמל מהאובססיה לאותה חוגת גורל.
בסרטים קודמים של "אינדיאנה ג'ונס", לגיבור היה עניין לא פתור עם אבא שלו. כאן, התסביך הזה הוא של הלנה, שרוצה לסגור את הקצוות שפתח אביה ולמצוא את חוגת הגורל, ולשם כך גוררת עמה את הארכיאולוג המזדקן. מכאן כבר לא נוסיף מילה.
נגיד רק שקצרה היריעה מלמנות את מה שלא עובד בסרט. הדיון בגיל ובזקנה לא מפותח, וכך גם הביקורת על הרשויות האמריקאיות שהסתייעו בשירותיהם של נאצים לשעבר כחלק מתוכנית החלל. הניסיון ליצור דרמה רגשית דרך הטרגדיה של אינדי, שמתברר כי איבד את בנו במלחמה ונפרד מזוגתו, נשאר גם הוא על פני השטח. מנגד, סצינות הפעולה לא מותירות חותם. כמה מהן אף קצת פתטיות. הבדיחות כושלות לא פחות, ואת הגיבורים מקיפה קולקציה של דמויות משנה סתמיות במקרה הטוב ובלתי נסבלות במקרה הרע, שאת חלקן מגלמים שחקנים המפגינים תצוגות איומות.
אפשר להמשיך. ניכר שלא פחות מארבעה אנשים כתבו את התסריט: נראה שהנפח של כמה מהדמויות צומצם או התרחב תוך כדי השכתובים, והאופי שלהן השתנה. אוסיף גם כי צפיתי בסרט פעמיים, ובפעם השנייה הקסם שלו דהה עוד קצת. אך למרות כל זאת, בסופו של דבר “אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" סיפק לי חוויה חיובית, אפקטיבית, נעימה ואפילו נוגעת ללב. הוא הולך ומשתפר לקראת סופו, והסיומת שלו מותירה תחושת התעלות. לא שחלילה הסוף הזה מעורר חשק לפרק שישי, אבל בהחלט יוצאים ממנו עם חיוך.
אומנם דמויות המשנה חלשות, אבל שלוש הדמויות המובילות חזקות. כדי להסביר מה טוב, נתחיל באיש הרע: התרגלנו בשנים האחרונות לנבלים עם מזימות גנריות ומשמימות. כאן, לארכי־נבל הנאצי בגילומו של מאס מיקלסן המצוין יש מזימה מצמררת, בטח בעיניים יהודיות (אגב, הבמאי ג'יימס מנגולד מגדיר את עצמו כחצי־יהודי, וחצי־ממשיך את המורשת היהודית של ספילברג).
הריסון פורד ממחיש איך הצליח לשמור על רלוונטיות כבר 50 שנה, ולמה אינדיאנה ג'ונס נבחר לא פעם לדמות הקולנועית הגדולה בכל הזמנים. השחקן מיטיב לעצב את הארכיאולוג ההרפתקן כאדם שעושה הכל בתשוקה ובמיומנות יוצאות דופן, בין שזו הרצאה ידענית על היסטוריה עתיקה ובין שזה קרב אגרופים עם נאצי. בלי מניירות, ובעיקר בלי יומרות או זחיחות, הוא בונה גיבור שגם בלי כוחות־על מצליח להתעלות כמעט מעל כל בן אנוש אחר.
למרות הכריזמה יוצאת הדופן של פורד והגיבור בגילומו, את ההצגה גונבת בסופו של דבר וולר־ברידג', שהלנה בגילומה דמות דומיננטית לא פחות מאינדיאנה ג'ונס. לא בטוח שלסרט כזה מגיעה את הנוכחות של היוצרת והשחקנית הבריטית, שב"פליבאג" התגלתה כאחת מאושיות התרבות החשובות בדורנו, אבל היא משדרגת אותו באיכויות הנדירות שלה.
והכי חשוב: אינדי והלנה הם דמויות שלמות, מגובשות, מרגשות ובעיקר איכותיות בצורה יוצאת דופן. בתוך כל ההרפתקאות שלהם, שני הגיבורים היו ונותרו אנשי ספר, כאלה שתולדות האנושות הן תשוקתם הגדולה, ולמידה מאחרים היא ערך מרכזי מבחינתם. שום דבר לא מסעיר את הארכיאולוג יותר מאשר לחזור למצור הרומי על סירקוזה, והאירוע המעצב בחייה של בת חסותו היה כשאביה לימד אותה שפה עתיקה שבודדים בקיאים בה.
בעיניי, תנאי בסיסי שהופך סרט לטוב זה שנדע מה הוא רוצה, ועל מה הוא מדבר. במקרה של “אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", זה ברור - מדובר בשיר הלל להיסטוריה ולמי שחוקרים אותה, ונחמד לראות את זה בימים שבהם השכלה, נאורות והרחבת הדעת נמצאות תחת מתקפה מכל הכיוונים. בין כל המרדפים והאגרופים, הסרט הזה מוכיח שידע הוא הכוח האולטימטיבי, ובין כל החידושים הטכנולוגיים העתידניים, הוא מזכיר לנו שלתרבות בלי עבר אין עתיד.