נאמנות היא מוטיב מרכזי ב"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות - חלק ראשון", שעלה השבוע לאקרנים. גיבור הסרט, הסוכן המיוחד בגילומו של טום קרוז הבלתי נלאה, נאמן לשותפים שפגש במסגרת משימותיו. הוא נודר בפניהם שיתנהל כאילו החיים שלהם יקרים יותר מאלה שלו, ועושה הכל כדי שלא ייפלו - פיזית ומטאפורית.
כיאה לכך, גם השחקן עצמו הוא טיפוס נאמן - לפחות בכל הקשור לאמנות שלו, ולמסך הגדול. כהרגלו, גם הפעם, בסרט שכולל כמה מסצינות הפעולה הווירטואוזיות בקריירה העשירה של הכוכב, הוא התעקש לעשות את כל הפעלולים בעצמו.
השחקן, שמשמש אף מפיק בסרטיו, מתעקש גם שהם יעלו במסך הגדול, ולא בשירותי הסטרימינג. בדומה ל"אהבה בשחקים: מאווריק", "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות - חלק ראשון" התחיל את ההפקה שלו לפני הקורונה, והמגיפה עיכבה את צאתו לאקרנים. נטפליקס ודומיהם היו מוכנים מן הסתם לשלם סכומי עתק בשביל הפתרון הנוח - להעלות את שני הלהיטים הפוטנציאליים במסך הקטן, ולא לחכות שבתי הקולנוע יתאוששו, אם זה בכלל אי פעם יקרה.
קרוז סירב. הוא עמד על כך ש"אהבה בשחקים: מאווריק" ימריא לבתי הקולנוע, וההימור השתלם. כדברי סטיבן ספילברג, הלהיט ההוא "הציל את התחת של הוליווד" בשנה שעברה כשריסק את הקופות והכניס יותר מעשרות סרטים אחרים גם יחד. עכשיו הפרק החדש בסדרת "משימה בלתי אפשרית" מקווה לעשות דבר דומה, ולמרות הפגמים שבו, בהחלט מגיע לו לעשות זאת.
כמיטב המסורת, פרטי המשימה הבלתי אפשרית נמסרים לסוכן המיוחד בקלטת אודיו מיושנת, אבל השליחות עצמה קשורה בטכנולוגיה מתקדמת: בינה מלאכותית, אלא מה. ראינו כבר לא מעט ייצוגים של הנושא הטרנדי, אבל "משימה בלתי אפשרית" החדש מרחיק לכת ומתאר כאן את הטכנולוגיה המתקדמת כישות תבונית וערמומית, מעין גרסה מודרנית של הטפיל ב"הנוסע השמיני". היא יודעת להשתמש בדיאלוגים עם בני אדם כדי לשאוב עליהם מידע, וכך מתנפחת לכדי כוח כל-יכול, שמי שישלוט בו ישלוט גם בעולם. כמובן שכל המעצמות רודפות אחרי הכוח הזה.
כדי להשתלט עליו, יש צורך לשים ידיים על מפתח, וכמובן שזה לא כל כך פשוט: המפתח מפוצל לשני חלקים, שכל אחד מהם במקום אחר - סיפור מסגרת שראינו זה עתה גם ב"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". נקודת השקה נוספת: גם "משימה בלתי אפשרית" מציג קרב על גג של רכבת. ההבדל הוא שבניגוד לסרט עם הריסון פורד, הסרט הזה לא משתמש בטכניקת הצערה - טום קרוז, הדוריאן גרי של הוליווד, לא זקוק לטכנולוגיות כאלה. הוא צעיר נצחי באופן טבעי.
הסיפור עם המפתח הוא כמובן תירוץ עלילתי קלוש, שנועד לשלוח את האנט למסע חובק עולם, המתרחש על רקע נופים מרהיבים. בתוך גלריית הדמויות שהוא יפגוש בדרך, יש ייצוג נשי מכובד מבחינה מספרית, יותר מאשר בסרטים קודמים של הסדרה וברוב סרטי האקשן ההוליוודיים אי פעם. לאילסה בגילומה של רבקה פרגוסון ואלאנה בגילומה של ונסה קירבי, שהופיעו גם בפרקים קודמים, מצטרפות שתיים: מתנקשת צרפתייה בשם המושלם פריס, בגילומה של פום קלמנטייף, שמצליחה להותיר רושם עז אף שאין לה הרבה דיאלוגים; וכייסת בשם גרייס בגילומה היילי אטוול, שגונבת כאן את ההצגה, לעתים גם מקרוז עצמו.
לכאורה, ארבע הדמויות הללו הן ביטוי להעצמה נשית. למעשה, התסריט רואה בהן כנשים שמייתרות אחת את השנייה, ולעתים תופסות זו לזו את המקום. במציאות שהוא מתאר אין מקום ליותר מאישה אחת בחדר, ובכל מקרה - הן אף פעם לא זוכות להשלים את העבודה. גיבור בגילומו של טום קרוז עושה זאת בשבילן.
יש בסרט כמובן גם הרבה דמויות של גברים, ובאופן כללי המון דמויות - הרבה יותר מדי דמויות. הוא ארוך מדי (163 דקות) ומסובך מדי, ועל השערורייה האמיתית אין טעם לדבר, כי כבר התרגלנו: כמו "חולית" ו"ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" הוא לא עומד בזכות עצמו, אלא כמשתמע משמו חלק ראשון בלבד, כך שנצטרך לרכוש בעתיד כרטיס לחצי השני כדי ליהנות מהחוויה המלאה. לזכותו ייאמר שהתסריט שלו מתכתב עם המבנה הזה דרך הסיפור עם חצאי המפתחות.
יש עוד בעיות בסרט - ההומור המודע לעצמו לעתים משובח ומבורך, אבל לפעמים בוטה מדי, על גבול הקריקטורי והפארודי. חמור מכל, האיש הרע, מי שמגלם את הסכנה הגדולה ביותר בכל הקשור לנזקי הבינה המלאכותית, נראה כמו חיקוי דהוי לג'ורג' קלוני בפרסומות לנספרסו, ובטח לא כארכי-נבל שמסוגל לאיים על שלום העולם. אפילו מבטא בריטי אין לו!
אך למרות החסרונות הללו, "משימה בלתי אפשרית: נקמת המוות - חלק ראשון" מצליח בסופו של דבר לספק חוויה קולנועית מלהיבה, עם כמה שיאים אדירים. השם המזוהה ביותר עם הפרויקט הוא טום קרוז, אבל הרבה מהקרדיט מגיע לבמאי כריסטופר מק'קווארי. הקולנוען פרץ כשכתב את התסריט של "החשוד המיידי", התחבר עם טום קרוז כשכתב גם את "מבצע ואלקירי" בכיכובו, ואז ביים אותו ב"ג'ק ריצ'ר" ובשלושת סרטי "משימה בלתי אפשרית" הקודמים.
מק'קווארי כבר הוכיח את כישרונו בעבודותיו הקודמות, וגם כאן משתמש במצלמה, בעריכה ובתנועה כדי ליצור כמה סצינות פעולה ומתח ברמה של היצ'קוק וספילברג, לא פחות. בגלל האורך, יש בסרט גם רגעים פחות טובים, אבל יש בו גם קטעים פנומנליים - בעיקר בפתיחה ובסיום, שהן כמובן נקודות הציון החשובות ביותר.
מן ההתחלה ועד הסיום, טום קרוז חורך את המסך שהוא כל כך אוהב. כמו אופה המגיש לנו לחם מן התנור, כך גם הוא נהנה להציג בפנינו את הפעלולים שעשה במו ידיו ורגליו. הוא רץ ועף במלוא המרץ, סוחף איתו את הקהל כפי שרק הוא יודע, ולא מתעייף לרגע.
הקיץ הקולנועי הקודם היה בסימן טום קרוז וכך גם החמסין הנוכחי, ונראה שזה לא הקיץ האחרון שלו איתנו. בקצב הזה, הוא עוד יקבור את כולנו, וגם את הבינה המלאכותית.