הסופ"ש האחרון היה אחד החזקים ביותר בתולדות ימי הקולנוע בישראל, כאשר 300 אלף איש פקדו את בתי הקולנוע. הסיבה להיסטריה הוא מה שהפך לתופעה תרבותית חסרת תקדים המכונה "ברבנהיימר". שני הסרטים המדוברים ביותר של התקופה, "ברבי" ו"אופנהיימר", שלא באמת קשורים אחד לשני למעט מקריות בתאריך יציאתם – נקשרו זה בזה ע"י קהלי המעריצים שהפכו את יציאתם הסמוכה לחגיגה ברשתות החברתיות ובקולנוע. מבקר הקולנוע ד"ר אבנר שביט ("וואלה") שוחח היום (שני) עם איריס קול ב-103FM על תופעת "ברבינהיימר" - המלחמה בין שני הסרטים, והעמיק במסר הפמיניסטי המפתיע של הסרט על בובת הפלסטיק המפורסמת.

"יש מקום לכולם חוץ מאשכנזים": למרות הרמה הנמוכה "ההילולה" כובש את המסך
"ברבי" או "אופנהיימר"? זה הסרט שהקהל הישראלי העדיף
 
"מדברים על שני סרטים" פתח שביט, "אך בעצם יש שלושה - יש גם את "ההילולה", והוא בדרך למיליון צופים. למרות שיש את התחרות מצד ההילולה גם "ברבי" וגם "אופנהיימר" הצליחו למלא את האולמות, כי הקהלים מאוד שונים וזה דבר פשוט פנומנלי. לא רק שהסופ"ש האחרון באולמות הקולנוע הוא אחד הטובים בשנים האחרונות מאז הקורונה, אלא אחד הטובים אי פעם".


 


"שלושה דברים לגבי ברבי בראשי פרקים", הסביר. "הבמאית אמנם לא יהודייה. אך היא אמרה שהיא רוצה שחווית הצפייה בסרט תהיה משולה לסעודת שבת של משפחה יהודית. כילדה, חברי משפחתה היו יהודים והזמינו אותם לסעודות שבת, והיא רצתה לשחזר לנו את החוויה הזה. ואני חושב שהיא הצליחה. לראות את הסרט הייתה חוויה קולקטיבית יוצאת דופן. זה סרט שאנשים נורא התרגשו לקראתו, במהלכו ובסופו – ההייפ הצדיק את עצמו. חווית צפייה שאי אפשר להירדם בה כי כל שתי דקות הקהל צוחק ומריע. מאוד חשוב לראות את הסרט הזה עם אנשים כי התגובות שלהם זאת חלק מהחוויה. שני דברים לגבי הסרט, הוא כמובן מבוסס על המותג "ברבי" וההחלטה הכי חשובה הייתה לא רק לעשות אותו אלא להפקיד אותו בידיים של גרטה גרגוויג".

שביט שיבח את הבמאית: "כל מה שהיא הייתה מעורבת בו עד עכשיו היה מופתי. וגם זה היה אינדי, הביאו אישה פמיניסטית מז'אנר האינדי לביים את זה. בקלות היה אפשר לקחת 'במאי להשכיר' ולעשות סרט ממוסחר, גנרי וצפוי. לקחו הימור ויצא סרט משוגע".


"צריך לראות כדי להבין", ענה בניסיון להסביר את סוד הקסם של הסרט. "אבל זה סרט שהוא צבעוני בצורה חריגה, זה כמו ללכת ברחוב ולראות בן אדם שלובש ורוד בין כל האנשים שלובשים חליפות אפורות".

על השאלה האם ברבי עושה תיקון לתפיסת גוף ונשיות, השיב: "זה הדבר השני. נורא קל להגיד שאנשים הולכים לסרט הזה כי הוא אסקפיזם. זה שהוא ורוד לא אומר שהוא שטחי, וזה שהוא כיפי לא אומר שהוא קליל. זה סרט שמדבר על סוגיות ברומו של עולם. לפני הפמיניזם הוא משתמש במעבר קלאסי של מעבר בין שתי עולמות – ברבי חיה בברבילנד שזה עולם מושלם מבחינתה, עולם פוסט-פמניסטי שלנשים יש שוויון זכויות מלא, והן בכלל לא מכירות את המושג העצמה נשית כי מובן מאליו שבית המשפט העליון הוא כולו מורכב מנשים. ואז משהו מתערער ובגללו היא צריכה לעבור לעולם האמיתי שלנו ודרך המעבר בין העולמות, הסרט מראה לנו כמה העולם שלנו דפוק ומעוות וכל הדברים שלקחנו כמובנים מאליהם לא צריכים להיות כאלה".

עוד הוסיף: "יש פה דיון פילוסופי בין הבוראת לבין מה שהיא בראה. יש מפגש בין ברבי עצמה לאישה היהודייה שבראה אותה והדיון על הקשר בין הקהל לדמות שלו, כי בארבי פוגשת את הנשים שהייתה להן בובת ברבי ושיחקו איתה. ומעבר לזה יש את הדיון על פטריארכיה, כי ברבי עוברת לעולם בו גברים שלטו ושולטים במשך שנים והיא לא מבינה את זה".