ראיתי שהדיבור על מוצב המזח לא יורד 50 שנה, ולכן לא הייתי מופתע שגם עשו עליו סרט", אומר שלמה ארדינסט, מפקד מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, לרגל יציאת הסרט "המזח", בבימויו של ליאור חפץ, שמגולל את סיפורם של לוחמי המעוז הדרומי ביותר בקו בר־לב שלאורך תעלת סואץ, שהותקף על ידי הצבא המצרי והיה נצור במשך שמונה ימים עד כניעת מגיניו ונפילתם בשבי. סיפור הסרט מבוסס על הבלוג ״האופציה של הדוקטור״ מאת ד"ר נחום ורבין, אז רופא המוצב, מילואימניק בן 29, שנאבק על חיי הפצועים, ועל ראיונות עם הלוחמים ששהו במוצב.
"המזח": סרט מרהיב על הסיפור שכמעט הושתק ממלחמת יום הכיפורים
"צעקות בערבית וקליעים על הדלתות": רגעי הפאניקה בקרב על מוצב החרמון נחשפים
ארדינסט היה אז סגן צעיר, בן 21, כשנאלץ לקבל החלטה דרמטית אם להיכנע עם חבריו לאויב המצרי. "זה היה המוצב היחיד שעמד שמונה ימים, ואף חייל מצרי לא הצליח להיכנס פנימה", הוא מספר. "אנחנו לא היינו החיילים הכי קרביים, אני חושב שהייתי מפקד הפלוגה הצעיר ביותר לאורך התעלה, רק ארבעה חודשים סגן.
החיילים היו חיילי נח"ל שהיו לקראת שחרור. חלק מהחיילים היו חיילי שריון שהגיעו אלינו במהלך היום הראשון של הלחימה כדי לקבל טיפול רפואי מהרופא ולא היו לוחמי חי"ר. הבנתי שיש פה משהו אחר. גם לגבי השאלה איך החזקנו מעמד שמונה ימים – אין לי תשובה הגיונית. הרי לא כולם היו לוחמים, ועדיין אף חייל מצרי לא הצליח להיכנס. רוב החיילים שלנו היו עם רובים ממלחמת העולם השנייה, ואתה מתמודד מול קלצ'ניקובים שיצאו עכשיו מארגזים נוצצים, עם תחמושת בלי הגבלה. התחלנו את הלחימה בצום, ואילו הם היו רעננים. אנחנו מעטים, והם למעלה מגדוד ולאט־לאט מתרבים".
אז איך בכל זאת הצלחתם להחזיק מעמד?
"בהרצאות במהלך השנים אמרתי שהנשק הסודי שלנו היה האדם. לא הלוחם. הרוח של החיילים ניצחה את הכוח העצום של הצבא המצרי".
איך הרגשת כששמעת שהחליטו לעשות סרט על סיפורו של המוצב?
"זה גרם לי לאושר גדול. 50 שנה לא עזבו אותי, ולא רק אותי. אנחנו מעט חבר'ה שמדברים על כך. הבקשות להרצאות כל כך הרבה שנים נתנו לי להבין שהמזח זה סיפור מיוחד. זו מורשת קרב שאתה מספר לא לטירונים, אלא ליחידות מיוחדות, בבית ספר לפיקוד ומטה, בסדרות שבי של השייטת וקורס טיס ועוד. כמעט בכל ערב יום כיפור או ערב יום הזיכרון היו מצלצלים מכל מיני תחנות רדיו, ואני אומר, רגע, אבל היו 20 ומשהו מוצבים על התעלה".
"מצדה שנייה"
ארדינסט, 71, עורך דין וממייסדי עמותת "ערים בלילה" שמטרתה לסייע ללוחמים פדויי שבי מכל מלחמות ישראל, וחבר הנהלה ויו"ר חבר הנאמנים של המכללה האקדמית נתניה, קרא את התסריט לאחר כתיבתו. "לפני שקראתי את התסריט המלא שוחחנו ליאור ואני כמה פעמים", הוא מספר. "ליאור תחקר המון אנשים במשך השנים. אביו של ליאור שירת במלחמה כרופא בחטיבת שריון בסיני. ליאור עצמו היה חובש קרבי. הוא חיפש משהו על מלחמת יום הכיפורים עד שעלה על הבלוג של הרופא, ואז החליט לתחקר את כל סיפור מוצב המזח. לקח לי כמה שעות טובות עד שסיימתי לקרוא את כל התסריט".
לפני הצילומים הוא גם נפגש עם דניאל גד, השחקן שמגלם את דמותו בסרט. "דניאל ואני קשרנו קשרים, אני כבר מכיר את הוריו", הוא מספר. "דניאל נכנס לכל פרט, הוא לא ויתר. קבענו פגישה ראשונה בבית קפה ליד כיכר רבין לשעה־שעה וחצי, בסוף ישבנו מעל ארבע שעות. מאז נפגשנו מספר פעמים. במהלך הצילומים גם נסעתי עם אשתי לראות חלק מהצילומים שהיו בטביליסי בגיאורגיה. ראיתי מה זה נותן לשחקנים ולצוות כשהם רואים מישהו חי שחווה את האירועים הללו. אחר כך, כשהם צילמו בארץ בעין יהב, גם הגענו לצילומים. לגמרי הייתי מעורב בסרט, וגם עכשיו דניאל ואני כל יומיים־שלושה בקשר".
מה הרגשת בפרמיירה של הסרט?
"קודם כל, לא חששתי מהתוצאה. ידעתי שליאור וגם המפיקים, חיליק ואברהם, השקיעו בלי סוף. לא כל העובדות בסרט הן אחת לאחת, כי זה נבנה כאמור על עובדות הבלוג של ד"ר ורבין, שהן לא בדיוק העובדות המבצעיות. אבל זה היה הבסיס. זה אפילו יותר מעצים את הדילמה של קדושת החיים מול הדבקות במשימה, ההקרבה.
איך אמר הקשר שלנו: 'אם לא היינו מקבלים פקודה, הייתה פה מצדה שנייה'. אני מקבל כל יום אין ספור תגובות, וגם בסיום הפרמיירה, המון אנשים נשארו באולם והחלו לדבר על הדילמות השונות, למשל על הדילמה של הכניעה מול קדושת החיים. יש שם גם דילמה של אחריות מפקד: אם להמשיך במשימה או להחליט להיכנע.
הנקודה הכי כואבת היא הבריחה של הדרג המדיני מלקיחת אחריות, ובמקום זאת השארת ההחלטה לילד בן 21 שלא יודע את כל העובדות. נתנו לי להחליט לא רק על החיים שלי, אלא על החיים של כולם. אחד הדברים שהכי כאבו לי והפריעו לי בתקופת השבי לא היה העינויים והמכות והרעב והצרכים שעשיתי בבגדים, אלא השאלה אם שווה להמשיך להילחם מול השובים שלי כי אולי אחזור לארץ למשפט צבאי בשל ההחלטה שלי להיכנע".
ההחלטה ליפול בשבי התקבלה למעשה בקרב החיילים במוצב. "בלילה השישי הקומנדו הימי, השייטת, ניסה להגיע אלינו", מספר ארדינסט. "זו הייתה החלטה דבילית. שולחים אותם בלי שיש מודיעין, ואנחנו כל הזמן מדווחים שאנחנו מוקפים במאות אנשי קומנדו מצרים. זו הייתה משימה שטותית. אנשי השייטת התביישו אחר כך לפגוש את אנשי המזח. השייטת לא הצליחה להגיע, ואז הבנתי שלחלץ אותנו זה סיפור. הסברתי לפיקוד במכשיר הקשר שמצב הפצועים הולך ומחמיר, ואין מורפיום, אין אינפוזיה. גם התחמושת הולכת ואוזלת, ומוצב לא אמור להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. פירטתי את הכל, ואז אמרו לי: 'אם כך, אתה רשאי להיכנע'".
איך הרגשת?
"היה שוק, והתגובה הראשונה שלי הייתה 'לא בא בחשבון, נחזיק מעמד עוד 12 שעות, ואז נדבר עוד פעם'. חשבתי שלמרות המצב אולי נחזיק מעמד עוד קצת כי יש לנו משימה. אחרי 12 שעות אמרו לי את אותו הדבר. ואז אמרתי שאולי באמת יותר חשוב להשאיר את האנשים בחיים. הרי גם אני בכל רגע יכול להיות או גווייה או פצוע קשה. נתנו לי כבר פעמיים את הרשות להיכנע, אז התייעצתי ארוכות עם הרופא ועם החבר'ה. אמרתי שאם באמת צה"ל לא מצליח להגיע אלינו, אז למרות שהיו שחשבו שכבר הפכנו לסמל ואסור לנו להיכנע, אולי נשקול זאת".
קבלת ההחלטה הייתה קשה?
"הרופא העלה רעיון שנעשה כניעה מסודרת, עם הצלב האדום. זה הוריד את החששות. אחרי ההתייעצויות אמרתי לפיקוד שהתנאים שלנו הם שזה ייעשה עם הצלב האדום ועם טלוויזיה כדי שתהיה לנו 'פוליסת ביטוח חיים'. ואז באמת חזרו אלינו בתוך כמה שעות ואמרו שאכן הכל סודר, ושאנחנו נכנעים".
מה קרה בפועל?
"בשעה שבע בבוקר, לפני הכניעה שהייתה אמורה להיות בשעה 11:00, עדיין לא הייתי שקט. התקשרתי ושאלתי עוד פעם: 'אני חייב להיכנע?'. ענו לי: 'כן, אתה חייב, זו פקודה, הכל תואם כמו שסיכמנו אתמול'. אמרתי לחיילים להתחיל לארוז נשקים ולהתחיל להתכונן. עמדתי והסתכלתי אם הצלב האדום כבר שם, ואז אמרו לי שרוצים אותי בקשר.
גדעון אבידור, אז קצין אג"ם, מסר לי בשמו של שר הביטחון, משה דיין, שהם משנים פקודה: 'אתה אינך חייב להיכנע, זה נתון לשיקול דעתך'. זה היה שוק. אבידור ניגש אליי אחרי הפרמיירה וגם כתב לי אחר כך שהוא כעס אז על שר הביטחון, על כך שאחרי שהם נתנו לי את הפקודה להיכנע, פתאום הדרג הכי גבוה הטיל את זה עליי. גדעון הסביר לי שלא יכול היה לעשות כלום בעניין".
התבשל בפנים
ב־13 באוקטובר 1973 נכנעו חיילי מוצב המזח. 37 לוחמים נפלו בשבי המצרי, וכניעתם תועדה ברשתות הטלוויזיה העולמיות, מה שאפשר למשפחות החיילים בישראל לזהותם בעת נפילתם בשבי. בקרב הציבור המצרי סימנו תמונות אלה מבחינתם עוד שלב משמעותי בניצחון המצרי, והמונים יצאו לרחובות לחגוג את ההישג. אחרי כחמישה שבועות בשבי הוחזרו החיילים לישראל בעסקת חילופי שבויים.
"אני חושב שההחלטה שקיבלתי הייתה בסופו של דבר החלטה נכונה", אומר ארדינסט. "כל ה־37 חזרו הביתה, עם הרבה בעיות נפשיות, חלק גדול מהחבר'ה עם פוסט־טראומה, אבל חזרו והקימו משפחות. ברגע שידענו שלא יגיעו לחלץ אותנו ושאין לנו משימה צבאית, זו הייתה החלטה נכונה. ברגע שאמרו לי 'אתה רשאי', זה נתן לי פתח".
ארדינסט עצמו חזר ארצה בקבוצה האחרונה במסגרת עסקת חילופי השבויים. "כיום אני נזכר בהתמודדות שלי מול החוקרים והשובים, שעם כל אחד מהם הייתה מלחמה אחרת", הוא מספר. "השתדלתי לזכור מה אמרתי היום כדי שלא אגיד להם משהו אחר מחר. כל יום ניתחתי את מה שהיה עם החוקרים, והתחלתי להבין שמכות אקבל בין שאדבר ובין שלא אדבר.
ידעתי שהחוקרים שלי לא היו בתעלה, הם לא ראו את המוצבים, וזה מעניין אותם. ניסיתי באותה תקופה לברוח מהמציאות ולחלום. החלום הגדול היה שאני יושב ואוכל עוגת שמרים ושותה כוס תה ליד אמא שלי. זה היה החלום - לחזור לדברים הפשוטים האלה. בשבי היה גם הפחד מהבלתי נודע, בעיקר כשאתה שומע את הצעקות מהתאים האחרים וזה מתקרב אליך. כמו כן, אתה גם לא יודע אם וכאשר תחזור ארצה, אם לא תחזור למשפט צבאי".
החזרה ארצה הייתה לא פשוטה עבור הלוחמים. "בצער רב אני אומר שהמדינה שעבורה אני והחיילים לחמנו והיינו מוכנים להקריב עבורה, קיבלה אותנו בצורה מאוד שלילית", הוא אומר. "רוב החבר'ה עברו חקירות במתקן סגור תוך כדי האשמות. הרבה מהם הרגישו מושפלים במקום שיישאו אותם על כפיים על כך שהיו בקו הראשון שנלחם.
הם גם לא קיבלו טיפולים. במהלך השנים חבר'ה שפנו לסיוע נזרקו בבושת פנים עד שהקמנו את העמותה והתחלנו בפעילות ובפגישות עם אנשים שונים. דחפנו ודחפנו, ואז התחילו להקים ועדות ולבחון את החבר'ה. אבל המדינה מיוזמתה לא עשתה כלום עד שאנחנו נלחמנו. בהמשך לחצנו להעברת חוק פדויי השבי. הטראומות של פדויי השבי הן מאוד מורכבות. המשפט שהיה שגור אצל החברים שלנו היה 'למדינה היה יותר קל אם היינו חוזרים בארונות כאשר דגל ישראל מתוח על הארון'. כואב להגיד את הדברים האלה".
דבריו של ארדינסט מקבלים משנה תוקף מול מקרים כמו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שבשנת 2021 הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, בר כלף ז"ל, לוחם הלום קרב שהצית את עצמו למוות במחאה על כך שמשרד הביטחון סירב להכיר בו כנכה צה"ל, ואור דוניו ז"ל, לוחם כפיר לשעבר וחברו לחטיבה של כלף, ששם קץ לחייו בעת שחיכה להכרה כהלום קרב.
"המקרים האלה מצערים אותי, אפשר היה למנוע אותם", אומר ארדינסט. "המדינה צריכה להיות יותר סבלנית, אמפתית וקשובה. הבעיה מתחילה כשאני צריך להגיש תביעה נגד משרד הביטחון. חזרתי ממלחמה ואני צריך לתבוע. יש פה חוסר אמון, קודם כל תוכיח. יש דברים שאני צריך להוכיח?".
אף שחלפו מאז 50 שנים, החבר'ה של מוצב המזח נשארו בקשר. "יש לנו קבוצת וואטסאפ, ואנחנו נפגשים גם במסגרת פעילות העמותה", אומר ארדינסט. "מלחמת יום הכיפורים הייתה טראומטית. הייתה תקופה ארוכה של שתיקה, והכל התבשל בפנים אצל הלוחמים. לאט־לאט זה יצא במהלך השנים. חבר'ה החלו להיפתח".