נוסף להצלחה הקופתית שלהם, “ברבי" ו"אופנהיימר" צפויים גם לככב בטקס האוסקר, אבל עם כל הכבוד - הם לא יהיו שם לבד. אחד המתחרים העיקריים צפוי להיות “חיים שלמים", שהפך לאחד הסרטים האמריקאיים המדוברים והמוערכים של השנה מיד לאחר הקרנות הבכורה שלו בפסטיבלים סאנדנס וברלין. אחרי שזכה להצלחה נאה בקופות ארצות הברית, הוא עלה כאן בסוף השבוע, והלוואי שגם פה יצליח למשוך קהל - זה סרט טוב יותר מ"אופנהיימר" ומרגש יותר מ"ברבי".
מדובר בסרט הביכורים של סלין סונג, מחזאית שנולדה בקוריאה, עברה עם משפחתה לקנדה ומשם היגרה בעצמה לאמריקה. בהשראת החוויה האישית שלה, היא מציגה כאן את קורותיה של אישה שעברה מסלול דומה - השתקעה בתפוח הגדול, פיתחה קריירה ספרותית, ונישאה לאמריקאי לבן (ויהודי). עם זאת, היא שומרת על קשר וירטואלי עם מי שהיה חבר ילדותה במולדת הישנה, ואם הייתה נשארת בה, קרוב לוודאי שהיה הופך לאהובה.
הקשר ביניהם מתחיל, נמשך, נפסק לתקופה ארוכה ואז מתחדש כשהוא מגיע לשיא: חברה מהעבר בא לבקר אותה בניו יורק, ומעמת אותה מחדש עם החיים שהיו לה, החיים שהיו יכולים להיות - והחיים שלא יהיו לעולם.
קל להבין למה הסרט זכה לכזו הצלחה בארצות הברית. קודם כל, הודות לבימוי של סונג ולעבודת הצילום של שבייר קירשנר, ניו יורק מעולם לא יפה יותר. זה הופך את “חיים שלמים" לאבן חן מרהיבה שחובה לראות על המסך הגדול, אבל גם ליצירה שמציגה את ארצות הברית, או לפחות את החוף המזרחי שלה, כמו גן עדן.
בדומה ל"פייבל והחלום האמריקאי", שיזם והפיק סטיבן ספילברג בשנות ה־80, גם פה המצלמה מקפידה להציג את פסל החירות במלוא הדרו, ולהציב אותו כמעין שער כניסה למקום מבטחים וארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות. חוץ מקטע קצר של עשר שניות שבו פקיד בשדה התעופה מגלה חשדנות מסוימת כלפי הזוג הלבן־קוריאני, אין שום ביקורת על מדיניות ההגירה. תמונת המציאות כאן נוחה עד מאוד לצופה האמריקאי: הזרים שנטמעים נשארים, ומי שלא - עוזבים. אף אחד לא עושה בעיות.
אך מעבר לניתוח הציני הזה, “חיים שלמים" זכה להערכה גם מסיבות אובייקטיביות וטהורות - הוא סרט חכם ומורכב בצורה בלתי רגילה. ההברקה הגדולה בו היא שהכל מתנהל בשני מישורים.
הכמיהה של הגיבורה כפולה. חבר הילדות שלה הוא אינדיבידואל שהיא אוהבת בזכות עצמו, אבל גם מייצג בעיניה את החיים השלמים שהשאירה מאחור - השפה, התרבות והמורשת הקוריאנית. אם הייתה נשארת, האם היו לה חיים טובים יותר או טובים פחות? זו לא השאלה בכלל. מה שבטוח, אלה היו חיים אחרים לגמרי, אבל צריך לחיות עם החיים שיש. הסרט מפליא לתאר את תחושות ההחמצה וההשלמה שחוויית ההגירה בהכרח מביאה עמה.
היופי של הסרט בא לידי ביטוי גם בנוכחות המהפנטת של שני השחקנים הראשיים - גרטה לי, שהופיעה קודם לכן בין השאר בסדרה “בובה רוסית", מגלמת את הגיבורה בתפקיד שלבטח יביא לה מועמדות לאוסקר; טאו יו, שסיפק לפני כמה שנים הופעה בלתי נשכחת כזמר ויקטור צוי בסרט “קיץ", הוא חבר ילדותה שהתפתח יפה.
אך בניגוד לצורה שבה הסרט מציג את ניו יורק ואת הגיבורים, הוא עושה דה־רומנטיזציה מוחלטת לחיי הנישואים. בשלב מסוים עולה בו ההשערה שהגיבורה נישאה לבן זוגה האמריקאי מטעמים אופורטוניסטיים בלבד, כי הוא פשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון וסידר לה גרין קארד, אבל גם עולה השאלה - מי קבע שנישואי הנוחות האלה הם דבר פסול, ומי אמר שהם נחותים לעומת קשר רומנטי המבוסס על אהבה שאינה תלויה בדבר?
יש כאן גם אמירה מעניינת על מאזן הכוחות בין המינים. האישה מוצגת כמי שיש לה שליטה מלאה בגופה ובגורלה, מכתיבה לעצמה את חייה כפי שהייתה רוצה לראות אותם, ומשתמשת בפרטנר שלה כדי להשיג את מאווייה, שהם יותר מקצועיים מאשר רומנטיים או מיניים. הגיבורה כאן היא הרבה יותר מאשר דמות אטרקטיבית שצמד מחזרים משחרים לפתחה - היא אשת מקצוע, סופרת שרצתה ורוצה לחיות באמריקה כדי להגשים אמביציות ולזכות להצלחה בינלאומית, ומוכנה לעשות את הנדרש בשביל כך.
המעניין הוא שהגישה המחוספסת הזאת עומדת בניגודיות לסגנון העשייה הפיוטי של הסרט. סונג גם נמנעת מההומור הבוטה שבדרך כלל מאפיין עיסוק בהגירה. כשחבר הילדות מקוריאה בא לבקר את הגיבורה ואת בן זוגה, נוצר ביניהם משולש משונה, אבל הבמאית לא מדגישה יתר על המידה את האבסורדיות שבו. יש ב"חיים שלמים" אירוניה, אבל היא דקה.
בניגוד לרוב הסרטים המדוברים בימינו, “חיים שלמים" לא ארוך - כ־100 דקות. הוא ערוך היטב, עם סצינות אווירה אבל בלי שומן מיותר, והזמן עובר מהר ובנעימים. עם זאת, סונג גם יודעת לגלות אורך רוח כשצריך. למשל, כשדמויות עומדות ברחוב וממתינות לאובר שיפריד ביניהן, ושתי דקות ההמתנה מגלמות בתוכן את כל הטרגדיה של החיים שלהן, היא לא מאיצה, אלא מחכה איתן לאורך כל הדרך. המצלמה, מצדה, לא מתחבאת בפינה ולא מפחדת מרגשות, אלא נשארת קרובה לגיבורים, יוצרת איתם אינטימיות ולוכדת את מלוא העוצמה הדרמטית של הרגע.
“חיים שלמים" הוא סרט אוניברסלי - כל מי שחווה הגירה, עלייה, ירידה, רילוקיישן או איך שלא תקראו לזה, יוכל להזדהות איתו. עם זאת, סונג גם מבדלת אותו מהסרטים הרבים הקודמים שנעשו על הנושא, משום שהתסריט נטוע עמוקות בפילוסופיה הקוריאנית, ומתבסס עליה.
מושג מפתח כאן הוא “in-yeon", קונספט קוריאני שלפיו אם פגשת מישהו בחיים האלה, זה סימן שפגשת אותו גם בעבר, ואם התאהבתם, זה סימן שנפגשתם פעמים רבות, בגלגולים שונים. באחד הרגעים המרגשים בסרט, אחת הדמויות תוהה באוזני דמות אחרת אם בחיים הקודמים הן היו ציפור והענף שישבה עליו לרגע. הלהיט הזה עדין כמו ענף, רב־יופי כמו ציפור, וחד-פעמי כמו המפגש ביניהן. זה סרט של פעם בחיים על חיים שלא היו.
בעוד רגע שיא, אנחנו זוכים להמחשה לעובדה ידועה: לא משנה עד כמה הוא נטמע, בנפשו של המהגר תמיד נשאר משהו מחייו הקודמים. וכך, מתברר לנו כי כל חייה החדשים של הגיבורה מתנהלים באנגלית: היא מדברת באנגלית, כותבת באנגלית ואפילו עושה אהבה באנגלית. אבל בלילה, כמובן שהיא חולמת בקוריאנית. לא משנה באיזה שפה תחלמו על “חיים שלמים", אלה יהיו חלומות יפים.