הבמאית ז'אן הרי שמעה פודקאסט על יוזמה חדשה במולדתה - מסגרת בשם “צדק מאחה", שמפגישה בין עבריינים והקורבנות שבהם פגעו, במטרה לנהל דיאלוג שיעזור לשני הצדדים להשתקם. התהליך הזה ריתק אותה, והיא החליטה לביים על אודותיו סרט עלילתי.

ליאור אשכנזי שבור לרסיסים: המסר המדאיג שלו לגבי הרפורמה
אחרי הסרט הזה, אדם סנדלר יהיה ידוע בתור אבא של סאני

התוצאה היא “פנים אל מול פנים", סרטה העלילתי הארוך השלישי של הבמאית, שסרטה הקודם “בידיים טובות" היה להיט בישראל. בסרט החדש משתתפים שלל כוכבים צרפתיים, שמוכרים היטב גם לקהל הישראלי - למשל ז'יל ללוש, אדל אקסרקופולוס וליילה בקטי. למרות התכנים הכבדים, הדרמה הזו שברה קופות בצרפת.

“נכון שהנושא קשה, אבל אני חושבת שבסופו של דבר, הסרט די חיובי", אומרת הארי על ההצלחה בראיון זום לרגל צאת “פנים אל מול פנים" בישראל. “אני גם חושבת שיש בחברה שלנו צורך בדיאלוג, ולכן אנשים רצו לראות את הסרט. אנחנו חיים בתקופה מתוחה ולחוצה מאוד, כולנו צברנו הרבה חרדות ותסכולים, והסרט מאפשר לנו לחוות קתרזיס משותף. התגובות מפה לאוזן היו טובות. אנשים הלכו לראות את הסרט פעם אחת, ואז חזרו עם ההורים או הילדים פעם שנייה. גם הקאסט עזר לי, כי כולם שחקנים ושחקניות שאהובים מאוד בצרפת".

ז'אן הרי (צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty images)
ז'אן הרי (צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty images)

הסרט הקודם שלך, “בידיים טובות", עסק בתהליכים מאחורי אימוץ של תינוקות, וכל הדמויות בו היו טהורות וטובות לב. בסרט הזה, הרבה מן הדמויות הן פושעים אלימים - שודדים ואנסים.

“זה היה מעבר מעניין. בסרט הקודם היה לי קשה מאוד למצוא צדדים שליליים בדמויות. פה עסקתי באנשים אלימים והרסניים. אני אדם חיובי, ולכן זה הוציא אותי מאזור הנוחות. הייתי צריכה לחקור את הצד האפל של בני אדם ובכל זאת להישאר חיובית".

את מרגישה שאחרי עשיית הסרט את חיובית עוד יותר?

“כן, יש בי יותר הבנה לסביבה שלי. בזמן שכתבתי את התסריט, השארתי את החלון פתוח בלילה, ומישהו נכנס ולקח כמה דברים מהבית. בעבר, זה היה מזעזע אותי, אבל כשזה קרה הפעם - אמרתי לעצמי שהאיש הזה בטח מסכן מאוד. הבנתי שהשתניתי. מה שכן: הדיאלוג החברתי לא בהכרח יעזור לפתור את משבר האקלים, שהוא אחת הדאגות הגדולות שלנו, אז אני לא אופטימית במיוחד לגבי עתיד כדור הארץ".

מה נקודת המבט שלך על המהומות הקשות שהיו בצרפת לפני כמה חודשים?

“זה היה כמובן עצוב מאוד לראות את זה. אלה אנשים צעירים, שחיים במקומות לא נעימים, שהמדינה שכחה והזניחה, בלי אופק. המעשים שלהם היו חסרי היגיון, כי הם החריבו את המקומות שבהם הם חיים ואת המוסדות שמשרתים אותם - זה מעשה של הרס עצמי אובדני. יש בי הבנה כלפי המתפרעים, אבל גם הרבה אמפתיה לכל משרתי הציבור - מורים, אחיות ושוטרים. אכן, היו שוטרים שנקטו אלימות איומה, אבל בחיים לא תראה אותי עומדת בהפגנה וצועקת ‘השוטרים חזירים ואני שונאת את המשטרה'.

יש לי הרבה כבוד כלפי שוטרים. הם עושים פשלות איומות, אבל הם מי שנלחמים בפדופילים ובנוכלים. אני מאוהבת בשיטה הצרפתית, גם אם יש בה פגמים, ומאמינה בכך שלמדינה צריכים להיות כלים לעזור לנו. אחרי שרואים מה קרה בצרפת לאחרונה, אי אפשר לא לרצות שיחזירו קצת את הסדר ואת האוטוריטה. אם מישהו ביצע עבירה - הוא צריך לקבל עונש. צריך יהיה לחדש את הדיאלוג בין המדינה לקהילה - אני לא יודעת איך".

“פנים אל פנים" מצליח לשמור על דרמה ועל מתח ולהיות קולנועי, אף שרובו מתרחש בחדרים שבהם נפגשות הדמויות, והתסריט מתבסס על דיאלוגים ולא דימויים - אנחנו שומעים את הגיבורים מדברים על הפשעים שביצעו או חוו, אבל לא רואים אותם. 

“נקטתי את הגישה הזו משתי סיבות", אומרת הבמאית. “קודם כל, אני אוהבת לשמוע סיפורים. זה סוחף בעיניי, ולא פחות מעניין מאשר לראות תמונות. לא הייתי בטוחה שאצליח להעביר את התחושה הזו גם לקהל, אבל אז ראיתי את העיבוד הצרפתי החדש לסדרה הישראלית ‘בטיפול'. גם שם מדברים, אבל לא מראים, וזה עזר לי להבין שגם מילים הן אקשן ודרמה. בהתחלה צילמתי יותר פלאשבקים, אבל צמצמתי אותם ככל הניתן, ומקסימום יש לדמויות כמה הבזקי זיכרון".

אדל אקסרקופולוס מגלמת בסרט צעירה שאח שלה פגע בה מינית. למה בחרת בנושא הטעון הזה ואיך ניגשת אליו?

“למרבה הצער, אלימות מינית במשפחה היא דבר נפוץ מאוד. זו תופעה שחוצה מעמדות - זה קורה בכל המשפחות מכל הסוגים. בעבר הנושא היה טאבו וכמעט לא דיברו עליו, אבל עכשיו מדברים עליו יותר ויותר, וטוב שכך. הסרט הוא התרומה הקטנה שלי לשיח, ואני חושבת שזו תרומה חשובה - מבחינתי, סרטים עוזרים לנו להבין את המציאות".

אדל אקסרקופולוס, המגלמת את הצעירה שאחיה פגע בה, פרצה לפני עשור בדיוק ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" ומאז הפכה לאחת השחקניות העסוקות באירופה. מה הסוד הקסם שלה?

“אי אפשר לעמוד בפני הקסם שלה! המצלמה מאוהבת בה. יש לה פנים מסתוריות וחזקות, שמותירות חותם. כל במאי ובמאית בצרפת רוצים לעבוד איתה. לא ידעתי אם היא תסתדר עם שיטת העבודה שלי: אני לא מאמינה באלתורים, ומבקשת מהשחקניות שלי להיצמד לתסריט ברמת הפסיק. חששתי שהיא לא תאהב את זה, אבל התברר לי שהיא שחקנית מיומנת שיודעת לעבוד בשיטות שונות. שיתוף הפעולה איתה היה מצוין".

הרי היא בתו של הזמר ז'וליאן קלר, שאינו מוכר במיוחד בישראל אבל בצרפת מדובר בכוכב גדול. אמה היא השחקנית מיו־מיו, שהופיעה בסרטים רבים, כולל כאלה שזכו להצלחה אצלנו - למשל, “חופשה במאי".

מיו־מיו היא גם שותפה מקצועית קבועה של בתה, ומופיעה גם בסרט הזה, כאישה מבוגרת שהייתה קורבן של שוד אלים ברחובות פריז. “בתקשורת הצרפתית תמיד שואלים אותי על ההורים שלי, וזה הגיוני - הם אנשים מוכרים מאוד. אין לי בעיה עם השאלה הזו", היא אומרת.

“אני שמחה לעבוד עם אמא שלי. כתבתי את התפקיד בשבילה וידעתי שההופעה שלה תהיה פיצוץ. היא שחקנית שמעוררת בי השראה. מכל הדמויות בסרט, אני חושבת שהדמות שלה מעוררת הכי הרבה הזדהות. זו אישה שעברה חוויה אלימה ובעקבותיה מסתגרת. כולנו שואלים את עצמנו מה יקרה לנו כשנהיה מבוגרים יותר, וחוששים להיות במצב שבו נפחד לצאת לרחוב, אז הדמות הזו והסבל שלה נוגעים בנו מאוד".

הדמות הזו גם אומרת את אחד המשפטים החזקים בסרט - שהיא לא מצליחה לעכל את האלימות שיש ברחובות; היא מרגישה כאילו שהיא חיה על כוכב אחר.

“אני חושבת שהעולם תמיד היה אלים. כל התקופות בהיסטוריה היו קשות. ההבדל הוא שהיום הקיטוב גדול מתמיד, והרשתות החברתיות הפכו את האלימות לבוטה יותר ומהירה יותר. אני לא מסוגלת להיות פעילה ברשת. זה מקום מאוד לא נעים. אני מזדהה מאוד עם המשפט שאמא שלי אומרת בסרט, ובטח שמישהי מעל גיל 70 תרגיש כיום לא שייכת". 

אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!