הסרט הבריטי “איך לעשות סקס" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בחודש מאי האחרון ויצא משם עם פרס יוקרתי. מאז הוא קיבל עוד שלל עיטורים רשמיים, אבל מגיע לו גם פרס לא רשמי - הסרט הלא־ישראלי שיהיה הכי קל לעבד מחדש בעברית.
"הכוורן": שעה וחצי של אקשן אפקטיבי, משובח וכיפי
בתפקיד המשחק הראשון שלה: ההישג המרשים של דיאן שוורץ
עלילתו מתרחשת לא רחוק מאיתנו, בכרתים, ומהדהדת אירועים שכיכבו אצלנו בכותרות, בראשן מה שנודעה כפרשת איה נאפה. הסרט עוסק בתכנים הללו בצורה שמצדיקה את כל הפרסים שקיבל, והופכת אותו ליצירה שהערך שלה אומנותי, אבל גם יותר מכך.
זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון של הבמאית מולי מנינג ווקר. היא מציגה כאן את סיפורן של שלוש נערות בריטיות, שישר אחרי הבגרויות נוסעות לחופשה בכרתים, בתקווה לשכשך בבריכה, לרקוד, להשתכר, וכפי שמסגיר שם הסרט - לעשות סקס.
אחת מהן בתולה, כך שהיא לא יודעת איך עושים את זה, אבל נחושה לחזור מהאי עם ידע בנושא.
המסע בעקבות איבוד הבתולים הוא קונבנציה קולנועית נפוצה בסרטי נעורים, אך ווקר חותרת תחת הייצוגים המקובלים שלה. בניגוד לסרטים קודמים רבים, היא נמנעת משחור ולבן - אצלה, לא כל הבנות בהכרח “טובות" ולא כל הבנים בהכרח “רעים".
לפני ואחרי ה־MeToo, הקולנוען דן במאזן הכוחות בין המינים בצורה שטחית ובינארית, אבל היצירה הזו לוקחת את הדיון למקומות מורכבים.
המעניין בסרט הוא שהרצון של הגיבורה לאבד את בתוליה לא מגיע בגלל לחץ של הגברים שמסביבה, אלא בעיקר בעקבות הלחץ המסיבי של החברות שלה. הן יכולות להיות חברות אמת לפרקים, אך הן גם מסוגלות לדחוף אותה בלי לחשוב פעמיים לעבר משהו שהיא לא בהכרח שלמה איתו.
נקודה מעניינת נוספת, שגם היא חותרת תחת ייצוגים קולנועיים קודמים: מי שפעילות בסרט הן הנשים. להן יש את החשק המיני, והן מחפשות את זה ומתלהבות מכך. את הבנים, לעומת זאת, ווקר מציגה כיצורים די פסיביים. הבחור שאיתו הגיבורה תבלה בסופו של דבר מתייחס ליחסים איתה בתור כיבוש מטרה, לכל היותר.
הוא לא כל כך מתעניין בסקס, לא כל כך טוב בו ומלכתחילה גם לא כל כך משקיע בו. הכל כאן חולף מהר, ואף שכולם פה צעירים, אטרקטיביים ובנויים היטב, הסרט מציג יחסי מין כפעולה לא פוטוגנית, לא מענגת ולא נעימה - לא למי שעושים אותה ולא למי שצופים בה.
סרטים רבים נטו לעבר רומנטיזציה ואסתטיזציה של סקס, אפילו אם הוא לא בהסכמה. ווקר נמנעת מכך. למרות שמו, זה הסרט הכי פחות סקסי שראינו בשנה האחרונה. אין בו עירום נשי והחפצה של הגיבורה, והבמאית נצמדת לנקודת המבט שלה, ולכן נמנעת מלהציג את מה שעובר עליה בריחוק או בצורה שמאדירה או משפילה אותה.
למרות התרחשותו בחופשה בכרתים, “איך לעשות סקס" לא מבקש לעשות לקהל נעים בגב או בבטן. הוא רועש ומלוכלך בדיוק כמו החופשות הללו במציאות.
יש בסרט רגע מרכזי אחד שמשמש כעוגן שלו - אותו סקס שבשמו הוא נקרא, שכמובן שונה עד מאוד ממה שהגיבורה ציפתה או חלמה עליו. ווקר מיטיבה לייצג אותו, מבחינה קולנועית, רגשית ומוסרית, וזו סצינה שמצליחה להיות אפקטיבית בלי ליפול לסנסציוניות או לנצלנות.
בהמשך, הבמאית מפליאה גם להשתמש בכלים שעומדים לרשותה כדי לתאר את מה שעובר על הגיבורה, ואיך היא מבינה שמבחינתה יחסי המין לא היו בהסכמה.
רגע אחד מזקק את היכולת של ווקר להתיך בין הצורה לתוכן. הגיבורה מהלכת ברחובות כרתים המלוכלכים והריקים לפנות בוקר. המצלמה עומדת בקצה הרחוב. הנערה הולכת לקראתה, אבל המצלמה בכוונה לא מתקרבת, מה שיוצר את הרושם שההליכה של הדמות ארוכה, מייגעת ומיוסרת עוד יותר מכפי שהיא באמת, וממחיש את המסע שהיא עוברת ואת המשא שעל כתפיה.
“איך לעשות סקס" הוא מופת של כתיבה ובימוי, וגם של משחק. בולטת כמובן בתפקיד הראשי מיה מקנה ברוס, שהתקריבים על פניה מלאות ההבעה ממלאים את הסרט ברגש ובכאב, אבל גם בעוצמה ובחוזק.
הגיבורה אקטיבית לאורך כל הדרך, גם במציאת הכוחות והדרכים להתאושש ולהתחיל מחדש, והיא עושה זאת בלי ליפול לאחת הקלישאות האהובות על עולם הקולנוע: פנטזיות הנקמה שאחרי האונס, שכל כך נפוצות על המסך הגדול, למשל בסרט עכשווי של במאית בריטית אחרת, “צעירה מבטיחה" של אמרלד פנל.
גם המוזיקה בסרט נהדרת, והבמאית נעזרת בה כדי להדהד את התמות שהיא מדברת עליהן. למשל, כשהיא רוצה לומר שהגיבורה לא חייבת להעמיד פנים הרואיות ולשאת הכל לבדה, ושיש מי שמחכות לתת לה כתף, היא משמיעה שיר עכשווי שמדבר בדיוק על כך - “Strong" של הזמרת הבריטית הנפלאה רומי, שיצא במה שהוא בעיניי אחד האלבומים הכי טובים של 2023.
וכך, מתקיים ב"איך לעשות סקס" שילוב נדיר בין הקולנוע הכי טוב והמוזיקה הכי טובה של השנה. נוסף לכך, כמובן שהוא אוניברסלי ורלוונטי לכל מדינה, אבל זירת ההתרחשות והאירועים שבו הופכים אותו לקרוב במיוחד אלינו.
הלוואי שמשרד החינוך יקיים הקרנה שלו לכל מי שעומדים ועומדות לנסוע לאיה נאפה וכדומה, מלווה בדיון על מושג ההסכמה. זה סרט שחייב להיכנס לתוכנית הלימודים ולהפוך באופן רשמי לחובת צפייה, אבל עד שזה יקרה - בואו פשוט נהפוך אותו לכזה בעצמנו.