"המנצחים" הוא סרט יוצא דופן בנוף העכשווי של התעשייה המקומית, ובכל זאת קל לנסות לתאר אותו: דמיינו לכם את “לה לה לנד" בישראל רגע אחרי מלחמת ששת הימים, ותקבלו את המיוזיקל הזה, שעלה לאקרנים השבוע.
פברואר בקולנוע: חודש המשפחה בסינמטקים
״מסכנים שכאלה״: עשו לעצמכם טובה ולכו לראות את הסרט המופרע הזה
את הסרט כתב וביים אלירן פלד, שפרץ בזכות הסדרה המוערכת “הבלתי חשובים" (כאן 11). הגיבורה שלו, בגילומה של התגלית יעל שטולמן, היא צעירה שזוכה לתפקיד הראשי במחזמר חדש המשקף את האופוריה הישראלית אחרי סיום המלחמה, אך גם מתמודדת עם הפוסט־טראומה של בן זוגה, ועם האבל של חברתה הטובה שבן הזוג שלה נפל בקרב.
כל זה, כמובן, על רקע המון ריקודים ושירים. הרבה מהנאמברים מקוריים, אבל רגע שיא כולל ביצוע בלתי נשכח ל"את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין.
ההשראה לסרט התחילה כשפלד הכין דוקו קצר על גבעת התחמושת. “פגשתי אדם בשם מייקל לניר שלחם בששת הימים. הוא וחבריו סיפרו לי נרטיב אחר ממה שהכרתי - לא סיפור על אופוריה וניצחונות, אלא על פוסט־טראומה", מספר הבמאי. “אחד מהם אמר לי שבישראל של אחרי המלחמה הוא הרגיש כמו דמות אילמת בעולם מוזיקלי.
המשפט הזה תפס אותי, וסימל בעיניי את הניגודיות בין הטראומה והשכול למציאות התוססת והשמחה. האדם הכי מבוגר שפגשתי עד כה בהקרנה של הסרט היה בן 93, והוא אמר לי משפט שלא אשכח - שהסרט שלי הוא הגרסה הקולנועית של שעת המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות".
כולנו גדלנו על המיתוס שבישראל של אחרי ששת הימים שררה אופוריה מוחלטת. עכשיו אתה בא ואומר לי שזו אגדה?
“תראה, נתחיל עם המתמטיקה - מתו לנו במלחמה הזאת מאות אנשים, ונפצעו אלפים. גם בניצחון גדול, יש מפסידים. מלחמת ששת הימים היא אחת מהמלחמות האחרונות שהיו קונצנזוס בחברה הישראלית, אבל אפילו במה שהוא לכאורה ניצחון בלתי ניתן לערעור, היו אלמנטים של הפסד. אפילו מלחמת ששת הימים היא בסופו של דבר סיפור אנטי־מלחמתי".
העבודה על הסרט התחילה והסתיימה לפני 7 באוקטובר, אבל אי אפשר שלא לראות בו הקשרים אקטואליים.
“התחלתי לעבוד על הסרט בגיל 24, והיתרון בכך הוא שהתבגרתי יחד איתו. כל השיח היום הוא על תמונת ניצחון ועל איך מנצחים, למרות שאנחנו כבר אמורים להבין שאין דבר כזה. מה זה ניצחון בכלל? מהסיפורים על ששת הימים הבנתי שלפעמים אנחנו כל כך כפייתיים לגבי תמונת הניצחון, עד שאנחנו לא עוצרים לחשוב על הפרט בתוך התמונה הגדולה".
עלילת “המנצחים" מתרחשת ב־1967, אבל הסרט עולה לאקרנים בצל הטרגדיה העכשווית. הסרט מוקדש לשניים שנרצחו ב־7 באוקטובר: הסאונדמן ליאור וייצמן, שותף ותיק של פלד; וליאם שרם, בנה של המפיקה סימונה שרם, שהייתה אחראית בין השאר להצלחת הטרום־בכורות של הלהיט הזה.
נוסף לכך, את אחד הגיבורים מגלם ידין גלמן, מי שגם כיכב ב"תמונת נצחון" של אבי נשר ונוסף להיותו שחקן הוא לוחם במיל' בסיירת מטכ"ל, ונפצע באורח קשה במלחמה.
“ידין הקסים אותי בפגישה הראשונה שלנו, וליהקתי אותו במקום. כמו כל אחד מאנשי הצוות, ידין הפך לחבר קרוב. הוא היה יושב אצלי במשרד במשך שעות", אומר פלד. “ביקרנו אותו באיכילוב, וזו הייתה חוויה קשה מאוד. כל הקירות של בית החולים היו מלאים בפוסטרים של ‘יחד ננצח' ואמרתי לו שאני מרגיש כמו דמות בסרט שלנו״.
עמית פרקש, המגלמת את זוגתו של גלמן בסרט, היא אחות שכולה - אחיה נפל במלחמת לבנון השנייה. “שלחתי את התסריט ושאלתי אותה אם היא בטוחה שתרצה לגעת בנושאים האלה", הוא מספר. “היא אמרה לי - ‘התסריט הזה הוא כל מה שרציתי לומר'".
בשל הנסיבות, “המנצחים" נכנס להיסטוריה כאחד מהסרטים הישראליים היחידים אי־פעם שצילמו להם פתיח חדש. “בגרסה הראשונה, הפתיח של הסרט היה בצבעי ניאון ורודים, ואז לאט־לאט התוצאה הלכה למחוזות קודרים יותר", מספר הבמאי. “אחרי 7 באוקטובר הבנו שאין שום אפשרות לפתוח את הסרט ככה, אז לפני חודשיים הרמנו יום צילום מיוחד כדי לצלם פתיח אחר. עשינו גם עוד כמה שינויים קטנים לאורך הסרט - יש נאמבר אחד שקיצרנו אותו, כי הסאטירה שבו הרגישה עכשווית מדי".
בוא נחזור לנקודת ההתחלה. אני מניח שלאורך הדרך, הרבה אמרו לך “מה פתאום מיוזיקל?".
“התחלתי את הפרויקט הזה בגיל 24. זה הסרט הראשון שלי, וזה בטח לא סרט ביכורים קלאסי. באמת הרבה הרימו גבה בהתחלה. ידעתי שאני צריך להצדיק את הרעיון של המיוזיקל ולהבהיר שזה לא גימיק. עשינו תחקיר מעמיק שהוכיח כי במסגרת האופוריה של 67' הפיקו כאן הרבה מחזות זמר בימתיים, וזו הייתה אחת ההצדקות. צילמתי טריילרים וטיזרים שדיברו בעד הפרויקט".
חוץ מ"שיר אשיר בגשם" וכל החשודים המיידיים, מה היו מקורות ההשראה שלך?
“אני חושב שראיתי כל מיוזיקל שיכולתי לשים עליו את היד, ואז הוספנו לו טוויסט כדי שזה לא ייראה כמו חיקוי. הנאמבר ‘בנות ישראל' מבוסס על ‘Beautiful Girl' מ'שיר אשיר בגשם'.
מנגד, יש נאמבר שמבוסס על ‘I Love Melvin', מיוזיקל מוכר הרבה פחות כי למעשה אין בו עלילה, רק נאמברים, אבל איזה נאמברים! בכל הקשור לכוריאוגרפיה, זה משהו יוצא דופן. כמובן ש'מטריות שרבור' ו'העלמות מרושפור' של ז'אק דמי היו השפעה גדולה, והרשימה עוד ארוכה. עבדתי הרבה כדי להבין את התמהיל, וכדי שהסרט לא יהפוך ל'פסטיגל 67'".
אנחנו קצת מעבר לשיח הזה, ובכל זאת - כמעט כל השחקנים והדמויות בסרט אשכנזים. פחדת שיגידו שזה סרט אשכנזי?
“הבמאי מזרחי, אז אתה יכול לסמן וי על זה. במיוזיקל הוליוודי קלאסי, הגיבורה מגיעה מהכפר לעיר הגדולה, אז פה זה הקיבוץ, אבל זה ממש לא סיפור על האשכנזייה שיוצאת מהקיבוץ. מה שיפה במיוזיקל זה שהוא שם את המתחים החברתיים בצד ומדבר על סיפורים שנכונים לכולם. כך זה גם פה".
למרות הכל, אתה אופטימי?
“במסגרת הטרום־בכורות של הסרט, חרשתי את המדינה מצפון ועד דרום, ובאמת שאנחנו אחלה עם. יש פה הכל כדי שיהיה פה טוב וכדי לקום מהטרגדיה הזו. בסופו של דבר, אני חי ומגדל כאן ילדים, אז אני חייב להאמין בזה כדי להמשיך הלאה".