גרין סיפר להם כי גיבש את העקרונות שלו די מוקדם - “הדמות במרכז הסרט; הגובה הבסיסי של המצלמה הוא גובה העין; המצלמה זזה יחד עם תנועת שחקן או בגלל הצדקה של נקודת מבט; דיאלוג פשוט". זה נשמע פשוט, אבל אפשר רק לדמיין כמה מסובך היה לשמור על העקרונות הללו במשך כ־50 שנות יצירה, בתוך תעשייה שבחלוף השנים רק ביקשה לסבך את הדברים יותר ויותר, לשים את הדמות בשוליים ולהניף את המצלמה מעליה ומעלינו. גרין עשה ההפך.
לאחר שסיים בו את לימודיו, גרין הפך לסמל של החוג לקולנוע גם מכיוון אחר - כאחד המורים האהובים במוסד. יש קלישאה מרירה שלפיה מי שלא יודע לעשות - מלמד, אך גרין הפריך אותה. הוא זכה בפרס המרצה המצטיין מטעם אוניברסיטת תל אביב, אך גם המשיך ליצור בהצלחה סרטים לאורך עשורים שונים, משנות ה־70 ועד ימינו. כל זה הפך אותו לאחד הבמאים הפוריים בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי, וכיום לאחד הוותיקים שבהם.
עכשיו מגיע סרטו החדש, “בתי אהובתי". ששון גבאי מגלם בו גבר ישראלי הנוסע לפריז כדי לבקר את בתו, ומגלה כי היא בעיצומו של משבר הרה גורל. לרגל צאת הסרט, סינמטק תל אביב מצדיע ליוצר הוותיק במחווה מיוחדת, עם הקרנות של כל הסרטים שיצר בקריירה הארוכה שלו.
רגע מפתח של “בתי אהובתי" מתרחש על רקע הכיור, והדמויות מפטפטות בשפתם של מולייר וטריפו על בעיות אינסטלציה. זה לא מונע מהתסריט להיות מתוק ודרמטי. להפך, הוא בדיוק כל אלה, כמו החיים עצמם.
החיים, ולא הקולנוע, הם מה שמעניין את גרין מאז ומעולם. זה ניכר במיוחד דווקא בסרט היחיד שלו שהתרחש באחורי הקלעים של עולם הקולנוע - “חלומו של הנרי". התוצאה שונה מיצירות דומות בנושא, כלומר “שמונה וחצי" וכל החיקויים שלו. אצל גרין, אפילו סרט שלכאורה מתמקד במעשה היצירה הקולנועי עוסק למעשה באנשים ובמשפחה. בניגוד אולי למצופה, אין בו מבול של רפרנסים ליודעי ח"ן. למעשה, אין בו כאלה בכלל.
התרעות פיקוד העורף