באחד מרגעי השיא של “זולגות הדמעות מעצמן", אחד מסרטיו היפים ביותר של איתן גרין, אחת הדמויות שואלת את הגיבור: “מי לימד אותך לנשק ככה?". הייתי רוצה לשאול את איתן שאלה דומה: “מי לימד אותך לכתוב ולביים ככה?". איתן גרין מביים כמו שהגיבור שלו מנשק. בתשוקה סוערת, אבל גם ברוך; במיומנות מוחלטת, כאילו התכונן לכך כל חייו; ותמיד בראש ובראשונה במחשבה על העונג של הצד השני - הקהל.
גרין למד לכתוב ולביים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא בוגר של המחזור הראשון והאגדי שלו, בשלהי שנות ה־70. הצצה לתפיסת עולמו האנושית והקולנועית אפשר למצוא בראיון שערכו עמו בזמנו שני בוגרים אחרים של החוג, שהגיעו אליו כשני עשורים אחריו - אהרן קשלס ופבלו אוטין.
גרין סיפר להם כי גיבש את העקרונות שלו די מוקדם - “הדמות במרכז הסרט; הגובה הבסיסי של המצלמה הוא גובה העין; המצלמה זזה יחד עם תנועת שחקן או בגלל הצדקה של נקודת מבט; דיאלוג פשוט". זה נשמע פשוט, אבל אפשר רק לדמיין כמה מסובך היה לשמור על העקרונות הללו במשך כ־50 שנות יצירה, בתוך תעשייה שבחלוף השנים רק ביקשה לסבך את הדברים יותר ויותר, לשים את הדמות בשוליים ולהניף את המצלמה מעליה ומעלינו. גרין עשה ההפך.
לאחר שסיים בו את לימודיו, גרין הפך לסמל של החוג לקולנוע גם מכיוון אחר - כאחד המורים האהובים במוסד. יש קלישאה מרירה שלפיה מי שלא יודע לעשות - מלמד, אך גרין הפריך אותה. הוא זכה בפרס המרצה המצטיין מטעם אוניברסיטת תל אביב, אך גם המשיך ליצור בהצלחה סרטים לאורך עשורים שונים, משנות ה־70 ועד ימינו. כל זה הפך אותו לאחד הבמאים הפוריים בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי, וכיום לאחד הוותיקים שבהם.
עכשיו מגיע סרטו החדש, “בתי אהובתי". ששון גבאי מגלם בו גבר ישראלי הנוסע לפריז כדי לבקר את בתו, ומגלה כי היא בעיצומו של משבר הרה גורל. לרגל צאת הסרט, סינמטק תל אביב מצדיע ליוצר הוותיק במחווה מיוחדת, עם הקרנות של כל הסרטים שיצר בקריירה הארוכה שלו.
אצל במאים עם קילומטרז' כזה אפשר לזהות דפוס קבוע: הסרט הראשון שלהם אישי, קרוב לבית. אחר כך, כשיש להם אפשרות לפרוש כנפיים, הם מטיילים הרחק, ורק בשלב מאוחר יותר של הקריירה שוב חוזרים לאוטוביוגרפיה שלהם. גרין סטה מהמסלול הזה. דווקא בסרטו החדש, “בתי אהובתי", הוא יצא להרפתקה חסרת תקדים בגוף העבודה שלו, מיקם את התסריט בעיר האורות וכתב דיאלוגים שמשלבים בין עברית וצרפתית.
במאים אחרים לפניו השתמשו בפריז כדי להקנות לתסריט נופך רומנטי. אחרים השתמשו במעמדה בתור בירת הקולנוע כדי ליצור שיר אהבה למסך הגדול. יומרות מסוג זה מעולם לא עניינו את גרין, ובטח שלא יתחילו לעניין אותו בגיל 72. הדיאלוג אצלו נשאר פשוט - בעברית או בצרפתית, וכנראה שגם אם יתחיל לביים באיטלקית.
רגע מפתח של “בתי אהובתי" מתרחש על רקע הכיור, והדמויות מפטפטות בשפתם של מולייר וטריפו על בעיות אינסטלציה. זה לא מונע מהתסריט להיות מתוק ודרמטי. להפך, הוא בדיוק כל אלה, כמו החיים עצמם.
החיים, ולא הקולנוע, הם מה שמעניין את גרין מאז ומעולם. זה ניכר במיוחד דווקא בסרט היחיד שלו שהתרחש באחורי הקלעים של עולם הקולנוע - “חלומו של הנרי". התוצאה שונה מיצירות דומות בנושא, כלומר “שמונה וחצי" וכל החיקויים שלו. אצל גרין, אפילו סרט שלכאורה מתמקד במעשה היצירה הקולנועי עוסק למעשה באנשים ובמשפחה. בניגוד אולי למצופה, אין בו מבול של רפרנסים ליודעי ח"ן. למעשה, אין בו כאלה בכלל.
גרין למד קולנוע, לימד קולנוע, כתב וביים קולנוע, כתב על קולנוע וגם ערך כתבים ותסריטים של אחרים. מתבקש היה שיוצר כזה ינשום וינשוף סרטים. לא כך. עולם הדימויים שלו הוא לא ציטוט מקלאסיקה כזו או אחרת ומחווה לסרט נישתי כלשהו. העולם שלו מורכב מסיטואציות “פשוטות", שלא צריך להיות סטודנט או מורה לקולנוע כדי להכיר: חיי לילה ב"עד סוף הלילה", שיעורי נהיגה ב"זולגות הדמעות מעצמן", קבלנות בנייה ב"חדרי הבית", שרברבות ב"בתי אהובתי".
חוסר היומרות של גרין לא מנע מהסרטים שלו לעסוק בצורה פורצת דרך בנושאים טעונים, שהקולנוע הישראלי בדרך כלל מתרחק מהם, או סתם לא מסתדר איתם. “לנה", הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו, היה מהסרטים הראשונים תוצרת הארץ שהעמידו במרכז עולים מברית המועצות. “אזרח אמריקאי" התרחש על רקע עולם הספורט הפריפריאלי, במקרה זה קבוצת כדורסל מאשדוד המשחקת בליגה נמוכה, שנים לפני שהמילה “פריפריה" הפכה להון פוליטי.
“זולגות הדמעות מעצמן" הציג מודל חדש של גבר ישראלי: גבר רגיש שבוכה, ולא מסוגל להוציא רישיון נהיגה. זה היה ועודנו אחד הדיונים התרבותיים הכי מקוריים בגבריות הישראלית. “חלומו של הנרי" הוא כנראה אחד מהסרטים היחידים על אחורי הקלעים של הקולנוע שלא מעמיד במרכזו במאי, מפיק או שחקן - אלא מחסנאי.
בעולם קולנועי שמרבה להתמקד במעמד הבינוני ומעלה, “חדרי הבית" עסק בצרות הכלכליות של המעמד הבינוני־נמוך, ושיקף את הקריסה הכלכלית של דור ישראלי שלם. ומהו הקשר האוהב שבמרכזו של “בתי אהובתי"? היחסים שבין אב לבתו, נושא שהקולנוע הבינלאומי בכלל והקולנוע המקומי בפרט כמעט לא נגעו בו.
נוסף להיותו במאי, תסריטאי ומרצה לקולנוע, גרין גבה הקומה הוא גם, ואולי בראש ובראשונה - איש כדורסל. הוא שיחק כדורסל, פירשן כדורסל בתוכנית המיתולוגית “צעד וחצי" והיה אורח קבוע באוסישקין, האולם האגדי של קבוצתו האהובה הפועל תל אביב.
אולי בגלל חיבתנו המשותפת לכדור הכתום (ולקבוצה הלוזרית), “אזרח אמריקאי" (1992) הוא בעיניי הסרט הכי טוב של גרין, וכמובן גם סרט הכדורסל הכי טוב שהיה בישראל.
קשה להשתוות לעוצמתו הרגשית של הסרט. זה סיפור על שני חלומות שבורים, האחד גדול מהשני: כדורסלן אמריקאי שחלם להיות כוכב NBA ובסופו של דבר מצא עצמו מתרוצץ על הפרקט באשדוד, ועיתונאי מקומי שכל הקירות שלו מלאים בפוסטרים של כוכבי הליגה האמריקאית, ויודע שלעולם לא יזכה לראות אחד מהם במציאות, ויסתפק בלקרוא עליהם.
בסצינת הסיום, האורח מאמריקה חוזר למולדתו לאחר שכשל לחלוטין גם בכדורסל הישראלי, ומשאיר לבדו את העיתונאי, שעכשיו אפילו לא יכול להיאחז בקצה הקצוות של החלום. כל מה שנותר הוא לשלוח מבט בקיר שלו - כי ככה זה בחיים; זה מה שנשאר מחלומות - פוסטרים וסרטים.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!