פסטיבל הקולנוע הרוחני נפתח אמש (רביעי) בפעם ה-17 בסינמטק תל אביב ויימשך עד יום שבת (3.2). על רקע המלחמה הקשה שמלווה אותנו, הפסטיבל מגיע בדיוק בזמן כדי להכניס אנרגיה טובה לחיים. פסטיבל הקולנוע הרוחני הוא ללא ספק שונה בנוף הקולנוע הישראלי ומביא לנו טעימה ממציאות אחרת. הרוחניות מגיעה אלינו היישר מהמזרח, מתרבויות עתיקות שנשמרו עד היום בעולם המערבי והמתועש שלנו. אל התרבויות הללו נחשפנו באמצעות הגלובליזציה והן מעניקות לנו פתח לתודעה חדשה ולחיים אחרים. לא כי הם חיים בלי אינטרנט, אלא כי הן מאמינות שבני האדם יכולים להיות מאושרים גם מבלי להיות עשירים, אלא רק עם הנפש והתודעה - ויש דרך לאמן את הנפש והתודעה להגיע למקום טוב. אם אתם חושבים שזה לא נכון, אז אין ספק שפסטיבל הרוחניות יכול להעניק לכם דרך חדשה להסתכל על המציאות.
השנה היא 2006. מדינה קטנה בהרי הימלאייה, בהוטן, עומדת בפני שינוי גדול - מעבר ממשטר מלוכני למשטר דמוקרטי. אנחנו יוצאים למסע יחד עם נזיר שה״לאמה״ (הנזיר הבכיר, המורה) שלו ביקש ממנו להשיג שני רובים על מנת ״לתקן את מה שהתקלקל״. כוונתו של הלאמה מתחילת הסרט לא ברורה. הנזיר אינו מבין מדוע הלאמה מעוניין ברובה, אך הוא יוצא למסע לא לאכזב את המורה שלו. עם זאת, להשיג רובה במדינה כמו בהוטן זה לא קל ומסתבר שיש יותר מקונה אחד לרובה היחיד שהנזיר מנסה לשים עליו את היד.
התחרות על הרובה היא מול תייר מערבי, שהגיע לבהוטן כדי לרכוש בעשרות אלפי דולרים את הרובה המיוחד שנמצא בכפר קטן במדינה מרוחקת בהרי ההימלאייה. גם לנזיר וגם לתייר יש רצונות זהים, אך כוונות אחרות לחלוטין. מתחת למאבק על הרובה, מסתתר מאבק יותר גדול בין המסורת לקידמה ושם אנחנו מתמקדים במשפחה כפרית אחת, שלראשונה נאלצת להתמודד עם השלכות הדמוקרטיה - דעות מנוגדות. עם תחושה אחת גדולה יצאתי מהסרט ״הנזיר והרובה״: יש אפשרות לבחור בחיים טובים, ללא אלימות.
התרעות פיקוד העורף