פסטיבל הקולנוע הרוחני נפתח אמש (רביעי) בפעם ה-17 בסינמטק תל אביב ויימשך עד יום שבת (3.2). על רקע המלחמה הקשה שמלווה אותנו, הפסטיבל מגיע בדיוק בזמן כדי להכניס אנרגיה טובה לחיים. פסטיבל הקולנוע הרוחני הוא ללא ספק שונה בנוף הקולנוע הישראלי ומביא לנו טעימה ממציאות אחרת. הרוחניות מגיעה אלינו היישר מהמזרח, מתרבויות עתיקות שנשמרו עד היום בעולם המערבי והמתועש שלנו. אל התרבויות הללו נחשפנו באמצעות הגלובליזציה והן מעניקות לנו פתח לתודעה חדשה ולחיים אחרים. לא כי הם חיים בלי אינטרנט, אלא כי הן מאמינות שבני האדם יכולים להיות מאושרים גם מבלי להיות עשירים, אלא רק עם הנפש והתודעה - ויש דרך לאמן את הנפש והתודעה להגיע למקום טוב. אם אתם חושבים שזה לא נכון, אז אין ספק שפסטיבל הרוחניות יכול להעניק לכם דרך חדשה להסתכל על המציאות.
התוכנייה של הפסטיבל כוללת בתוכה רפרטואר שלם של סרטים מהארץ ומהעולם שיכולים לגעת בלב כל אדם, ביניהם גם הקרנת בכורה של הסרט הישראלי ״להפוך לנאהדר - מסע ריפוי נשמתי״, שיכלול בתוכו מפגש עם ד״ר נאדר בוטו בנושא רפואה אינטגרטיבית. לא רק סרטים מחכים לכם בפסטיבל, אלא גם יריד אמנים, מגוון סדנאות והרצאות שיפתחו לכם צ׳אקרה נוספת בגוף ובנפש. ביניהם גם מפגש קולנועי עם פרופ׳ יעקב רז בהקרנת הסרט ״יומני הזן״ ומפגש על הבודהיזם על התודעה והמוות מאת פרופ׳ אביתר שולמן עם הקרנת הסרט ״טוקדאם: בין עולמות״ ועוד.
את דברי הפתיחה נשאו הרסיטה ואנמיקה אשל, זוג גם לחיים וגם ליצירה. הרסיטה ארגן את הפסטיבל בעוד שאנמיקה הייתה אחראית על התוכנייה. אחרי דברי פתיחת הטקס, הזוג אשל שלח אותנו אל הקרנת הסרט ״הנזיר והרובה״ בבימוי של פאוו צ׳וינינג דורג׳י, שיצר את הסרט שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריה הסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2022, ״לונאנה: יש יאק בכיתה״. עם הקרנת הסרט, עברנו אל עולם אחר, קצת יותר טוב ממה שאנחנו חיים בו.
לכולם במציאות הזאת יש דבר נסתר המפעיל אותם וגורם להם לבצע פעולות - מניע. לא תמיד נדע לזהות את טיב המניע של הסובבים שלנו ולהעיד האם הוא ״טוב״ או ״רע״. בקולנוע, החשיפה אל המניע הנסתר של האדם גורמת לנו להבין יותר טוב את הפעולות שהוא מבצע. לרוב בסרטי הוליווד נמצא מניעים נקמניים, שמקורם במקום מאוד רגיש, ולכן נבין אותם ונהיה לצידם. למשל דמותו של איניגו מונטויה בסרט ״הנסיכה הקסומה״. בסרט ״הנזיר והרובה״ לכל הדמויות יש מניע, אבל אף אחד מהם לא נובע ממקום נקמני ואלים, אלא ממקום טהור.
השנה היא 2006. מדינה קטנה בהרי הימלאייה, בהוטן, עומדת בפני שינוי גדול - מעבר ממשטר מלוכני למשטר דמוקרטי. אנחנו יוצאים למסע יחד עם נזיר שה״לאמה״ (הנזיר הבכיר, המורה) שלו ביקש ממנו להשיג שני רובים על מנת ״לתקן את מה שהתקלקל״. כוונתו של הלאמה מתחילת הסרט לא ברורה. הנזיר אינו מבין מדוע הלאמה מעוניין ברובה, אך הוא יוצא למסע לא לאכזב את המורה שלו. עם זאת, להשיג רובה במדינה כמו בהוטן זה לא קל ומסתבר שיש יותר מקונה אחד לרובה היחיד שהנזיר מנסה לשים עליו את היד.
התחרות על הרובה היא מול תייר מערבי, שהגיע לבהוטן כדי לרכוש בעשרות אלפי דולרים את הרובה המיוחד שנמצא בכפר קטן במדינה מרוחקת בהרי ההימלאייה. גם לנזיר וגם לתייר יש רצונות זהים, אך כוונות אחרות לחלוטין. מתחת למאבק על הרובה, מסתתר מאבק יותר גדול בין המסורת לקידמה ושם אנחנו מתמקדים במשפחה כפרית אחת, שלראשונה נאלצת להתמודד עם השלכות הדמוקרטיה - דעות מנוגדות. עם תחושה אחת גדולה יצאתי מהסרט ״הנזיר והרובה״: יש אפשרות לבחור בחיים טובים, ללא אלימות.