ב־10 בנובמבר 2023, חודש אחרי פרוץ מלחמת “חרבות ברזל", בעיצומו של טקס פתיחת פסטיבל הדוקו הנחשב והגדול ביותר בעולם IDFA באמסטרדם, עלו לבמה שלושה מפגינים פרו־פלסטינים עם שלט גדול שעליו המשפט “מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית", קראו “לשחרר את פלסטין" וזכו למחיאות כפיים סוערות מהנוכחים באולם, כמו גם מהמנהל האמנותי של הפסטיבל, אורווה ניראביה.
גיא פלג מפחד מהיום שיעצרו את חברי אולפן חדשות 12 | דעה
בכתה על הבמה: צפו בתיעוד מתוך החזרה האחרונה של עדן גולן
זו הייתה יריית הפתיחה לאחת התקופות המאתגרות והקשות ביותר עבור אנשי תעשיית הקולנוע הישראלית בחו"ל ובדיעבד רק קצה הקרחון: יומיים אחרי כן קיבלה עליזה חנוביץ’, יוצרת וכוכבת הסדרה הישראלית “חאנשי", הודעה על ביטול הזמנתה לפסטיבל הסרטים בשטוקהולם, שבו הייתה אמורה להיערך הקרנת הסדרה, וזאת לאחר שהנהלת הפסטיבל הודיעה לה שעליה “לנקוט עמדה" בצל המלחמה בישראל. בהמשך חזרה בה הנהלת הפסטיבל, התנצלה ואמרה שחנוביץ’ יכולה לבוא אם תממן בעצמה את הנסיעה והשהות (מה שלא נהוג בפסטיבלים מסוג זה).
מכאן ואילך הודרו הפקות ישראליות רבות מהפסטיבלים השונים: בדצמבר האחרון בוטלה השתתפות הסרט התיעודי “התזמורת" שיצר הבמאי עופר פנחסוב עם כותב שורות אלה בפסטיבל הסרטים בקוריאה. מנהל הפסטיבל נימק את הביטול במייל ששלח לנו: “ייתכן שיהיה קשה להקרין את הסרט בפסטיבל הסרטים בקוריאה בגלל הרגשות השליליים שיש לנו סביב המלחמה בישראל".
בחודש שעבר בוטלה ברגע האחרון הקרנת סרטו של הבמאי עמית אולמן “העיר הזאת" בפסטיבל בסין ללא הסבר רשמי; ובעקבות המלחמה גם נדחה פסטיבל הסרטים הישראלי בארצות הברית בהפקתו ומייסודו של המפיק מאיר פניגשטיין ולבסוף, אחרי דחייה נוספת, הוא מתוכנן להתקיים בחודש נובמבר.
“זה בית קולנוע בבוורלי הילס שהקרין סרטים יהודיים וישראליים כדי להביא גם קהל יהודי, ואחרי שהבעלים הקודם עזב נכנסו חבר’ה צעירים שעבדו בקולנוע ולקחו את הניהול", מסביר פניגשטיין. “במקור הפסטיבל שלי היה אמור להתקיים בנובמבר האחרון, אבל בגלל המלחמה דחיתי את זה לחודש ינואר ובינואר דחיתי את זה לחודש מרץ אבל אז, בדיוק כשחזרתי מפסטיבל סרטים בינלאומי בפאלם ספרינגס, קיבלתי טלפון ממנהל האולם שאמר לי: ‘יש לנו בעיה עם הפסטיבל’. הייתי בהלם מוחלט".
"הוא אמר: ‘השותפה שלי מפחדת שהקהל שישמע שיש פסטיבל סרטים ישראלי – לא יתמוך בנו ולא יבוא לראות סרטים. הקהל שלנו קהל צעיר וברובו לא יהודי והיא מפחדת שזה יפגע לנו בעסק’. לא ידעתי איך לעכל את זה. הוא הודיע לי על זה בינואר, חודשיים לפני הפסטיבל. במשך 41 השנים שהפסטיבל מתקיים – לא חוויתי או נתקלתי בדבר כזה. החלטתי לבטל את זה ולא לדחות שוב, ולקיים פשוט את הפסטיבל בנובמבר הקרוב, בתאריך המקורי, ויהי מה, וזה יהיה הפסטיבל הכי חשוב ועוצמתי שיש".
פניגשטיין טוען שכרגע אין אופק לחזרתם של הסרטים הישראליים לפסטיבלים השונים, בייחוד כשהבלגן מהדהד גם באוניברסיטאות בארצות הברית ותופס כותרות. “זה מטורף. לא מכניסים סרטים ישראליים לפסטיבלים בינלאומיים. אף פעם לא היה כזה דבר שיש כמעט החרמה של התרבות הישראלית בעולם. כנראה יש לפסטיבלים הבינלאומיים חשש, שגורם למפיצים בינלאומיים לא לקחת סרטים ישראליים ולהפיץ אותם למדינות שונות. כרגע מפיץ לא ייקח אף סרט ישראלי, זה כמעט בטוח. הוא לא יכול לעשות איתו כלום. זה מאוד בעייתי כרגע".
"היו בעבר מבצעים ומלחמות אבל זה לא דומה בשום צורה למה שקורה היום. זה חרם על התרבות הישראלית. זה מצב מאוד בעייתי, ואין לו פתרון. אני מקווה שבחודשיים הקרובים הדברים ייפתרו או יהיו ברורים יותר מכל כיוון, אבל אם זה יימשך אחרי חודש יוני, זו תהיה צרה רצינית לתעשיית הקולנוע הישראלית בזווית הבינלאומית. אני חושב שהשנה יהיו מעט הפקות ישראליות כי הרבה הפקות לא יצאו לצילומים בגלל המצב, אז התפוקה השנה תהיה דלה יחסית. זה מצב חמור ביותר".
“לא רוצים את הבלגן"
“צריך להבחין בין שני דברים", מסביר מפיק הסרטים ההוליוודי הישראלי־אמריקאי אהוד בלייברג. “בין ישראלים שעושים סרטים בארץ ומנסים לשווק אותם לחו"ל, ובין חברות בינלאומיות, כמו שלי, שמוכרות מוצרים בינלאומיים לכל דבר. החברה שלי היא חברה אמריקאית לכל דבר בשוק הבינלאומי, וחלק קטן מההפקות עשיתי בארץ".
"בפברואר האחרון הצגתי בפסטיבל הסרטים בברלין הפקה ישראלית ספציפית שעוסקת בטנקיסטיות הישראליות עד ה־7 באוקטובר פרי יצירתן של איילת מנחמי ואלינור סלע והתגובות היו מאוד חמות ואוהדות. בפברואר היה מצב מאוד רע באופן כללי, אבל את הפרויקט שלנו רצו כי הוא מתעסק בנשים שמנסות להיות טנקיסטיות ובמה שקורה להן".
"זה סרט ייחודי בנוף כי הוא מסתיים ב־7 באוקטובר ופחות נוגע בכל מה שקרה מפרוץ המלחמה. מאז המצב בעולם השתנה והקולות האנטישמיים בעולם החריפו. אני אמור להגיע עם הסרט לפסטיבל קאן ושם אראה מה זה עושה. כשמדובר בסרטים בינלאומיים שאין בהם אלמנטים ישראליים, זה שאני ישראלי לא מעניין אף אחד בשוק הבינלאומי".
ומה לגבי הפקות ישראליות?
“המצב בעולם הוא שהרוב לא רוצים להתעסק כרגע עם תכנים ישראליים או להציג אותם: פסטיבלים בינלאומיים לא יגידו לך בפרצוף שהם לא מעוניינים להציג סרטים ישראליים אבל אתה יכול לראות לבד מה מתקבל ומה לא. רוב מנהלי הפסטיבלים שבוחנים את הסרטים לא ייקחו סרט ישראלי כי הם לא רוצים את הבלגן סביב זה, הם לא רוצים שהפסטיבל יופרע, אז עדיף להם לא להציג סרט מאשר להציג סרט".
"זה לא קשור בכלל לאנטישמיות או לזה שהם פרו־פלסטינים, אלא זה לא נוח להם כי הם רוצים שהפסטיבלים יעברו בשלום בלי הפגנות וסיקורים שליליים שהם לא מוכנים אליהם. האם זה צודק? לא, זה לא צודק כי זה קורה לנו, אבל זה גם קרה בעבר לרוסיה בגלל המלחמה באוקראינה. זה חרם מבלי להכריז שיש חרם".
"חשוב לגעת גם בקו־פרודוקציה: רוב הסרטים הישראליים הבינלאומיים נעשו בקו־פרודוקציה עם אירופה, וגם זה תקוע עכשיו מאותן סיבות - כי לא רוצים שיתקיפו אותם. אם אין לך קו־פרודוקציה קשה לך לממן סרט ישראלי. הפקה שהייתה צריכה להתחיל עכשיו הייתה אמורה לראות אור רק בעוד שנה וחצי, ואם היא תקועה עכשיו – ייקח הרבה זמן עד שהיא תצא לאור".
ומה בנוגע למפיצים?
“רוב המפיצים רכשו סרטים ישראליים שהוצגו בפסטיבלים, וברגע שפסטיבל לא מקרין את הסרטים – אין להם במה אחרת".
“רק בתחילת המשבר"
“כרגע רק מקומות בודדים וקטנים לוקחים סרטים ישראליים", מציינת יוצרת ומפיקת הקולנוע הדוקומנטרי טל ברדה, שמריצה בימים אלה את סרטה החדש “I Shall Not Hate" המגולל את סיפורו של הרופא עז א־דין אבו אל־עייש, ששלוש מבנותיו נהרגו בהפצצת צה"ל בעזה במהלך מבצע עופרת יצוקה ב־2009. נמנעים כיום באופן גורף להתעסק עם כל דבר ישראלי, אין אפילו הזדמנות כרגע להגיד משהו אחר. זה הרבה יותר עמוק מאם סרט התקבל לפסטיבל או לא".
"אנשים לא רוצים להתעסק לא עם ישראל וגם לא עם הפלסטינים, הרבה מעדיפים להיות נייטרלים כדי לא לקבל ריקושטים משני הצדדים. כולם בורחים כמו מאש מכל מה שנוגע למזרח התיכון כרגע. או שהם מקבלים קריאות מה־BDS או מהלובי היהודי שעובד חזק בחו"ל – וזה משפיע. בכמה שיחות שהייתי בהן שמעתי אנשי פסטיבלים שואלים ‘מאיפה הבמאית, היא ישראלית או לא? כי אנחנו לא לוקחים עכשיו סרטים מישראל’. אלמלא הייתה לי אזרחות צרפתית ואלמלא הייתי יוצרת את הסרט באמצעות מימון זר ולא ישראלי, ספק אם היה לו סיכוי היום להתקבל לפסטיבלים בחו"ל".
ברדה לא אופטימית לגבי העתיד: “נראה לי שאנחנו רק בתחילת החרם הגדול. אנחנו עדיין לא מבינים עד כמה זה עמוק וזה רק הולך ויתגבר. אם בעבר זה היה ברמיזות אז עכשיו זה בפומבי ובצורה שלא משתמעת לשתי פנים. יש עכשיו גם בעיה לגייס מימון מקרנות בינלאומיות לסרטים שיצאו בעוד כמה שנים קדימה, וגם נושא השותפויות עם חו"ל בבעיה חמורה כרגע. אם רוצים להשיג כרגע כסף מחו"ל – זה לא יכול להיות פרויקט שמוגדר כישראלי".
"האם יש משהו לעשות? בסוף אני חושבת שזו לא החלטה שלנו, האנשים הפשוטים. אנחנו לא מייצגים את הממשלה, אבל האנשים הקטנים הם אלה שנפגעים. זה משבר עמוק. מה שצריך לעשות זה לנסות בפורומים קטנים יותר לייצר הקרנות ודו־שיח, להבהיר מה מתרחש פה גם מעבר לפן הפוליטי. מה שמאוד עוזר זה השיחות עם יוצרים אחרי הסרטים כדי שהקהל יבין את המצב, אבל צריך להגיע למצב שיוצרים מוזמנים למקומות האלה. אנחנו נהיה במצור הזה או בתחושת השממה תקופה לא קצרה, לפי דעתי".
החרמות נוגעים לא רק לתעשיית הסרטים הישראלית, אלא גם להפקות ישראליות־בינלאומיות ולשירותי הסטרימינג השונים: באפריל האחרון הושקה בנטפליקס, אחרי דחייה בת שלושה חודשים, הסדרה החדשה של חנן סביון וגיא עמיר “באש ובמים" שהייתה אמורה להיות משווקת ל־190 מדינות, אבל בפועל – בגלל המלחמה לא הופק לה אפילו טריילר באנגלית וגם לא נערכו ראיונות עם היוצרים לכלי התקשורת הבינלאומיים, אלא ההכרזה נעשתה בעיקר לישראל, בעוד שהפקות זרות אחרות שאינן ישראליות זוכות לקידומים כמיטב מנהגה של ענקית הסטרימינג. במקרה זה היא בחרה “להחביא" את הסדרה בהשקה “שקטה" מבלי לנמק.
לא רק נטפליקס בחרה לשמור על פרופיל נמוך של הפקות ישראליות: בימים האחרונים פורסם כי רשת הסטרימינג אפל TV החליטה לאסור את שידור העונה השלישית של דרמת הריגול “טהרן" מבית כאן 11 בכיכובה של השחקנית ניב סולטן - עד לסיום המלחמה. על פי כאן 11, “מועד שידור העונה השלישית של הסדרה נדחה בהסכמת הצדדים בעקבות פרוץ המלחמה. אנשי 'כאן' נמצאים בקשר רציף עם נציגי אפל TV באשר לקביעת מועד חדש לשידור. לגבי עונה רביעית לסדרה - טרם גובשה החלטה".
“גופי השידור, שירותי הסטרימינג, לא רוצים בלגנים", מסביר בלייברג. “יש גופים שלא יגידו לך בפה מלא שהם לא מעוניינים בך אלא ‘ימרחו’ אותך. הייתי בקשר עם סטרימר מסוים שהקרין בעבר סרטים ישראליים בערוץ שלו, גם בחו"ל וגם בארץ, והוא היה צריך לקנות סרטים שהיינו במשא ומתן לגביהם, אבל הוא אמר: ‘אנחנו עכשיו בדיוק עסוקים’. הוא לא אמר לי שזה בגלל המצב אבל ברור למה הוא לא לוקח כרגע. אין לאף אחד היום רצון לקחת תוכן ישראלי, ולא משנה אם הוא טוב או לא, כדי לא להסתבך".
לדברי בלייברג, הפתרון צריך לבוא מבפנים: “בארץ משדרים לא מעט סטרימרים בינלאומיים מובילים. היו צריכים להשית עליהם מס של 5% מהמחזור שלהם מהמנויים לצורך הפקת סרטים ישראליים. זה כסף שלא בא מהממשלה, ובממוצע מדובר במיליונים שיכלו להציל את התעשייה המקומית ולטפח יצירה של סרטים רבים. זה פתרון יצירתי שעולה למדינה פחות ונותן יותר לכל סרט שירצו לעשות פה. זה צריך לקרות בכל מקרה, אבל על אחת כמה וכמה בזמנים כאלה כשאתה לא יכול לגייס כספים מחו"ל".
"אלה דברים שצריך להילחם עליהם. אם המדינה תיקח כסף מסטרימרים – זה כסף שחוזר למשק ונותן עבודה לעוד אנשים. אני לא חושב שיש פוליטיקאי אחד שיתנגד לזה. עוד עניין הוא שהמדינה צריכה לתמוך בסרטים ישראליים, מה הבעיה בזה? הרי זה רק יכול לעורר את המשק יותר. זו שעה מאוד חמורה ולכן צריכים לחשוב על פתרונות מקוריים ויצירתיים כדי להמשיך להניע את גלגל יצירת הסרטים בארץ".