"ליהי הייתה משוררת מיוחדת. היא הייתה אחרת. מקורית. נועזת. השירה שלה היא התפרצות כמעט טיטנית. לאחרונה פורסם (סוף סוף) שיר חדש יחסית שכתבה על הצייר מאיר פיצ'חזדה. בני צ'יפר, שפרסם לאחרונה את השיר, אמר לי שהוא בוש ונכלם על שפספס את המשוררת הזאת. איזה שירים חזקים! אמר. אני חושבת שהדרך הכי נכונה לכתוב על ליהי היא פשוט לצטט אותה. אז אני אצטט מתוך שניים מהספרים שהוצאתי לה, ומתוך הספר האחרון שהוציאה בהוצאה עצמית".
עליזה הוסיפה ואמרה כי "הציטוטים מקריים. פשוט פתחתי עמוד והעתקתי. הנה ליהי חנוך: סעיף צ'לו (סדרת פרוזה, ידיעות אחרונות) עמ' 188: "17 במרץ 2003 כל הסכינים הושחזו. נשמת האנשים יוצאת מפחד. לאן תלך? נהיֵה או לא נהיה. זה הרגע הזה. האביב והחורף – קרב אחרון. מאיה אמרה שהאביב לא יבוא, לא יָראה את פניו עד שתיגמר המלחמה.[...] הורי מביטים על חייהם בחמלה. שמונה מלחמות במהלך חיים אחד, ועוד לא נגמר[...] עוד כמה שעות יפוג האולטימטום של ראש האימפריה האמריקאית לעריץ מבגדד. בתוך המלחמה עוד מלחמה. מסכות גז יחליפו את מסכות הפורים. מזרקי האטרופין מוכנים. שוב מונחים המתים ההם בבתי הבריות, עוד יותר כבדים. שום דבר לא נראה. האימה שקופה. חסרת קול. מישהו מביט מהצד וצוחק צחוק אכזרי..."
עליזה הוסיפה כי "אלו מילים של ליהי על המלחמות בארץ הזאת. על משפחה. הורים. ילדים. בדידות. אהבה. וגם על הסוף המתקרב. ליהי הייתה גם חברה אהובה שלי. פגשתי אותה לראשונה בירושלים, באוניברסיטה. סוף שנות השישים. לא דיברתי איתה אז. רק הסתכלתי עליה. לימים, כשערכתי והוצאתי לאור את ספריה, נעשינו חברות. ליהי הייתה אדם אוהב. חברים. חברות. משפחה. כל אלה היו חשובים לה. אולי יותר מקידום עצמה כמשוררת כל כך מיוחדת ונפלאה. בשנים האחרונות היא הייתה חולה. ספונה בביתה. אבל לא הפסיקה לכתוב. ליצור. להיות מעורבת בכל מה שמתרחש כאן, ולכאוב את מה שקורה לארץ הזאת שזרמה בדמה. אולי מוזר לומר את זה, אבל דווקא עכשיו, אני מאמינה שיפורסמו עוד שירים שלה, שהשאירה אחריה, ואנשים רבים ש"פספסו" אותה יכירו ויתאהבו מחדש. ונראה את הסרטים היפהפיים שלה. נקרא את הספרים. עוד תהיה לה תקומה. ואולי לכולנו?"
התרעות פיקוד העורף