אישה עם זקן היא דימוי אייקוני ונפוץ בתרבות הפופולרית. ראינו אותו למשל ב"פריקס" הפולחני והשנוי במחלוקת מ־1932, ולאחרונה בסדרה “סיפור אימה אמריקאי" ובלהיט הקולנועי “האמן הגדול מכולם". עכשיו הוא גם עומד במרכז הסרט הצרפתי “רוזאלי", שערך את הבכורה שלו במסגרת הבחירה הרשמית בפסטיבל קאן, אבל מעבר לכמה הקרנות בסינמטקים, דילג על האולמות בישראל. כעת הוא זמין אצלנו ב־VOD.
אני פוגש את הבמאית בפריז ושואל למה הדימוי של אישה עם זקן נחשב כזה שמטלטל את הציבור. היא מיד מזדעקת בצורה קצת מתחסדת, שכן הסרט שלה עצמה מראה כיצד השכנים של רוזאלי נרתעים מהזקן שלה. “זה לא דימוי מטלטל בכלל", היא אומרת. אני מסייג ומציע “אז אפשר להגיד שאישה עם זקן זה דבר שמעניין את הקהל". היא משיבה, “לא יודעת, נראה כשהסרט יעלה לאקרנים". השיחה התקיימה בינואר, ומאז הסרט כבר זכה להפצה מסחרית במולדתו ובמדינות אירופיות אחרות ועורר תהודה, אם כי לא שבר קופות.
“בכל מקרה, אני אף פעם לא חושבת מה יפעיל או יעניין את הקהל או לא, אני פועלת לפי האינסטינקט", הבמאית ממשיכה. “כשראיתי תמונה של קלמנטין, החלטתי שאני רוצה לעשות את הסרט. מה שמשך אותי היה השמלה שלבשה. היא סירבה להיתפס כ'פריק', היא רצתה להיות אישה, וככל שהזקן שלה נהיה ארוך יותר, כך היא פרחה יותר כאישה ונהייתה יפה יותר. רצו להפוך אותה למפלצת, אבל היא לרגע אחד לא ראתה בעצמה קורבן".
"האומץ שלה ריתק אותי", המשיכה. "חשוב מכך, עניין אותי הסיפור בינה לבן הזוג שלה, שהתחתן איתה בתחילה מהסיבות הלא נכונות, אבל אז היחסים התפתחו ביניהם בדרך אחרת. בוא נדבר בפתיחות: עשיתי את הסרט אחרי שאיבדתי את אבא שלי, ורציתי לספר סיפור על אהבה - אהבה ללא גבולות. הסיכון בסיפורים רומנטיים הוא ליפול למחוזות בנאליים, אבל ידעתי שעם הסיפור המסוים הזה, אין סיכוי שזה יקרה. אנחנו חיים בתקופה אלימה, וחשבתי שהעולם צריך סיפור רומנטי וייחודי כזה".
טרשקביץ משתתפת גם היא בראיון ומספקת את הפרספקטיבה שלה: “אני לא מהשחקניות האלה שאומרות שיעשו הכל וייקחו כל סיכון. יש תפקידים פחות מאתגרים שדחיתי. מה שמשך אותי לסרט הזה היה דבר פשוט: ידעתי שסטפני תמיד מחפשת יופי ושהסרט יהיה יפה. לרגע לא פחדתי שאצא מגוחכת".
התרעות פיקוד העורף