בראיון עם שי לי מחוץ לאולם, היא סיפרה על התחושות לקבל את הפרס במקום אהובה, ועל האופן בו המדיום הקולנועי למעשה מספק לה ממד להמשיך אותו.
"ברגעים בהם עליתי על הבמה, פנס התאורה סנוור אותי והתמסרתי לזה. זה גרם לי להרגיש כאילו הקהל הוא בן אדם אחד. את מבינה? המרחב הזה גרם לי להרגיש שאין הרבה אנשים שמסתכלים עליי, שאני יכולה לדבר מהלב שלי. קשה לתפוס את זה. אני לא חושבת שגם יהב היה מצליח לתפוס את זה למען האמת. הוא היה בן אדם די צנוע. הוא רצה פרסים, כמו כל יוצר קולנוע, אבל תכל'ס זה לא היה משהו מאוד נוכח בבית וביצירה. היינו שמחים אם זה היה קורה, אבל זה לא היה משהו שמכתיב לנו את סדר היום אף פעם. תמיד עמדה לנגד עינינו חדוות העשייה".
"יש במדיום הזה הכל. אפשר לעבור בתוכו בין עולמות. כמו שאמרתי לך שהייתי בממד טרנסדנטלי, לא הייתי מול הקהל. אז הקולנוע לא כפוף להגדרה הזו. הוא באמת יכול לתפקד בתור גשר בלי חוצץ. ובמובן הזה הוא מסקרן אותי. כלומר השאלה איך אציג את הקשר שלנו, ואת האהבה והחוויה שלי שממשיכה. גם אם לא בממד הזה כאן, הגשמי".
הסרט מבוסס על חוויות אישיות של יהב בכפר עזה. הקיבוץ שלו, שכל כך אהב, ספג מהלומות קשות לאורך השנים ויהב רצה לתת קול אמנותי למקום ולתושבים שלו.
התרעות פיקוד העורף