זה נראה כמו קטע מסרט מתיחות. מעבר לכביש, על נתיב נסיעה, חונה המסחרית של יהודה ברקן. פקחית מטעם עיריית נתניה בוחנת את הרכב מכל צדדיו. צלמנו, אריאל בשור, מבחין בה מזווית עינו ומזנק לעברה. בתום שיחת שכנוע קצרה הם חוצים יחד את הכביש.

הפקחית הנחמדה שמחה לפגוש בברקן ומבקשת צילום סלפי משותף. בשור מצלם אותה, כשהיא מצלמת את שניהם. בדיוק אז, עובר גבר עם סלים ומברך את ברקן בשלום. אני מחפש את צבי שיסל. או את מושיק טימור. או את הסיגר של יגאל שילון. אבל פוגש בעיניו המחייכות של ברקן. פעם הוא היה גיבור נעורי.

ב-1974, בגיל 10, צפיתי בעיניים פעורות בעלילותיהם של הנוכל המקסים צ׳רלי בן חנניה והילד מיקו בקומדיה ״צ׳רלי וחצי״. ובדיוק כמו צ׳רלי, הלא הוא יהודה ברקן בן ה-29, גם אני התאהבתי בגילה זוהר, הבלונדינית האשכנזייה היפה, שאותה גילמה נערת ישראל חיה קציר. שנה אחר כך נפגשנו במהתלה ״חגיגה בסנוקר״. ומאז הלכנו והתרחקנו. ברקן מצא את עצמו בסרטי מתיחות, מאוחר יותר הפך לדייג טברייני בסדרת ״אבא גנוב״, ואז חזר בתשובה והתחיל למלמל דברי תורה. קאט.

יהודה ברקן "סיפורי מעשיות של רבי נחמן". צילום: יהודה ברקן "סיפורי מעשיות של רבי נחמן"

אבל אנחנו בנתניה, העיר שבה ברקן נולד, והתירוץ הוא יום הולדתו ה-70 שיחול בעוד מספר ימים. אבל כמו שאמרה סבתא שלי ז״ל, ״לא חשוב הגיל, העיקר התרגיל״. בעיצומה של מערכת הבחירות, זימן אותנו ברקן לעשות סיבוב בתחנות חייו, להיזכר בשנות ילדותו הראשונות, להגיע למקומות שבהם צמח וגדל, להתרגש יחד איתנו. זה היה אמור להיות סיור קצר ותכליתי, אבל הפך לצעדת ניצחון של גיבור לאומי. לא תיארנו לעצמנו את כמויות האהבה, ההערצה, החיבוקים והנשיקות שיורעפו עליו מצד תושבי נתניה. נדמה לי שגם הוא לא.

״נולדתי״, הוא מתחיל, ״כיהודה יחזקאל ברקוביץ' בליל הסדר, יצאתי בין מצרי אמי, שהגיעה מפראג עוד לפני מלחמת העולם השנייה ונפטרה בגיל 60 ומשהו. אבא שלי היה פולני. הוא היה תלוי באמא. כשנפטרה, חששנו שלא יחזיק מעמד בלעדיה. אז בשבעה הודענו לכולם שלא יעזו לבכות, כדי שאבא לא יבכה, יהיה שטוף צער ותוך חודש-חודשיים ימות. זו הייתה, בסופו של דבר, השבעה הכי מצחיקה שההיסטוריה מכירה. בסוף הוא חי עוד עשר שנים אחריה, עד גיל 80״.

-1-
הבית שבו גדלתי - רח' אוסישקין 2

צהריים. מעל לביסטרו, אוכל לא רע בכלל, מתנוסס הבית שבו ברקן גדל מגיל 6. בניין ישן ומעיק שמזכיר בית משרדים, סמוך לכיכר העצמאות. שתי כניסות, אחת חסומה. ברקן נרגש. הוא חולף על פני השלט ״השכרת חדרים״ ופקידת קבלה מעשנת (״את נתנייתית?״, ״מ-77'״), ומ-

זהה את המעלית. המעלית הראשונה בנתניה של 1951. מגרש המשחקים הפרטי, הלונה פארק שלו ושל חבריו, שהיו מתפלחים באמצעותה לגג ומשם צופים בסרטים שהוקרנו בקולנוע ״מגדלור״ הפתוח, ששכן צמוד לבניין. ברקן עצמו צפה בהם כמו קינג ממרפסת המטבח בקומה השנייה, שכעת פונה לחניון. בעל המלון (״קניתי ב-73' ממשפחת שכטר״) שצץ לפתע ולוחץ את ידו, מזכיר לו ש״היינו משחקים ביחד״. ברקן מגיב ב״תהיה בריא, צדיק״ ונזכר שהיו למעלית ההיא, המפחידה, ״דלתות ברזל בחוץ ודלתות עץ בפנים, כמו בסרטים. המגעים לא היו איי-איי-איי ולא פעם נתקעו״.

הדירה המשפחתית הייתה בת שניים וחצי חדרים. ״גרנו בה חמש נפשות, הורי אסתר ושמואל, אחותי רעיה, אני וסבתא רונדלה. אני ישנתי בהול, אחותי ישנה עם סבתי והורי בחדר הנוסף, שבשעות היום הפך לסלון. במשך שנים הייתה לי אלרגיה לילדים ולאנשים שקראו להם מוטי, כי היה לנו בבניין שכן בשם מוטי לוינשטיין, תלמיד חכם, שבכל פעם שהייתי מביא 'בלתי מספיק', אבא היה קורא לי ׳עצלן' ואמא הייתה משגעת אותי עם המשפט ׳למה מוטי יכול?'. אז שנאתי אותו. ואת השם״.

חוזרים לרחוב. חנויות לתיירים ולנופ-שים, סוכנות נסיעות, השכרת רכב, צ'יינג', עוטפות את הבית הפינתי, אבל ברקן מביט לעבר האופק הכחול שנגלה אל מול עינינו. ״תוך חמש דקות היינו בים״, הוא נזכר, ״וכאן היה קולנוע 'סטודיו'. וקולנוע 'אסתר'. ובמרכז 'קפה פאפא'״. הוא ממשיך לצעוד, מחפש עוד פיסת שמיים, עוד זיכרון רחוק. משמאלו החניון. ברקן פונה לעבר הבניין, מנסה להעביר שיעור בהיסטוריה לברנש שיושב באותה מרפסת שהוא מכיר כל כך טוב בקומה השנייה, ״אתה יודע מי גר בבית הזה לפני 60 שנה?״, וממשיך ושואל את השומר, ״מתי סגרו את 'מגדלור'?״. ״בשנות ה-70״, צועק לו החבר מהבוטקה. ועכשיו אנחנו בדרך לביאליק. בית הספר העממי.

-2-
בית הספר ביאליק - רח' ביאליק 17

בית הספר ביאליק שוכן רחובות ספורים מהבית, מרחק של עשר דקות הליכה, בשכונה שקטה ומוריקה. מעבר לכביש בניין קטן ועליו השלט ״קופת חולים מאוחדת״. לוח מודעות עירוני מבשר על עוד מופע של אבנר דן, רותם אבוהב וציפי שביט ב״קומדיה מטריפה למבוגרים״. בכיתה ח', בשנתו האחרונה בבית הספר, הייתה לברקן הארה, כשגילם דמות של יקה במחזה הראשון שבו שיחק, ״מעשה בעיתון חקלאי״. ״אני זוכר שהקהל צחק. הייתי התלמיד הכי גרוע בכיתה ובפעם הראשונה נשאבתי לתוך דבר שאני אוהב״.

״הו, איזה אורח״, מתפעל השומר בכניסה למתחם המשופץ, הכולל מספר בניינים. ״תפתח, צדיק״, מגיב ברקן, נזכר במנהל המיתולוגי יהודה אמיתי ושולף: ״שמעת על המורה טובה גורביץ'? במסגרת החינוך הפולני שלי, הייתי מביא לה כל יום שישי זר פרחים, אומר ׳שבת שלום' ומתיישב בכיסא, כי אבא אמר: ׳תן למורה כבוד'. מכיתה א', ב', עד ה', אפילו ו'״.

אנחנו מתרפקים על האתמול, אבל השלט מעל הכניסה לבניין המנהלה מכריז ״המחר כבר בביאליק", בדיוק כשסגנית המנהלת אצה רצה לעברנו (״היית באירוע של 80 שנה לבית הספר, נכון?״), וגם יו״ר ועד ההורים תכף יפציע עם ילדה בין ידיו ויבקש, איך לא, סלפי. מוזיקה קלאסית מחליפה בביאליק של המחר את הצלצול הגואל של פעם, וברקן נדלק: ״פה היה פעמון, חתיכת צינור, ועובד, השמש, היה דופק עליו - קאנג! קאנג! יא אללה״.

יוצאים. אחרי בית הספר הייתה תנועת מכבי הצעיר. והחבר'ה. ״אנחנו שומרים על קשר. רק לפני ארבעה חודשים הייתה לנו פגישת מחזור אצל נילי ואלי, בני זוג שהתחילו אז, בכיתה ח', ולא נפרדו עד עצם היום הזה. אני, לעומת זאת, הייתי נורא קנאי. יום אחד, זה היה בכיתה ו', או ז', החברה שלי, שושי וקשי, עשתה סיבוב עם האופניים שלה בכיכר ופגשה את אורי פלנר. אז אני ניגש אליה, רותח מזעם, נותן לה שני פרחים שקטפתי, האחד אדום והשני צהוב, ושואל אותה: ׳איזה פרח את לוקחת? מה את בוחרת? צהוב?! גמרנו!'״.

-3-
הבית שבו נולדתי - רח' הרצל 9

כשברקן נולד, נתניה עדיין הייתה מושבה. היא תקבל מעמד של עיר רק ב-1948, כשי-חגוג את יום הולדתו השלישי. ״אני זוכר את אבא שלי, במלחמת השחרור, עם רובה צ'כי על הכתף, בא לבית הקפה המשפחתי, קפה רימון, ונותן לאמא שלי נשיקה. קיבל אפטר של כמה דקות״.

כמה זמן לא היית כאן?

״בהרצל? 60 שנה. מה יש לי לחפש כאן?״.

חולפים על פני קולנוע ״שרון״. ברקן מציין באירוניה שכאשר יצא סרט בכיכובו, נוספה לכרזת הסרט הכתובת ״יהודה ברקן, בן נתניה״. ״זה היה המקום היחידי בארץ שבלילות היו מסתובבים בו כמו בעדלאידע, באמצע הכביש. איך אני מגיע עכשיו לרחוב הרצל?״, הוא מנסה להפעיל את הווייז, ושר לעצמו: ״נתניה שלי, כמה שאני לא מכיר אותך, איי-איי-איי״.

מוצאים חנייה. יוצאים מהרכב. ״אין לנו אמברקס״, הוא קובע, ״הברקס שלנו זה בורא עולם״. עם כיפה גדולה לראשו, משקפי שמש לעיניו וזקן לבנבן שעוטף את פניו, ברקן בהחלט יוצא צדיק. או לפחות נראה כזה. צרחות ״אינעל דינאק״ בוקעות מהבניין שבו נולד. מי יודע, אולי מצלמים שם סרט. ״כשנולדתי, גרנו שלוש משפחות באותה קומה, כל אחת בחדר משלה, שירותים משותפים בסוף המסדרון. אז אתה מבין מה זה היה לעבור לאוסישקין, לדירת שני חדרים והול? עם שירותים שלנו? מה אתה מדבר?״.

אחרי שהבחור מהפיצוצייה שואל אותו ״מה שלומך״, אנחנו צועדים לאורך הרחוב והזיכרונות ממשיכים לצוף מאליהם. ״פה הייתה חנות דגים של אבא של דני יתום. בגיל 9-8, הייתי אוסף עיתונים ומוכר לאבא, שיעטוף בהם דגים".

-4-
קפה ״רימון״ - רח' הרצל 14, ממש ממול

מעברו השני של הכביש, מול הבית, שכן לו קפה "רימון". ״אחותי ואני עבדנו כאן בכל ליל שבת עד 24:00 בלילה, וגם בשבתות. לא ידעתי מה זה קידוש. לא היו בילויים בשישי בערב. האמת שגם החברים שלי לא עשו הרבה. לא היו מועדונים, אז הם היו מסתובבים. לפעמים הלכתי למסיבות בבתים, פול אנקה חרך את הפטיפון במסיבות הכיתתיות. ובקיץ, בחופש הגדול, תקופת השיא, עזרנו לו למכור גלידות וקפה. הוא היה אלוף המיל-קשייק של פעם, המילקשייק של זיגי. עבד שבעה ימים בשבוע. אנחנו קיבלנו דמי כיס עבור כל יום שעזרנו. ההורים שלי ידעו להעריך את זה. עד היום אני נוקט את אותה שיטה של צ׳ופרים עם הנכדים שלי״.

ברקן ורווח ב"חגיגה בסנוקר". צילום: יח"צ

הזמן חלף. ההורים הותשו והחליטו לשנות כיוון. קפה ״רימון״ נבצע לשניים. חנות אחת הפכה, בצוק העתים, לחנות ארנקים והשנייה לחנות בבעלות הוריו של מוטי קי-רשנבאום, המדריך מקייטנת נורדאו. מולנו שתי חנויות נעליים, של שמואל ברקוביץ׳ ושל אברהם קירשנבאום. הבעלים של נעלי חן נזכר שקנה את החנות מקירשנבאום ב-1982, ״שנתיים עשיתי איתו מו״מ עד שמכר לי. עד היום נכנסים לחנות, ׳פה היה אבא של יהודה ברקן?'. ׳לא, זה פה ליד׳״.

״יהודה ברקן״, מתערבת האישה שעוברת עכשיו, ״מה שלומך? הקול שלך הסגיר אותך״. ואחריה עוד אחת. קחו מספר. בסוף עוד יהיה פה תור. ״יהודה ברקן? אני מעריצה שלך מגיל צעיר״, מתפעלת אמא צעירה לפני שגם היא, בטח ניחשתם, סוגרת איתו על סלפי. שלו ושל התינוקת שלה בעגלה. יום אחד היא גם תבין.

בגיל 20 וקצת, כשאמו הפרטית שלו עבדה בחנות, ביצע ברקן את המתיחה הראשונה בחייו. ״יום אחד״, הוא מספר בחיוך רחב, ״צלצלתי לאמא שלי בתור סוכן לא-רנקים. ׳י. ד. ברקוביץ׳? כאן צבי וקסלמן, סוכן של תיקים מיוחדים. אני רוצה להציע לך ארנקים מעור של זבובים׳. ׳ממה?׳, היא שואלת. ׳מעור של זבובים׳. ׳זבובים?׳. ׳כן, גבירתי, אני מוכן למכור את זה רק לך בלעדית בנתניה׳. קבענו פגישה. נסעתי מתל אביב לנתניה. נכנסתי לחנות. ׳אמא, אני מבין שאמור להגיע לכאן סוכן ארנקים בשם וקסלמן׳. ׳נכון, הוא תכף מגיע׳. ׳הוא עומד מולך׳. ׳לא נכון!׳״.

שוב במסחרית. טלפון לאחיין. ברקן רוצה לעשות הפתעה לרעיה אחותו. ״גם את אחותי מתחתי. אתה לא זוכר? כולם דיברו על זה. החלפתי לה את המוהל בברית. הייתה אאוט לגמרי. גם אבא שלי היה חלק מזה. מושון אלבוחר בא אליו ואמר לו: ׳נעים מאוד, אני מחליף את הרשקוביץ׳, הוא חולה׳. אז אבא שלי שואל אותו: ׳עשית כבר ברית?׳. והוא עונה לו: ׳היום פעם ראשונה׳. עכשיו אתה מתפלא שחזרתי בתשובה אחרי מה שעשיתי? אגב, זה שדיברתי איתו, איתי, זה הילד״.

-5-
בית הספר אורט - רח' פנקס 34

כשסיים ללמוד בביאליק, הפסיכולוג שבחן את כישוריו פסק: ״רק בית ספר מקצועי״. ״ואני״, מגחך ברקן, ״אפילו מנורה לא יודע להחליף״. אבל בכל זאת הלך לאורט, ששכן באזור התעשייה הישן של העיר. בדרך לשם הוא נזכר במוטל׳ה שפי-גלר. ברקן לא היה אוהד שרוף של מכבי נתניה, אבל שער אחד הוא לא שוכח עד היום. ״הוא עמד מול חודורוב, חודורוב חשב מאיזו זווית הוא יכניס לו, והוא הכניס את הכדור מעליו, לתוך הרשת״.

הביקור באורט יד ליבוביץ׳, בית הספר המטופח, השונה בתכלית מאותו בניין שברקן זוכר מימי נעוריו, נמשך דקות ספורות. אין לו באמת מה לחפש פה. כפי שלא היה לו מה לחפש שם כבר אז. ״מה לי כל הקטע של בית ספר מקצועי? בכיתה י׳ הגיעה אלינו השחקנית ליא קניג, עולה מרומניה, והעבירה שיעורי משחק. הרגשתי שזה מה שאני רוצה. לימים פגשתי אותה בסרט ׳לופו׳. אחרי שנים עשינו בערוץ הראשון סדרה יפה, ׳אהבה בשלכת׳״.

אחרי שלוש שנים ברקן נפלט מאורט. בגיל 17 למד משחק בבית צבי ברמת גן, מחזור שני. במחזור הראשון למד יוסף שילוח ואיתו היה גם יוסי פולק. אבל המורה המיתולוגי אברהם אסאו שם עין דווקא על קיבוצניק צנום ממשמרות, אותו כינה, שנים ספורות אחרי הסרט ״פסיכו״, ״אנתוני פרקינס הצעיר״. לנער ההוא קראו שלום חנוך. ״ואחרי שלושה חודשים״, מגחך ברקן, ״זרקו אותי. אלה הם חיי״. 

בעולמה של תורה

ב-1991 חווה ברקן מהפך אישי. או כפי שהוא מכנה זאת, ״עברתי מעולם הזוהר לעולם הטוהר״. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה, טילים נופלים על תל אביב ורמת גן, ״ואף אחד לא נפגע. לא הבנתי איך. הייתי בצילומים של ׳אבא גנוב 3׳, המלחמה נפסקה בפורים, עברתי בדיזנגוף, ושאלתי שני חב״דניקים איך זה נגמר באפס נזקים כמעט. אמרו לי ׳השגחה עליונה׳. עזבתי את מנעמי ומטעמי העולם ונכנסתי לעולמה של התורה״.

למחרת סיבוב הניצחון בנתניה, גם אנחנו, הצלם ואני, נכנסים לעולמה של התורה. במרתף בית תל אביבי מתקלף, לא רחוק מכיכר דיזנגוף, מארח ברקן שיעור גמרא שבועי. היושבים סביב השולחן דנים במשך שעה בסוגיה שעוסקת בזכיות וחולקים סיפורים מרתקים מחייהם, כשהרב, עוטה זקן לבן, נותן את האינפוט שלו. מה שנקרא, חברותא.

אבל ברקן לא מסתפק בכך. לאחרונה השתתף בצילומי סרט חדש באנגלית, העונה לשם ״סיפורי מעשיות של רבי נחמן״ ומורכב מארבעה סיפורים של רבי נחמן מברסלב. הבמאי, צבי פישמן (65), לשעבר תסריטאי בהוליווד, מספר שתוך שבועיים תסתיים עבודת העריכה והסרט יהיה מוכן להפצה. ״ב-1982, כשחזרתי בתשובה, קראתי סיפורים של רבי נחמן, ולפני מספר חודשים החלטתי שאם לא עכשיו, כשאני מתקרב לגיל 70, אימתי".

״ולמה בחרתי בברקן? כי כשעליתי לארץ, ב-84׳, הסתכלתי על סרטים ישראליים שבהם שיחק, ואחר כך שמעתי שחזר בתשובה. בניתי תקציב מאוד צנוע, לקחתי כסף ממשפחה ומחברים, והטלפון הראשון שעשיתי היה ליהודה. הוא מגלם בסיפור אחד מלך שיש לו הכל, אבל הוא לא שמח, מרגיש ריק, ויוצא לחפש את סוד השמחה. בסיפור אחר הוא מלך שבנו משתגע וחושב שהוא תרנגול, והוא מחפש דרך לעזור לו, עד שחכם יהודי מצליח לחנך אותו. יהודה מיד הסכים לשחק בסרט, עוד לפני ששלחתי אליו תסריט. אמרתי לו שאני רוצה סרט עם שמחה וחיוך לעם ישראל״.