"פרינסס"

בקומדיה ההוליוודית הקלאסית ״הארווי״ (1950) בורא לעצמו גבר מבוגר למדי (בגילומו של ג׳ימי סטיוארט) חבר דמיוני, שרק הוא מסוגל לתקשר עמו. מדובר בארנב ענק מידות ושמו הארווי, שאמור להזין את הגיבור בכוחות פנימיים, על מנת שזה יוכל להתמודד מול בני משפחתו הזוממים לאשפזו במוסד סגור.

ב״פרינסס״ מגינה על עצמה גיבורת הסרט, אדר בת ה-12, מפני בני משפחתה העלולים לפגוע בה אנושות, באמצעות חבר ושמו אלן, שמצוץ כנראה מדמיונה, ובמאמץ משותף של השניים, היא תוכל אולי להקים בתוך ביתה שלה מתרסים לשם הגנה מהרעה הזוחלת לעברה.

עלילת ״פרינסס״, אם מותר לקרוא כך למשחקי הכוחות החמקמקים שבתוכם משתכשכות הדמויות המרכזיות בסרט, כוללת מלבד הילדים אדר ואלן גם את עלמה ומיכאל. עלמה (קרן מור) היא אמה הגרושה של אדר, ומיכאל (אורי פפר) הוא הצמוד החדש שלה, שמתגורר בביתם שליד הים. מיכאל, כנראה צייר בעיסוקו, שולח מבטים וידיים אל עבר הילדה של חברתו, ומי יודע מה היה קורה אילו זו לא הייתה מזעיקה לעזרתה את אלן, פרי דמיונה.

״פרינסס״, סרטה העלילתי הראשון של התסריטאית-במאית טלי שלום-עזר, מצטיין בבניית הבסיס שעליו נשען סרט זה - הערפול המוחלט שלו. כלל לא ברור (ולא עזרה גם צפייה חוזרת בסרט) אם הדברים קורים באמת, או שמא הם רק בבחינת אופציות המתרוצצות בראשה של אדר, המצויה בשלב הקריטי של נשיותה הבוסרית; זה עתה היא קיבלה את מחזורה הראשון.

הכל אופציות. שום דבר (אולי) לא קורה בחדר השינה, וגם אם משהו (רע) מוצג על הבד, אולי הוא רק מצג שווא הרץ בין חדרי מוחה של הילדה. האפשרות המקוממת שמדובר כאן בפדופיליה, מאוזנת היטב עם האפשרות ההפוכה, שאדר אולי חפצה בסוג הקרבה האסורה הזאת. ואוי ואבוי לנו מפרויד, וגרוע מזה מהוראות החוק והמוסר.

ייאמר מיד: הכל נסב פה סביב הסקס. צמד המבוגרים, למשל, מרבה במשחקי מין, ואינו בוחל בכך גם בנוכחותה של הילדה. לעתים היא מעבר לקיר המשותף, רק מקשיבה לקולות הרקע הרעשניים; לעתים היא מתבוננת מקרוב בעלמה ובמיכאל כשהם עושים את זה. וקורה גם שהיא פשוט מצויה בתוך המיטה, כשהם מצויים אחד בגופה של האחרת. ואולי זוהי רק משאלת לב, רצון כמוס, משהו סקרני שמאפיין בני נוער מתבגרים.

ודברים דומים קורים גם לאלן הקטן. הוא נער ארוך שיער, ובעל דמיון חיצוני מפליא לאדר חברתו (או זו שהמציאה אותו), שכמו מוגש למיכאל התאוותן לעקידה, במקומה של אדר. כל זאת מתוך רצון נחוש לבצע פעולת האחדה מלאה בין כל מרכיבי הנקבי והזכרי בבית, ולסלק מתוכו את מחסומי ההפרדה המגדרית.

לפני שש או שבע שנים ביימה שלום-עזר את הדרמה באורך בינוני "סרוגייט", שהציצה אל תוך סוגיות דומות, הצפות ועולות במהלך טיפול גופני/פסיכולוגי שנותנת סרוגייט צעירה לגבר העמוס בעכבות מיניות. ב״פרינסס״ צוללת הקולנוענית עמוק יותר אל מחוזות עוכרי שלווה, וזאת בעצם הצבת האופציה הפדופילית במרכז הדיון. וטמונה בכך בעיה לגמרי לא פשוטה, בין שהעלילה מדומיינת ובין שהיא מציאותית. שהרי בכל מקרה, הפדופיליה מוצגת כחטא אולי לא רצוי, אך גם כמאווה נפש, שלא מוצמדת לו תווית איסור.

שלום-עזר מצליחה לספק ל"פרינסס" אריזה מפתה, שעיקרה הוא בצילום הצלול של ראדק לאדצ׳וק הפולני (שצילם עבורה גם את ״סרו־ גייט"), ובליווי המוזיקלי שאותו הכין ישי אדר, ליווי הנוכח כמעט בכל סצינה, ומוסיף להן מעין אפקט של עיבוי והעמקה, כמו תפקיד הקונטרבס בהרכבי ג׳אז. שירה האס המגלמת את הילדה, ואדר זהר הנץ, שמגלם את הילד, מוסיפים נופך מסתורי וחלומי להתנסות המוזרה הזאת. המבוגרים קרן מור ואורי פפר מתקשים יותר בביצוע עבודתם. מן הסתם, משום ששלום-עזר שללה מדמויותיהם על הבד את אפשרויות הבחירה המוסרית, שמהן פטורים הילדים. ♦