"ישנוני" (1973)
וודי אלן של ראשית שנות ה־70 הוא לא אותו וודי אלן שלמדנו להכיר אחר כך, והסרט הזה הוא אחת הקומדיות המופרעות ביותר שלו שזכתה לביקורות של 100% (הגבוה ביותר) באתר “רוטן טומטוז”. בסרט הבדיוני הזה מגלם אלן מדען בשם מיילס, בעל חנות למוצרי מזון בריאות, שעובר הקפאה קריוגנית בשנת 1973 ומוחזר לחיים 200 שנה לאחר מכן, על ידי קבוצת מורדים שרוצים להפיל את הממשלה הטוטליטרית ששולטת בעולם. באמצעות תחפושת של רובוט מצליח מיילס להימלט. הוא נעזר באמנית בשם לונה (דיאן קיטון) ומגלה דברים על החיים המודרניים: הסקס הוחלף ב”תאי אורגזמה”, הבננות הן בגודל של מכונית, מוכרי חליפות יהודים הם כעת רובוטים בעלי מבטא יהודי־ניו יורקי, והממשלה שולטת ביד רמה בחיים של כולם. הסרט מאופיין בהשפעה בולטת מהאחים מרקס וכמה סצנות בו (כולל היאבקות עם פודינג) נחשבות לגאוניות ועל־זמניות.
"אהבה ומלחמה" (1975)
סרט זה נחשב על ידי רבים לאחת הקומדיות הקולנועיות הגדולות ביותר של כל הזמנים, בזכות התסריט המדויק והשנון להפליא שלו. הסרט מבוסס על הקלאסיקה הרוסית “מלחמה ושלום” של טולסטוי, אבל נטפל גם לקלאסיקות אחרות. אלן מגלם חייל שלומיאלי בצבא הצאר שלא יודע איך להתמודד עם החרב שלו בימי הקרב של הצבא הרוסי נגד נפוליאון. על המסך מתנהלת מלחמה מרושלת ומשעשעת מאוד. במקביל, הגיבור מאוהב באישה נימפומנית (דיאן קיטון), שלא מוכנה להתחתן איתו עד שיהפוך לגיבור מלחמה. לצד בדיחות רבות ורפרנסים ליצירותיו של דוסטויבסקי, הסרט עוסק גם בפילוסופיה של המלחמה, אבל הוא בעיקר סרט פסיכי לחלוטין והכי חשוב – מצחיק מאוד.
"הרומן שלי עם אנני" (1977)
הסרט המוכר והמפורסם ביותר של אלן, שנחשב על ידי רבים מחסידיו גם לסרט הטוב ביותר שלו. אלן עצמו טוען שהסרט הזה היה נקודת מפנה בקריירה שלו; אחרי שיצר קומדיות מופרעות רבות, “הרומן שלי עם אנני” (או בשמו המקורי: “אנני הול”) הכניס ממד של רצינות לעבודה שלו ולתפיסה שלו על ידי הקהל. הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר, על הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר. "הרומן שלי עם אנני" מספר את סיפור אהבתם של זוג, אלבי (אלן) ואנני (דיאן קיטון), שידעו הרבה עליות ומורדות. הם נפרדים וחוזרים, ושוב נפרדים וחוזרים, עד שהם מבינים שעדיף להם בנפרד. בסרט, שנחשב לפורץ דרך בכמה מובנים, השתמש אלן בטכניקות קולנועיות שנחשבו למתקדמות מאוד בזמנו – מסך מפוצל, שבירת הקיר הרביעי ושילוב של אנימציה בתוך הסרט.
"הרומן שלי עם אנני". צילום: באדיבות יס
"מנהטן" (1979)
כמעט כל סרטיו של אלן מתרחשים בניו יורק או בסביבתה, והוא עצמו תרם לא מעט לתדמית הניו יורקר הטיפוסי, הנוירוטי והפטפטן. בעיני רבים מדובר באחד הסרטים המזוהים ביותר עם אלן, שתיאר את הקומדיה הרומנטית הזאת כשילוב בין סרטיו הקודמים – "הרומן שלי עם אנני" ו"רגשות". הסרט צולם בשחור־לבן, אף שכבר היה מקובל לצלם רק בצבע, וזכה לפרסים רבים ולתשבחות. במרכז העלילה: אייזק דיוויס (שמגלם אלן עצמו) הוא תסריטאי בן 42 שעובד בתוכניות טלוויזיה. הוא גרוש פעמיים וסוחב איתו משקעים מהנישואים האחרונים לג'ייל (מריל סטריפ). הוא מתחיל לצאת עם טרייסי (מריאל המינגוויי), טינאייג'רית בת 17. במקביל, החבר הכי טוב שלו – ייל (מייקל מרפי) – הוא נשוי, אבל בוגד באשתו עם מארי (דיאן קיטון). באיזשהו שלב, אייזיק ומארי מתאהבים, וכל הרומנים מתערבבים זה ובזה ומסתבכים עד שמגיעים לסוף הלא מאוד ברור של הסרט.
"אבק כוכבים" (1980)
סרט שנוי במחלוקת, שמבקרי הקולנוע בזמנו נהגו לקטול בגלל הדמיון שלו ל”שמונה וחצי” של פליני (שעד היום לא ברור אם מדובר בפרודיה או במחווה לבמאי הנערץ עליו). אלן עצמו טען שזה אחד מסרטיו האהובים עליו ביותר, משום שחלק מהעשייה שלו היה קשור להתמרדות שלו בקהל, שנהג לצחוק מכל דבר שעשה, בין שניסה להצחיק או לא. בסרט זה מגלם אלן במאי קולנוע שמגיע לפסטיבל סרטים ולומד על הקריירה שלו, על האמנות שלו ועל מערכות היחסים שלו. הסרט מאופיין באווירה ביזארית, עם הרבה מאוד לעג למה שנחשב לקולנוע “איכותי”. מעריצים רבים של אלן נפגעו מהסרט הזה, אבל אלן הבהיר שזו בחירה שלהם לזהות בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. אחרים סבורים שהוא פשוט הקדים את זמנו. גם הסרט הזה צולם בשחור־לבן, בשיתוף פעולה עם הצלם האגדי גורדון ויליס.
"זליג" (1983)
היצירות של אלן נתפסו לא פעם כביזאריות או סתם מפתיעות, והסרט הזה מתחילת שנות ה־80 בהחלט מתבלט בקטגוריה הזאת. “זליג” הוא סרט דוקומנטרי מפוברק, שבמרכזו מככב אדם מסתורי בשם זליג (המגולם על ידי אלן עצמו) – מין זיקית אנושית שמתאימה את עצמה לכל סיטואציה חברתית. ליד צרפתים הוא הופך לצרפתי, ליד סינים הוא הופך לסיני, ליד נציגה של המפלגה הנאצית הוא הופך לנאצי, וכן הלאה. באיזשהו שלב הוא נשלח למוסד פסיכיאטרי, ושם הוא הופך מהר מאוד לפסיכיאטר בעצמו ומתאהב במטפלת שלו (מיה פארו). אמריקה כמובן עוקבת בהשתאות אחרי הטיפוס המשונה הזה והופכת אותו לכוכב־על. עד היום משתמשים במונח “זליג” כשרוצים להתייחס לאדם ריקני בהוליווד שנטמע בקהל. יש שרואים בסרט הזה אמירות אנטישמיות, אבל יש גם כאלה שמתייחסים לסרט הזה כאל יצירת מופת.
"דני רוז, האיש מברודוויי" (1984)
אחד הסרטים הפחות מוכרים של אלן, שנחשב גם לאחד השנונים והבלתי־יומרניים שלו. מכיוון שאלן התחיל את דרכו בהוליווד בגיל צעיר מאוד, הסרט הזה היה דרכו להוקיר תודה לכל שועלי הקרבות הוותיקים של התעשייה. עלילת הסרט מתרכזת בכמה מוותיקי הקומיקאים היהודים שיושבים בתחילת הסרט ומעלים זיכרונות, כשמישהו מהם נזכר בדני רוז, אמרגן כושל שניהל קריירות של אמנים כושלים כמוהו. אחד הסיפורים הוא על היחסים שלו עם זמר איטלקי בשם לו קאנובה, שרוז רוצה להעלות מן האוב ולשתף בתוכנית טלוויזיה. על דרך הוא מתאהב בטינה, חברתו של קאנובה, ומסתבך עם המשפחה שלה, אנשי מאפיה משוגעים.
"שושנת קהיר הסגולה" (1985)
מבין כל הסרטים הסמי־בדיוניים של אלן, סרט זה נחשב לאחד הריאליסטיים שבהם, על אף ממדי הפנטזיה הבולטים שלו, ולו בשל המסר הנוקב לגבי הקולנוע בכלל והאופן שבו הוא משמש אותנו לבריחה מהמציאות. מיה פארו מגלמת את ססיליה, מלצרית קשת יום בתקופת השפל הגדול, שלכודה בנישואים גרועים עם בעל בלתי נסבל. האסקפיזם שלה הוא הימלטות לבית הקולנוע השכונתי כדי לצפות בסרט “שושנת קהיר הסגולה”, עד שכוכב הסרט טום בקסטר (ג’ף דניאלס) מבחין בה ובוקע מתוך מסך הקולנוע כדי לפגוש אותה. היא מתאהבת בו ועוזרת לו להשתלב בעולם האמיתי, ששונה מאוד מעולם הקולנוע שאליו הוא רגיל. לאט־לאט עוד דמויות קולנועיות פורצות החוצה מהמסך אל העולם האמיתי, והסרט מתפתח לקומדיה מופרעת. לבסוף השחקן האמיתי גיל שפרד, שמגלם את בקסטר (שגם את הדמות הזו דניאלס מגלם) מגיע לעיירה, וססיליה צריכה לבחור בין החיים האמיתיים לפנטזיה.
הסרט זכה בפרס באפט"א לשנת 1986 כסרט הטוב ביותר, בפרס סזאר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר. כמו כן היה מועמד לפרס האוסקר.
"חנה ואחיותיה" (1986)
במשך שנים נחשב הסרט הזה לסרט המכניס ביותר של אלן – שיא שנשבר ב־2011 על ידי “חצות בפריס”, שהכניס 150 מיליון דולר בקופות. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר, והוא מספר על שלוש אחיות לאורך שנתיים בחייהן. חנה (מיה פארו) נשואה לאליוט (מייקל קיין), שמאוהב בסתר באחותה, לי (ברברה הרשי). לי חיה עם צייר בשם פדריק (מקס פון סידוב) ונכנעת לחיזורים של אליוט. הולי (דיאן ויסט) היא נרקומנית בגמילה ושחקנית כושלת, שיצאה פעם עם בעלה לשעבר של חנה, מיקי (וודי אלן). הסרט, גם הוא מוגדר כקומדיה רומנטית, פורש בפני את הצופה את מערכות היחסים המורכבות בין האחיות, את הבגידות והחיפוש אחר משמעות. הסרט זכה לביקורות מהללות, והיה מדורג בכל רשימת “מאה הסרטים הטובים ביותר” שנעשתה אי פעם.
"חנה ואחיותיה". צילום: באדיבות יס
"ימי הרדיו" (1987)
סרט נוסטלגיה מהיפים והמרגשים ביותר שנעשו, עם מבט מדוקדק של אלן על ילדותו בשנות ה־40 בברוקלין, בימים של טרום עידן הטלוויזיה, כשהרדיו היה מרכז הבידור העיקרי, עם כמה אמיתות אוניברסליות על ילדות והתבגרות שאפשר להתחבר אליהן בכל גיל ובכל זמן. הסרט מתרחש בניו יורק של סוף שנות ה־30 עד אמצע שנות ה־40, והמספר (אלן עצמו) מגולל בפני הצופים כיצד הרדיו השפיע על חייו ועל סביבתו, כשהאירועים בחייו מסופרים במקביל לאירועים חשובים בתולדות הרדיו. כל אחת מהדמויות בסרט מוצאת מפלט מחיי היומיום בהאזנה לתוכניות רדיו, והעלילה בתוכנית מתרחשת במקביל בשני המישורים – חייה של המשפחה בסרט והאירועים ברדיו (אירועים אמיתיים שמשולבים בסרט, כמו השידור המפורסם “מלחמת העולמות” של אורסון ולס), ומשולבים בו הרבה שירים משנות ה־30 וה־40. ד