בוריס מפציר יזכור תמיד את ה־4 באוגוסט 70’. ללא התראה מוקדמת, הוא, צעיר יהודי בן 23, נקרא למשרד ההנהלה במפעל שבו מילא תפקיד הנדסה, ולפני שהבין את המתרחש, שני זרים חסונים, כדבריו, אזקו אותו לאחר שהציגו בפניו צו מאסר. “הייתי די המום והרגשתי כאילו זה לא באמת קורה לי", הוא נזכר כיצד נהיה למשך שנה אסיר ציון.


ביום השואה הבינלאומי, ביום רביעי הבא (27.1), תיפתח בגלריה שבלב דיזנגוף בתל אביב תערוכת “זיכרון רחוק", שבה יציג הצלם רון כצנלסון 16 צילומי דיוקן מתוך “בעקבות השואה הלא ידועה", הפרויקט התיעודי של הבמאי בוריס מפציר, שבו הוא מתחקה בעקבות הזיכרון האבוד של שואת יהודי ברית המועצות. באותו הערב יוקרן בערוץ הראשון סרטו “שואה. חזית מזרחית", חלק מפרויקט שאליו הגיע לאחר שסיים ב־2005 כהונה של שנתיים כראש נציגות הסוכנות היהודית ברוסיה ובמדינות הבלטיות.


“חזרתי ארצה עם החלטה נחושה לא לחזור לתפקידי ניהול, לאחר ששימשתי כראש שירות הסרטים הישראלי, כמנהל האגף לתרבות ולאמנות במשרד החינוך וכמנכ"ל משרד הקליטה", הוא מספר. “אז הגיעה אלי פנייה מיו"ר יד ושם, אבנר שלו, לרכז את איסוף שמות היהודים שנרצחו בשואה בשטחי ברית המועצות. עד אז עשיתי כ־40 סרטים תיעודיים בנושא השואה, ואיכשהו אף אחד מהם לא נגע בברית המועצות. למשימת איסוף השמות נרתמו יהודים במרחבי ברית המועצות של אז וגם לא יהודים שנושא השואה חשוב ויקר להם. ’משמרי זיכרון’ אני מכנה אותם, וזה שם הראשון בתשעת סרטי הפרויקט.
במהלך הדברים התוודעתי לממדי העלמת זיכרון השואה על ידי השלטון הסובייטי עד גורבצ’וב והפרסטרויקה. לא תיארתי לעצמי עד לאן זה הגיע, לאחר שכבר בנעורי בריגה הגעתי לרומבולה, גיא ההריגה של יהודי לטביה. השילוט במקום התייחס לאזרחים סובייטים, תוך כדי התעלמות מהיהודים שנרצחו שם. מדברים לא מעט על ששת המיליונים שנרצחו בשואה, ומשום מה לא שמים לב ש־2.7 מיליון מהם נרצחו בשטחי ברית המועצות, כלומר יותר מ־90% מהיהודים שהיו שם בתחילת המלחמה תחת הכיבוש הנאצי. את הרצח ההמוני הזה ביצעו לא רק גרמנים. לגבי אלה שנרצחו, והסרטים שלי מהווים להם מעין מצבה, לא הייתה הבחנה בין מי שלחצו על ההדק".


מפציר מוסיף ומאשים: “אותו רצח המוני ביותר מ־2,000 מקומות רצח הועלם במפגיע על ידי השלטונות הסובייטיים, וזה לא הסתיים עם מותו של סטלין ב־53’. בסרט האחרון מסרטי הפרויקט אני מראה איך סטלין ויורשיו הדחיקו את נושא השואה מהתודעה הקולקטיבית. העדויות לכך ננעלו בתוך ארכיון שמור היטב במוסקבה".


שואלים לא אחת את מפציר מדוע איננו משתמש בחומר ארכיוני בסרטיו. “אני ממשיך את דרכו של קלוד לנצמן, במאי ‘שואה’", הוא מצהיר. “זאת, כשאני מצלם את העדויות החיות במקומות ההתרחשות, וכך אני משחזר בעקביות את האירועים. כך אני ממלא את החסר לאחר כל המאמצים שנעשו שלא להבליט את סבל היתר של יהודי ברית המועצות על רקע הסבל של כלל תושבי המדינה במלחמת העולם השנייה, אולי גם כדי להעלים את התופעה הנרחבת של שיתוף הפעולה עם הגרמנים. יש גם נקודה ישראלית במאמץ של העלמת שואת יהודי המועצות. כשהוקמה מדינת ישראל, גם בתמיכת ברית המועצות, והתברר שהמדינה הצעירה נוטה לארצות הברית, הסובייטים עברו מתמיכה בה לרדיפות אחר היהודים בתחום שלהם. ההעלמה גברה לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בעקבות מלחמת ששת הימים".


מפציר נזהר מלומר כי משימת האדירים שנטל על עצמו נובעת מתוך תחושת שליחות. “זה התגלגל ככה", הוא אומר. “נשלחתי לאסוף את שמות הנרצחים, וכמי שהכלי שלו הוא קולנוע דוקומנטרי, הרגשתי חובה לתעד את ההעלמה הגדולה שהסתתרה מאחורי שמות אלה בלי שתיארתי לעצמי שאגיע למכלול של תשעה סרטים. לו הייתי סופר או צייר, אולי הייתי מבטא את זה אחרת".

 “התחלתי הכי נמוך שאפשר"


מפציר (68) נולד כאמור בריגה, בנם של תופרת ונגר, שממנו התייתם בגיל 6. “מנעורי לא ראיתי את העתיד שלי בברית המועצות; רק בישראל", הוא אומר. הוא השתתף בהוצאת עיתון ציוני. חלק מנאשמי משפט לנינגרד שנאשמו בחטיפת מטוס היו חבריו מריגה. כשנאסר, הואשם בפעילות ציונית ואנטי־סובייטית, כולל הפצת חומר על ישראל, ובחתירה תחת שלטונות ברית המועצות. “הקרבנו את עצמנו למען אידיאלים", הוא מציין.


ב־71’ עלה ארצה עם רעייתו גניה, גנטיקאית, לקיבוץ פלמחים, שם עברו עליהם השנתיים הראשונות במולדת החדשה. “שלושה ימים לאחר שהגעתי לישראל, שכחתי את השפה הלטבית", מעיד בוריס־בר’לה, שנקרא על שם דוד שנפל במלחמה. “רציתי להתחיל את חיי מנקודת האפס".


בהמשך, הם עזבו את הקיבוץ “אם כי נשארתי עד היום סוציאליסט", ומי שלמד בריגה להיות מהנדס פנה לחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. למחייתו עבד במרחק צעדים משם כעוזר הפקה בטלוויזיה החינוכית. “התחלתי הכי נמוך שאפשר", הוא מעיר.


מלכתחילה דבק בקולנוע התיעודי, לא העלילתי. “במקצוע אני שייך לפועלים השחורים וטוען שאין לי מספיק דמיון לסרטים עלילתיים", מספר מפציר, שברבים מסרטיו עסק בשואה ובעולים החדשים.


זמן רב גר בגילה שבירושלים, סמוך לחברו אלי עמיר. לפני ארבע שנים עקר עם רעייתו לשכונה חדשה בנס ציונה, לקרבת שלוש בנותיהם – רקדנית בטן, שחקנית ומעצבת. “הפסקתי לאהוב את ירושלים", הוא טוען. “העיר השתנתה והפכה אלימה ביום־יום. כשהתמקמתי בה, זה היה עם 80% מאנשי המקצוע. כשנשארתי שם כמעט לבד, עזבתי".


מפציר, איש גדול במציאות, מוצא את שלוותו מהעיסוק חסר המנוח בשואה באוסף הבובות הענק שהוא מטפח. עוד סרט אחד והוא מסיים סופית את פרויקט חייו. 


מה הלאה?

“אני כל כך שקוע בפרויקט הזה, עד שאין לי מושג מה מחכה לי מעבר לאופק".