ארז תדמור, 41, הוא במאי קולנוע ותסריטאי זוכה פרס אופיר. חתום בין היתר על סרטים כמו "סיפור פשוט", "הבן של אלוהים", ו"ארץ פצועה". הסרט זכה בשלושה פרסים בטקס אופיר לשנת 2015: פרס הבמאי הטוב ביותר, פרס השחקן הטוב ביותר ופרס האיפור. בצילומים לסרטו הבא, "נמל בית", הסתיימו, והוא מצוי בשלבי עריכה לקראת הפצה עתידית. תדמור הוא בוגר בית הספר לאמנות "קמרה אבסקורה". 

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז?

"מובן שככל שאתה יותר מתבגר, לומד מסרט לסרט, צובר עוד ועוד ניסיון, אתה נמצא במקום אחר. אחרי 'סיפור גדול', שיצא ב־2009, הפכתי לאבא, ופתאום גיליתי שדברים אחרים מדברים אלי. לכן כשאני רואה סרט שעשיתי לפני כמה שנים, אני יודע שאם זה היה עכשיו, הרבה דברים היו משתנים. אני מנסה ללמוד מכל סרט קצר ומכל פיצ'ר שעשיתי וגם מכל מיני פיתוחים לסרטים שלא הופקו. לדעתי ארבע שנות הלימוד בבית הספר לקולנוע היו רק המבוא. בית הספר האמיתי הוא לעשות סרטים וללמוד תוך כדי".
 

תן דוגמאות לנקודות בסרטים שהיית עושה אחרת היום.

"תראי, לא הייתי גונז שום יצירה שלי שהצטלמה. כל מה שהוצאתי לעולם מבחינה יצירתית, אני שלם איתו במאה אחוז. גם אם יצירה בסופו של דבר יצאה בוסרית או לא שלמה, היא עדיין הובילה אותי ללמוד יותר על עצמי, ללמוד על מבנה, להתבגר מבחינה קולנועית.למה אני מדגיש שזה 'סרטים שהוצאתי לעולם'? כי יש גם תסריטים שעבדתי עליהם תקופות שלמות וארוכות ולא צילמתי אותם, שמתי בצד ועברתי הלאה, ויש סיבה למה עזבתי אותם, כי הגעתי למסקנה שהם לא נכונים לי לתקופה הנוכחית. מנגד, הסרט הראשון שלי (שביימתי וכתבתי עם גיא נתיב) הוא סרט שכולו צולם ללא תסריט, כל הסצנות היו באימפרוביזציה מלאה, כמעט שום דיאלוג לא נכתב. אז אומנם הסרט הצליח בעולם, השתתף בפסטיבל 'סאנדנס' וגם ב'טרייבקה' ונמכר להפצה, אבל אתה כתסריטאי־במאי משלם מחיר גדול במבנה כשאתה יוצא להרפתקה מהסוג הזה. אתה מוצא את עצמך סוגר את הסרט, בגלל אופי הפרויקט, בכמה סופים, כמה גרסאות וכמה מסרים שונים אחד מהשני, ומשום שלא היה תסריט, אתה משאיר את הסרט לפעמים פתוח ולא סגור מבחינה תסריטאית, כמו שהיית עושה דוקומנטרי".

הסרט "ארץ פצועה". צילום: אוהד רומנו

 

אתה טוען שקולנוע הוא לא רק אמנות, אלא גם לקיחה בחשבון של הכתבות ואילוצים?

"בדיוק. לפעמים יש פרויקטים שבהם אתה נאלץ למצוא את עצמך עם דפים כתובים מחוץ לבורד (Board) דל הצילומים, עקב אילוצי תקציב. ב'ארץ פצועה' נאלצתי לצלם 20 ימים בלבד, עם כמה סצנות שהיו מחוץ לבורד, בתקווה שהמפיקים שלי ימצאו עוד תקציב. וכך היה: יצאנו לחמישה ימי צילום נוספים רק אחרי שלושה חודשים, ובגלל הזמן שערכתי את מה שצולם ב־20 יום הבנתי שאני משנה לגמרי את הסצנות הנוספות – ככה שלמעשה בגלל אילוצי תקציב שדרגתי את התסריט ואת העריכה, וגם היו יותר תובנות. אז ברור שאילוצים לפעמים מכתיבים את היצירה, אבל לפעמים זה לטובה.
 

"בתור קולנוען בארץ, אתה נתקל בהרבה החלטות שנובעות מאילוצים ואתה לומד לחיות עם זה ולגרום להן להיות לטובת הסרט שלך. מובן שיש גם חסרונות, מקומות שאתה בתור קולנוען מוצא את עצמך מצלם פחות טייקים ומתפשר על הזמן עם השחקנים, אבל אתה צריך ללמוד לעבוד בשיטה הזו, לעשות הרבה חזרות כדי להגיע למצב שאתה מוכן בכל מצב".
 

ולא הרגשת שהסרט הופך בצורה זו לפסיפס של סצנות לא מהודקות?

"בכלל לא. הסצנות החדשות רק הוסיפו עומק, נתנו מקום לדמויות, למערכות היחסים. אחרי שאתה כיוצר מביים סרט, עורך גרסה, רואה את הסרט בעיניים, וזה שונה מקריאת התסריט, אתה יכול הרבה יותר להבין מה חסר לך: איזו דמות צריכה חיזוק, הידוק או החלפה".
 

השאלה איך מחזיקים להט ואינרציה של יצירה לאורך תקופה כזו ארוכה? איך לא מאבדים עניין?

"אצלי הלהט רק הולך ומתפתח, ונקווה שזה יחזיק ככה עוד הרבה שנים, בעיקר משום שאני בוחר פרויקטים שהם מאוד שונים זה מזה. אני מנסה לגוון ולא לחזור על עצמי".
 

איך באמת עוברים מסרט קליל ואופטימי כמו "סיפור גדול" לסרט מדמם על מציאות הפיגועים בישראל כמו "ארץ פצועה"?

"את 'סיפור גדול' ביימתי עם שרון מימון לפני שבע שנים, ומאז המדינה עברה הרבה. איבדנו קצת מהתמימות שלנו, לפחות אני. ברמה האישית נולדו לי ולאשתי שני ילדים, וכהורה אתה יותר מודאג לגבי העתיד. לפעמים אתה מסתכל על המצב ואתה קולט שאין מוצא, אין פתרון, אולי על הדור שלנו נגזר להיות ככה במעגל של דמים, והרצון כל הזמן כיוצר הוא להשפיע עלינו כחברה. אולי זה נאיבי מבחינתי, אבל ניסיתי בקצת שאפשר לשכנע את הקהל להגיד 'די'. הסרט 'ארץ פצועה' הוא עלינו כחברה, איך אנחנו בזמן מתקפת טרור או מלחמה מתנהגים בנינו ובין עצמנו. איך אנחנו כחברה שכחנו לכבד אחד את השני".

 

עדיין אופטימי
 


תדמור גדל בנתניה, והוריו גרים בנתניה. "בתקופת האינתיפאדה השנייה נתניה הייתה אזור מלחמה", הוא מספר. "כמעט כל כמה ימים פיגוע, וזה גם הזיכרון שלי מכל זה, גם בלי להיות שם, זה בסביבה שלך ואתה יכול להיפגע מזה בכל רגע. הפחד היה קיים, ולפעמים הוא קיים עד היום".

איך אתה מגיב למי שטוען שהסרט נגוע בהטיה שמאלנית?
"אני יוצר סרטים, לא פרשן פוליטי. הפרשנות היא הפריווילגיה של הצופה. העמדה שלי הייתה ליצור סרט על הישראלים שעוברים מלחמה או פיגוע טרור, איך הם מתנהגים אחד עם השני, איך מתמודדים בינם ובין עצמם. לא רציתי סרט שעוסק ביחסיהם של הישראלים והפלסטינים. זה סרט רק עלינו".
 

זהו, שאנחנו יוצאים די רע מכל הסיפור: מגיבים באלימות על אלימות.

"אף אחד לא יוצא רע בסרט הזה, אין רעים ואין טובים וכל מי שמשתמש בדרך אלימה את רואה בסרט את הסיבה לכך. המסר הוא שכשאנחנו נתנהג בצורה אלימה זה לזה, בסוף יגיעו גם הקיצוניים".
 

מהי עמדתך לגבי איזשהו פתרון לבוץ שאנו מדשדשים בו?

"עד שלא יהיה הסדר מדיני עם הפלסטינים, לצערי המצב לא ישתנה. וזה לא נראה באופק. ההפך: נדמה שהפער רק הולך וגדל".
 

איזה מנהיג היית רוצה שיראה את הסרט?

"אני מזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו שיראה את הסרט. אני יודע שהוא רואה סרטי קולנוע ישראליים, אז שיראה איך אנחנו נראים. אולי זה ייתן לו לגיטימציה לשנות משהו".

אתה באמת מאמין שיצירות אמנות יכולות לשנות עמדות אינטרסנטיות של פוליטיקאים?

"אולי זה הצד הנאיבי שבי, אבל לקולנוע יש הרבה השפעה על אנשים. תמיד הייתה לו השפעה, בכל מקום בעולם. סרטים עוד משנות ה־80, כמו 'מתחת לאף' ו'מאחורי הסורגים' ואפילו 'אחד משלנו', הם סרטים שהשפיעו עלי גם מהבחינה הפוליטית וגם מהבחינה הקולנועית".
 

על טיפוסים רומנטיים כמוך אולי, אבל לא על טיפוסים מחוספסים כמו מקבלי החלטות. 

"גם פוליטיקאים ומקבלי ההחלטות הם בני אדם, ואני בטוח שגם הם התרגשו מהסרטים האלה".

 

השוטר כבן אדם
 


את השחקן רועי אסף, המככב בסרט, ראה תדמור לראשונה בסרט "המשגיחים" והתרשם ממנו לטובה. "אומנם הוא משחק בסרט ההוא דמות מאוד שונה, אבל ראיתי שזה שחקן שמביא איתו הרבה נשמה, הרבה כוח והרבה רגש", אומר תדמור. "אחרי שהוא קרא את התסריט, התחלנו לעשות תחקיר מאוד מעמיק, בשונה מהשוטר שבסרטים האמריקאיים, רצינו להרכיב יחד דמות של שוטר אחר, שהוא לא הכל יכול, איש שהיה יכול לעבוד גם בבנק או בנמל או בכל מקום, מישהו שלא היית מדמיין שהוא בכלל שוטר אם היית רואה אותו עם בגדים אזרחיים. רועי לא שיחק שוטר אלא בן אדם, עם כל ההתלבטויות בחיים ועם כל הקשיים".
 

ציפית לזכות בפרס אופיר לבימוי של "ארץ פצועה"? 

"לא ציפיתי. הרגשתי שרועי אסף אולי יזכה, אבל גם זה לא היה בטוח, כי רועי היה מועמד על אותה קטגוריה פעמיים, על הסרט הזה ועל עוד סרט, וחשבנו שהקולות אולי יתפצלו. לגבי הפרס שלי, זה בא לי די בהפתעה, ואני שמח שזכיתי בהכרה על הסרט שלי".
 

מאין אתה שואב את הרעיונות לסיפורים ואיך יודעים שזה רעיון ראוי לפתח אותו לסרט?

"לפעמים זה סיפור אישי, ולפעמים זאת איזו כתבה או מקרה ששמעתי. אני מתחיל ברעיון. במידה שאני מצליח לכתוב סינופסיס מלא, שזה תקציר של העלילה בכמה דפים, אז אני יודע שהרעיון שווה סרט באורך מלא".