כמו עוף החול, שב מדי פעם “המלאך היה שטן" שהוכתר לא אחת בתואר המפוקפק של "סרט הקולנוע הגרוע בתולדות המדינה". לפני ארבע שנים וחצי חילץ הבמאי אבידע לבני את המותחן האפל והאכזרי הזה מתהומות הנשייה עם הקרנת סרטו התיעודי המעולה “לאן נעלם משה גז?", על יוצר הסרט. כעת שב “המלאך" לסיבוב נוסף, הפעם בגרסת הבמאי המתוקנת של יוצרו, גז, ובליווי הרצאת מבוא של עידו רוזן, חוקר קולנוע צעיר, המחזיר את הסרט לתודעת הציבור.

בהקרנת גרסה זו בבכורה עולמית - בחמישי הקרוב בסינמטק ירושלים ולמחרת בסינמטק תל אביב - גז לא יהיה נוכח. במאי העבר מתגורר בבוסטון שבארצות הברית ובגילו, 75, הוא אומר שאיננו בנוי לטיסות ממושכות. בעוד גז בטוח לא יבוא, קיים ספק רב לגבי בואה להקרנות האמורות של כוכבת הסרט, ובת גילו של הבמאי. לאן נעלמה אופליה שטראל, מי שתוך שנים אחדות נכנסה להיסטוריה של הקולנוע הישראלי כסטלה המגמרת מסרט הלהיט “אסקימו לימון"?

למעשה, שטראל לא בדיוק נעלמה. הגם שזה מכבר איננה נראית על מסכי בתי הקולנוע ובאולמות התיאטרון, הצגתה נמשכת בכל מקום שאליו היא מגיעה. שטראל התרגלה שלאן שלא תפנה, מזהים אותה עם התפקיד שבו גנבה את ההצגה ב"אסקימו". ואדית, הדמות שאותה גילמה ב"המלאך היה שטן"? יוק. זה לא מפתיע. בעוד שעם "אסקימו לימון", שביים בועז דוידזון, גרפו מפיקיו, מנחם גולן ויורם גלובוס, מיליונים, סרטו של גז חלף עם הרוח.

“הייתי שחקנית תיאטרון רצינית ברומניה ובכלל לא חלמתי להגיע לשני הסרטים האלה בישראל", מעידה שטראל בדירת החדר וחצי שלה, 33 מ"ר, של עמידר, שבה היא מתגוררת ברמת אביב. “הכל התחיל ב–71', ודבר הוליך אותי לדבר. משה גז פגש אותי לראשונה בצילומי הסרט ‘הסיקריקי' בקיבוץ צאלים. נדמה לי שהוא היה שם צלם הסטילס וכנראה מצאתי חן בעיניו".

אופליה שטראל ב"המלאך היה שטן". צילום: יח"צ

רק כנראה?
“לא רק. באותה הזדמנות הוא הציע לי תפקיד ראשי בסרט שלו והביא לצילומים בקיבוץ חוזה וגם תסריט עם המון עמודים, שבו היו אולי כמה דברים מהיצ'קוק. לא ידעתי בדיוק מה יצפה לי בסרט הזה, ואצטרך לחכות כמה שנים עד שיגיע לבתי הקולנוע".

בראיון שערכתי עם גז ב–2011 לרגל צאת סרטו התיעודי של לבני, הוא הכחיש זיקה ישירה להיצ'קוק, אבל הודה ש"לקחתי רעיונות מכמה סרטים מחו"ל". “כשניגשתי לעשות את הסרט, לא הייתה לי כוונה להיות פליני, ברגמן או משהו אמנותי כזה", סיפר אז. “רציתי לעשות סרט בתקווה שימצא חן בעיני האנשים הפשוטים, שהם רוב צרכני הקולנוע. אופליה נראתה לי מתאימה לכך".

“גז עשה את הסרט שלו אבסולוט לבד", מציינת שטראל. “הוא היה הבמאי, המפיק, התסריטאי, הצלם, התאורן, מתכנן התפאורה, העורך וגם שיחק בתפקיד מרכזי. אותי ואת מירי בן דוד, מי שהייתה סגנית מלכת היופי, הוא לקח לשחק שתי סטודנטיות מאוניברסיטת בר אילן שנקלעות לעלילת מתח, כולל דמות מסתורית ברקע, מרדף, רצח ואונס".

ואת?
“אני הייתי הנאנסת, וגם הרוצחת".

ומי שיחק את האנס?
“אדון גז, בכבודו ובעצמו. אדית, מי ששיחקתי אותה בסרט ההוא, בבריחה שלה מהדמות המסתורית מגיעה לאיזו חווה ונתקלת בחוואי מוזר. מה שמתחיל ביניהם יפה, נגמר באונס. גז, יש לומר, עשה את הסצינה הזאת באופן אלגנטי. מה שהוא אמר לי לעשות, כולל עירום, עשיתי. הייתי חתומה על חוזה, ופחדתי להגיע איתו לבית משפט. חוץ מזה, הייתי תלויה בטרמפ שלו הביתה. הרי בנוסף לכל הוא היה גם הנהג".

זה לא נגמר טוב.
“ממש לא. נשברתי כשביום חורף נוראי נדרשתי לנסוע במכונית פתוחה, לבושה רק בשמלה קיצית וכשהפאה ששמו לי על הראש כמעט עפה ברוח. עזבתי את צילומי הסרט ולא חזרתי".

כעסו של הבמאי הלא מנוסה על הכוכבת שלו שכך עם השנים. “בצילומי הסרט אופליה הוכיחה את עצמה כמקצוענית", שיבח אותה בראיון ב–2011. “כשפרץ בינינו ויכוח, היא איימה שתלך, אבל לא לקחתי ברצינות את הדברים שלה. חיכינו לה והיא לא חזרה. למזלנו זה קרה בסוף צילומי הסרט. שלחתי לקרוא לאחות של הספרית בשכונה שלי, רמת עמידר, כדי שתהיה הכפילה. מכיוון שאופליה השאירה את הבגד של אדית, יכולנו להמשיך להסריט בלעדיה".

אופליה, את כועסת על גז?
“כבר לא. ממרחק של זמן נראה לי שהוא לא במאי כל כך גרוע וכבר היו סרטים יותר גרועים מ'המלאך היה שטן'".

שחקנית מלידה

חייה של שטראל מעולם לא היו קלים. היא נולדה בספטמבר 40' במולדובה. שמה המקורי היה פליה שטרול, “אם כי קראו לי גם פייגלה, מפני שהייתי צעירונת מלאת חיים שהתעופפה כציפור". בת 8 הייתה כשהתייתמה מאביה וגדלה לצד אם חולת נפש. מפלט מהמצוקה מצאה בבית ספר לריקוד. בהיותה בת 15 עברה לבוקרשט, שם למדה בסטודיו למשחק, שבו שינתה את שם משפחתה לשטראל, קרן בגרמנית.

בבירת רומניה מצאה עצמה במסלול המראה מבטיח לקריירה. לדבריה, גילמה בתיאטרון היידישאי שם תפקידים כמו אנה פרנק, זרבינט ב"תעלולי סקפן", קתרין ב"אמא קוראז'" וחוה ב"טוביה החולב". “אז, אולי יותר מהיום, לאחר מה שעבר עלי כאן במשך השנים, היה לי ברור שהמשחק הוא משהו שנולדתי בשבילו", אומרת שטראל.

אבל היא ביקשה לממש חלום אחר. בשלהי 64' עלתה ארצה והגיעה להבימה, לתפקיד סוזן בהצגת “בלוז למיסטר צ'ארלי", “שם שיחקתי סנובית אמריקאית, כשאת הטקסט למדתי בעל פה מבלי להבין עדיין עברית". זאת הייתה תקופה חלומית לגביה, שלא רמזה לגבי ההמשך. “הייתי מגיעה להצגות בערב ישר מקיבוץ מעיין צבי, שם למדתי באולפן ועבדתי בכותנה ובבריכות הדגים", היא נזכרת. ההמשך היה פחות מלהיב, לאחר הצגה נוספת בהבימה. “התחלתי לעשות רונדלים בין התיאטראות, כולל תיאטרון חיפה והקאמרי. מתוך ייאוש, כשהלך קשה, יצאתי בהצגת יחיד ביידיש, שאיתה הופעתי גם בחו"ל", מספרת שטראל. “כמעט חשבתי לא לשוב לישראל, אבל כעקשנית תמיד התמודדתי".

שביב של תקווה הסתמן לה ב–70'. שטראל, שכבר הופיעה ברומניה בסרט לא חשוב, כעדותה, שמחה לקבל לראשונה הזמנה לשחק בסרט בישראל, בלי לשער איזה מאמץ רגשי יהיה כרוך בכך. אכן, בהסרטת “הסיקריקי", סרטו של מנחם בינצקי, שנערכה בקיבוץ צאלים, היא חוותה אונס ראשון מול המצלמות. “תפסתי שם כזאת טראומה, שבצילומי אותה סצינה שכחתי את כל העברית שלמדתי עד אז", היא נזכרת באימה.

זה מזכיר את סצינת האונס של גילה אלמגור ב"מלכת הכביש".
“יחי ההבדל הקטן. לגילה לפחות עשו את הסצינה הקשה עם שחקנים מקצועיים. עלי הלבישו קיבוצניקים חובבנים, שהוציאו את כל האגרסיה שלהם בלפתוח לי את הרגליים בכוח ובלקרוע לי את הבגדים. זה היה משהו מזעזע. הרגשתי שפשוט לקחו ממני שם את הנשמה. נשמה של אמן. לא ציפיתי שזה יקרה לי עד כדי כך דווקא בסרט של בינצקי. הרי כששיחקתי ברומניה ב'אנה פרנק' הכרתי את אבא שלו כמשורר קומוניסטי יהודי, שהזהיר אותי ביידיש ‘בחיים אל תעזבי את הארץ הזאת'. אחרי שנים פגשתי פתאום ברחוב אלנבי את הזקן. ‘את רואה', הוא הזכיר לי, ‘אמרתי לך שישראל זאת לא הארץ בשבילך'".

בינצקי האב צדק?
“הוא צדק בהחלט".

אופליה שטראל ב"אסקימו לימון". צילום מתוך הסרט

לחישה באוזן

“הסיקריקי" לא הגיע להקרנות מסחריות בישראל, את “המלאך היה שטן" ראו מעטים כשיצא בשלהי 75', ואילו את “אסקימו לימון" דומה שבשנות ה–70 ראו כמעט כולם, מה שגרם לשטראל לא מעט מבוכה, אבל מצד שני עד היום ברור לה שזה הסרט ששם אותה על המפה. “ב'אסקימו' סוף–סוף לא היה אונס, אבל לא רק שהיה עירום, אלא שאני, שעד אז ניסיתי להיפטר מהמבטא הרומני שלי, קיבלתי הוראה להדגיש אותו בתפקיד של סטלה", מספרת שטראל ונזכרת בסצינת הפיתוי המפורסמת. “השחקנים שבאו אל סטלה התביישו. בועז הבמאי ביקש ממני לעזור להם להיפתח. אז לחשתי להם כל מיני דברים לאוזניים כדי להרגיע אותם, שיחשבו שזה משחק ילדים. לקיחת האחריות עזרה גם לי".

איך היו השלושה?
“אני לא זוכרת שיפתח קצור, ששיחק את בנצי, היה צריך להתפשט. ואילו עם השניים האחרים לא הלך פשוט. צחי נוי, ששיחק את יודל'ה, פחד והיסס. אחר כך הודה לי שהרגעתי אותו. עם יהונתן סגל, ששיחק את מומו, היו בעיות רציניות יותר. שאלתי אותו מה העניין כשראיתי שהיה לו גוף יפה כמו פסל".

התחרטת על ההשתתפות בסרט הזה?
“למה להתחרט על תפקיד שפרסם אותי, אם כי בעוד לגולן–גלובוס זה בנה אימפריה, לי זה בסך הכל הביא אלף לירות. מצד שני, זה הדביק לי איזו חותמת. ציפו ממני לעוד סטלות".

בכל זאת, הרווחת משהו מ"אסקימו לימון".
“אכן, התפקיד של סטלה הביא לי ב–79' את פרס כינור דוד. זה היה בשבילי, אז עדיין די עולה חדשה, ניצחון לקבל פרס חשוב כזה. למחרת חזרתי לתפקיד של פיה סטטיסטית ב'חלום ליל קיץ' בהבימה. אלה החיים של שחקן. מצד אחד כינור דוד, ומצד שני איך שנתנו לי שם תפקיד ב'הדיבוק', תוך יום העבירו אותו לשחקנית ותיקה יותר. כאשר ראה אותי ברחוב הבמאי האורח, ג'ו צ'ייקין, הוא התנצל. אמר שזה לא בגללו“.

בשנתיים מאז "אסקימו לימון" השתתפה שטראל בסרטים יותר מאשר בכל הקריירה שלה. כהמשך ישיר לכך רתמו אותה גולן–גלובוס ל"ישראלים מצחיקים", סרט המתיחות שביים צבי שיסל. מיד היא המריאה לברלין עם שחקנים נוספים, בהם שייקה אופיר, יהודה אפרוני, שלמה וישינסקי וצחי נוי, כדי להופיע ב"הקוסם מלובלין", הסרט שביים מנחם גולן על פי יצחק בשביס–זינגר.

שטראל ראתה את הכללתה בנבחרת הזאת כצ'ופר ו"זה נתן לי הרגשה שיש לי מקום בקולנוע הישראלי". בברלין מצאה את עצמה בעירום מלא בסצינת אורגיה עם ולרי פרין ועם וורן ברלינגר, ש"סירב להתפשט וצעק לגולן ‘עזוב אותי, יש לי ילדים קטנים באמריקה', אבל נראה לי שהוא הרגיש די טוב בין שתי העירומות".

ואת?
“כמעט בכיתי שם. כשראיתי שאני במיטה אחת עם ולרי פרין, היפה, הגבוהה ובעלת הרגליים הארוכות, זה עשה לי קומפלקס. חשבתי שלקחו אותי בתור מכוערת כדי להדגיש את היופי של הפרטנרית שלי".

כששטראל נשאלת אם הגילום של סטלה המגמרת היה תפקיד חייה, היא מתקוממת. השחקנית שהשתתפה גם ב"טעות במספר" וב"לא לעלות יותר", סרטיו של זאב רווח וב"העיט", סרטו של יקי יושע, מפנה זרקור דווקא ל"רובה חוליות", סרטו של אילן מושנזון, שלדעתה היה “הסרט של החיים שלי". אז, ב–79', גילמה אצל מושנזון, במאי שאת הסרט הבא שלו שגם בו השתתפה, “סופשבוע מטורף", היא מעדיפה לשכוח, את פלשתינה, קבצנית משוגעת ניצולת אושוויץ. “סוף–סוף סרט בלי עירום ובלי מיניות, אבל בדמות של חולת נפש שהכרתי מהבית", היא מעירה. “את המונולוג של פלשתינה על ציונות אני לא שוכחת".

במקביל למקבץ הסרטים ההוא ניסתה שטראל שוב להשתלב בהבימה, בהצגות “המטבח", “חלום ליל קיץ" ו"טרוילוס וקרסידה". זאת הייתה שירת הברבור שלה בתיאטרון הרפרטוארי. “אולי הייתי במידה מסוימת טראבל מייקרית", היא משערת. “חשבתי שאני שחקנית גרועה וזה פגע בביטחון העצמי שלי. היום אני מבינה שתמיד הייתי שחקנית טובה, אבל מה שקורה כאן בתרבות יותר גרוע ממה שקורה בפוליטיקה. לצערי, יש פה המון אוכלי חינם".

ועכשיו?
“עכשיו אני לא מצטערת שאני לא ברפרטוארי. במקום להציג שם קלאסיקה של מחזאי ענקי כמו צ'כוב, מציגים את ‘מרי לו 2' ואולי יהיה גם ‘מרי לו 3'. צריך לנקות בתרבות הישראלית את האורוות ולהוציא ממנה את התאווה לכסף".

אני לבד

שטראל אף פעם לא הניפה דגל לבן. כשלא הציעו לה תפקידים, ארגנה לעצמה הצגות יחיד שלא משכו קהל רב. “נלחמתי כדי לשווק את ההצגות האלה, ובעניין הזה אני מצדיקה את השרה מירי רגב, הדורשת שאמנים ייקחו את האחריות על עצמם", אומרת שטראל, שמאז פטירתו לפני כ־20 שנה של בן זוגה, האדריכל אמיל לב, חיה בגפה באותה דירת עמידר שבה נקלטה עם הגיעה לארץ. “היום לא הייתי חוזרת על הסיפור של הצגות היחיד", היא אומרת. “זאת הייתה עבודה איומה. הופעתי בתנאים שלא נדע, ואחרי הצגה כזאת הייתי אומרת לעצמי ‘הלוואי שתחטפי איזו מחלה', העיקר לא לחזור על ההשפלות שהיו בהצגות ההן. כן, עד כדי כך. הייתי מקללת את עצמי מרוב שהיה לי קשה".

“בתעודת הזהות שלי כתוב שאני גרושה, אבל למעשה אף פעם לא התחתנתי", היא מגלה. “מה שרושמים עלי לרוב לא נכון ונלווה אליו משהו חשוד. כשעליתי ארצה, נראיתי צעירה מגיל 24 שבו הייתי אז. לא ידעתי הרבה על הארץ חוץ מזה שיש בה מלחמות. מכיוון שפחדתי שייקחו אותי לצבא, כששאלו אותי אם נפרדתי ברומניה ממישהו, אמרתי ‘כן' והתכוונתי לבמאי קולנוע אחד שחייתי איתו שם בלי נישואים. אז רשמו 'גרושה'".

וילדים?
“אין. אני לבד. ברור לי שיש אנשים שהם מאוד מאושרים שיש להם ילדים. נראה לי שהסיפור של מדינת ישראל זה להביא עוד ועוד ילדים כדי שהם יהיו אחר כך חיילים".

שערה צבוע בשחור עז. ככל שגילה ניכר בה, הוא לא מחה את יופיה. שטראל גרה בקומה החמישית. “יש לי בעיה עם זרימת הדם ברגליים, וזה לא תענוג כזה גדול לטפס במדרגות", היא אומרת. שטראל, תמיד אישה של קולטורה, מעבירה את הזמן בקריאה. אני מבחין אצלה באוטוביוגרפיה של ירון לונדון ובספרו של מיקי גולדנברג על אחיו המנוח, דודו טופז, לצד “אמא קוראז'" של ברכט. “לפעמים טוב לקרוא על חיים של אחרים", היא מסבירה.

ממה את חיה?
“בעיקר מביטוח לאומי, אבל אני לא מתלוננת. לדעתי, צריך ליצור איזושהי מסגרת שתאפשר לאמנים ותיקים להיות פעילים ולחיות בכבוד".

איכשהו מתלווה נימה של הומור לדבריה. “פתאום ראיתי צילום ישן שלי על פוסטר של איזה פסטיבל", מספרת שטראל. “עד כדי כך הופתעתי שלא הייתי בטוחה שזאת אני. כשהתקרבתי, התפעלתי כמה הייתי יפה ומעניינת".