סיפור שנע בין סרט בורקס לקומדיה רומנטית, ומתהלך על המתח העדתי־מעמדי”, כתב אחד ממבקרי הקולנוע על הסרט "ואז היא הגיעה" בכיכובם של חן אמסלם, מיכאל אלוני, שמואל וילוז’ני, מיקי קם, עינת שרוף וגידי גוב. "הקומדיה על האשכנזי האפרפר שפוגש מזרחית חריפה היה מאוס וגזעני כבר לפני 20 שנה’’, כתב מבקר אחר. "אין גבול כמעט לצפיפות הקלישאות הקולנועיות ולאמירות המתנשאות כלפי המזרחים שהסרט מציע לצרכניו", כתב מאיר שניצר ב"מעריב".

המבקרים ביקרו, והקהל, באותו זמן, מילא את האולמות. כך במרוצת כחודש וחצי מאז יציאתו של הסרט, צפו בו כ־65 אלף איש. יוצר הסרט, העיתונאי והתסריטאי שי להב, מופתע חלקית מהפער של הקהל, שמצביע ברגליו ובצחוק מהדהד באולמות לתגובה של מה שהוא מכנה "הממסד הקולנועי והתרבותי". "מה שרציתי פחות או יותר קרה", הוא אומר, "זה סרט מבדר וקליל, קומדיה רומנטית באופן אינטליגנטי לדעתי, ומושך הרבה סוגי קהלים. לא הופתעתי ממרבית הביקורות, כי מבקרי קולנוע ישראלים עוד לא יודעים איך להתמודד ולאמוד קומדיות בכלל וקומדיות רומנטיות בפרט. זה ז’אנר נפרד עם חוקי משחק מאוד מוגדרים, וככה גם צריך לשפוט אותו. מה שכן הפתיע אותי היה עוצמת התגובה בעניין העדתי".

ובכן, מה ההסבר שלך?

"אז קודם כל, פער עדתי היה ונשאר בישראל. נישואים מעורבים הם עדיין אישיו בהמון משפחות. הסרט משרטט את החוויה האישית שלי, אבל בעקבותיו קיבלתי אינספור פניות בנוסח: 'סיפרת את הסיפור שלנו'. ולעניין ההתנשאות: מעניין שמי שחוזר ומנפנף בדגל הזה, הם מבקרים אשכנזים ותל־אביבים. קהל מזרחי מגיע בהמוניו לסרט ונהנה מכל רגע, כי מציגים לו משהו שהוא כנראה מכיר היטב".

חן אמסלם, מיכאל אלוני, רווית ושי להב. צילום: איתמר להב

"הגיבורה שמגלמת חן אמסלם היא באמת מלצרית", ממשיך להב, "אבל לא מפני שהיא פחות חכמה או מוכשרת מאחרות, אלא כי היא גדלה לתוך מציאות סוציו־אקונומית שאילצה אותה להיות מלצרית. בדיוק כמו שהגיבור האשכנזי הוא עורך דין, שמראש גדל במשפחה עם אמצעים. אפשר לקרוא לזה קלישאה ואפשר לקרוא לזה שיקוף של המציאות. זו בטח המציאות שלי, וגם של רבים אחרים. הסיפור שלי נכון ללפני 20 שנה. מאז דברים השתפרו, אבל הפער הזה עדיין קיים כמעט בכל תחומי החיים. לכן אני מפרש את הביקורות המזועזעות מהעניין העדתי כקריאה של 'די, אל תטריד אותנו יותר עם העניין הזה. היינו בטוחים שזה כבר מאחורינו'. אם תרצי, הם בעצם המתנשאים האמיתיים".

סיפור אישי

את הביקוש לכל מה שמכונה "בורקס", ששורשיו, בין היתר, חפורים בבית היוצר של אפרים קישון, ג'ורג' עובדיה, אסי דיין, זאב רווח, בועז דוידזון, יהודה ברקן, יואל זילברג ועוד, אפשר לראות על המסך הקטן עם "סברי מרנן", "שנות ה־80" ועוד. "חלק מהשחקנים הביעו חשש מזה שהסרט עלול להתפרש כסרט בורקס", אומר להב. "יש פה אינסטינקט מובנה שאסור לדבר על מפגש בין עדות, אף על פי שזה דבר שמלווה את כולנו יום־יום. כשהם הבינו שזה סיפור אמיתי והסברתי את הרציונל, שאין מה לפחד מזה, נחה דעתם. המפגש בין חן אמסלם לאשתי הדהים אותי. רוית, אשתי, כורדייה, וחן מרוקאית. חן מעפולה ורוית מירושלים. חן באה מבית ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, בניגוד לרוית, והן ישבו לידי ודיברו בשפה שונה משלי לגמרי, כמו אחיות. עדיין יש משהו בלהיות אישה מזרחית במדינה הזו, שיוצר קשר מיידי".

זו לא מניפולציה קולנועית, אומר להב, כי אם שיקוף מציאות. "אני כתבתי סיפור אישי", הוא אומר. "עבדתי על הסרט עם אבי נשר, שערך את התסריט. הגעתי אליו בזמן המלחמה בעזה עם סיפור אחר. בפגישה הראשונה שלנו הוא אמר לי בחיוך טיפוסי שהוא מציע לי לזרוק את הסיפור שלי לפח. הוא אמר לי: 'גרעין הסיפור שבאת איתו הוא סיפור על עצמך, שעטוף בשכבות של הגנה והרחקה. יש הרבה כותבים מוכשרים. היתרון היחסי היחיד שלך הוא לספר את הסיפור של עצמך. אתה תעשה את זה הכי טוב מכולם'".

"כתוצאה מהדבר הזה כתבתי את הסרט על איך הכרתי את אשתי", מספר להב, "מבחינתי, זה קודם כל סיפור אהבה על שני אנשים מאוד שונים, ומה לעשות שחלק מהסיפור הוא גם העניין העדתי? זה היה יכול להיות באותה מידה גבר פרוטסטנטי מבוסטון שמתאהב באישה היספאנית בניו יורק. האימה מפני עיסוק בעדות מאפילה על העובדה שמדובר בסיפור אהבה. קומדיות רומנטיות תמיד בנויות על מפגש בין ניגודים, הרבה פעמים על בסיס מוצא. רק אצלנו זה נורא מפחיד חלק מהאנשים".