המספרים כיום נשמעים כמעט לא סבירים: כשיצא לאקרנים הסרט "אסקימו לימון", למעלה משליש מתושבי המדינה נהרו לבתי הקולנוע לצפות בעלילותיה של חבורת הנערים התל־אביבית בסוף שנות ה־50. זה קרה ב–11 בפברואר 1978, בדיוק לפני 40 שנה. ולמרות הזמן הרב שחלף מאז הפציע לחיינו הסרט, הוא עדיין מככב בראש רשימת הסרטים הנצפים ביותר של כל הזמנים - 1.35 מיליון צופים. פלא שעד היום כולם יודעים לצטט משפטים שלמים ממנו?

הדמויות הראשיות של הסרט, שמלווה במיטב להיטי התקופה, הן בנצי (יפתח קצור) הביישן והרומנטי, יהודה'לה (צחי נוי) השמנמן והמצחיק, ומומו (יהונתן סגל) החתיך ואהוב הבנות, תלמידי גימנסיה שפחות מתעניינים בלימודים אלא יותר באיבוד בתוליהם. הם מתנסים במין מזדמן, בין היתר אצל שכנתם סטלה (אופליה שטראל), שזכתה לכינוי "סטלה המגמרת". כשלכיתתם מצטרפת נילי היפה (ענת עצמון), מערכת היחסים בין השלושה משתנה.

כדי להבין את סוד ההצלחה של "אסקימו לימון", צריך לחזור אחורה אל התקופה שבה הוא נוצר. מדינת ישראל סגרה אז שלושה עשורים לקיומה במהפך ההיסטורי שהעלה לראשונה את הליכוד לשלטון וביטל את ההגמוניה של מפלגות הפועלים. השיחות עם המצרים עלו שלב רגע לפני חתימת הסכם השלום, אך הדיה של מלחמת יום כיפור עדיין ניכרים בחברה הישראלית.

"נוסטלגיה מתעוררת בזמנים של אי־נחת", אומר ד"ר דן ערב, חוקר תרבות בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל. "באותם ימים, פוסט מלחמת יום כיפור, זו הייתה תקופה שבה ליקקו את הפצעים והייתה תהייה ואי־ידיעה לגבי העתיד ותחושה של אובדן דרך. בני הדור ההוא חיפשו עוגן בטוח של ודאות. את אותם השירים, החפצים, המקומות ואותם הדברים שאולי הלכו לאיבוד. מה שנשאר הוא לנסות להיאחז במה שברור, שחלקו עדיין קיים בזיכרון".

קדמו לו בבתי הקולנוע "מבצע יונתן" ההירואי ו"מסע אלונקות", שעסק בנושא ההתאבדויות בצה"ל. בהקשר זה "אסקימו לימון" היה סרט אסקפיסטי לגמרי.

"בהחלט. זה היה סרט א–פוליטי במובהק, ומצוין ככזה. מול הווה מדמם, הנוסטלגיה במקרה הזה היוותה ממתק סכריני. אומנם מר–מתוק בשל האהבה הנכזבת שבסרט, אבל הסך הכל היה מתקתק ומענג. אנשים היו זקוקים לסרט הזה כמנחם וכאסקפיסטי".

ד"ר ערב מצביע על "אמריקן גרפיטי", סרט אמריקאי בבימויו של ג'ורג' לוקאס כעל מקור להשראה ל"אסקימו לימון". "אמריקן גרפיטי" מתאר את תהליך התבגרותם של שלושה נערים בשנות ה־60 המוקדמות, בלילה האחרון של הקיץ לפני הכניסה לקולג', על רקע שירי התקופה. "לוקאס כתב על עצמו ולמעשה הגדיר את ז'אנר סרטי הרטרו והנוסטלגיה. היה ברור אז שנוסטלגיה היא חומר טוב ושאפשר לעשות ממנו הרבה כסף. דוידזון היה חלוץ הסרטים הללו בארץ".

"הסרט מבוסס על החיים שלי, על החברים והמשפחה", אומר תסריטאי ובמאי הסרט בועז דוידזון מביתו בלוס אנג'לס, שם הוא מתגורר קרוב לארבעה עשורים. "זה סיפור אמיתי".

אסקימו לימון. צילום מסךאסקימו לימון. צילום מסך

איך הרגשת כשהאוטוביוגרפיה שלך הפכה לנחלת הכלל?
"עשיתי סרט בתקציב נמוך, כי הרגשתי צורך להעביר את החוויות שחוויתי, בעיקר את סיפור האהבה שובר הלב. זה היה סוג של ריפוי בעיסוק, והופתעתי שכל כך הרבה אנשים הזדהו איתי. הסרט הצליח כמעט בכל העולם, ולדעתי הסיבה לכך היא שהייתה בו אמת שהצופים יכלו להזדהות איתה. לא שתכננו את זה, אבל ככה זה קרה".

הפקרות ופריצות
"אני חושבת שהסרט דיבר להמון אנשים בגלל הנושאים שבהם הוא עסק: יחסים, קשר של צעירים, מוזיקה טובה, הרבה הומור וגם נאיביות מסוימת", מונה ענת עצמון, שהייתה בת 20 עם צאת הסרט. "זה סרט של צעירים שדיבר לכולם".

עד כמה הסרט מיצה את הפוטנציאל שלך כשחקנית?
"אני חייבת לומר שאני מאוד מופתעת מעצמי, מכיוון שזה היה הסרט הראשון שעשיתי והייתה לי התבונה להיות טבעית, בלי לשחק יותר מדי. כיום עם הניסיון והשנים אני שמחה שהגבתי נכון".

הצלחת ליהנות מהצלחת הסרט בזמן אמת?
"בדיעבד, אני חושבת שלא מספיק. לא ידעתי לחבק את ההצלחה ולהעריך אותה, להפך, היה חוסר פרופורציות בין מה שעשיתי למה שקרה. זה יכול היה לבלבל, אבל המשפחה החמה והעוטפת שלי ידעה להכניס אותי לפרופורציות כדי שלא אאבד את הראש מההצלחה. יצאתי מזה בגבורה ולא התפרקתי כפי שקרה לאנשים בתקופה ההיא. האף נשאר מכוון קדימה ולא עלה למעלה. לעתים הוא אף ירד למטה, כי הייתי אז נערה צעירה וזה היה חלק מתהליך ההתבגרות שלי".

"אז הייתי תמימה מדי, ויכול להיות שהיום הייתי קצת יותר ממזרה, אבל בסך הכל אני זוכרת את התקופה הזו כחוויה טובה. אולי חוץ מאותה פעם שבה נהג אוטובוס הוריד אותי מהאוטובוס בכעס בגלל ששברתי לבנצי את הלב. ממש הרגשתי אשמה".

אסקימו לימון. צלם : יוני המנחם אסקימו לימון. צלם : יוני המנחם

כיום, על רקע קמפיין ה–MeToo#, הסרט היה עובר?
"אני חוששת שלא. למרות שלזכותו של בועז ייאמר שהוא הביא הרבה הומור בתוך העניין".

בצד השבחים שלהם זכה הסרט, היה מי שגינה את סצינות המין, הגרפיות עד מאוד, שמוצגות בו. אל משרד הפנים הגיעה ביולי 1978 עצומה שעליה היו חתומים אנשי מדע וחינוך, שזעמו על "נזק חינוכי בל ישוער" שלו גרם הסרט. החותמים קבלו על כך שהמשרד, האחראי על המועצה לביקורת סרטים ומחזות, "שתפקידו לשמש מחסום נגד גלי ההפקרות ופריצת כל גדרי המוסר נותן יד למעשים כגון אלו".

"זה סרט נעורים שבו הכיבוש של אישה הוא חוויה מכוננת והאישה נתפסת כיעד מבוצר שצריך לכבוש אותו", אומר ד"ר ערב. "זה חלק מהסיפור שישראלים סיפרו לעצמם, ובגלל האנלוגיה הזו ראינו את אותו היחס הרבה פעמים בצבא. גברי שווה כוחני, ואישה צריכה להיות המקום שמאפשר את הכוחניות. כיום מבינים את זה כפסול לחלוטין. לא שהיום אין סרטים שמייצגים יחס שלילי לנשים, אך הדבר נעשה בצורה פחות בוטה ובולטת".

"כיום הסרט היה צריך להיעשות בצורה אחרת, כי האווירה אחרת", מודה דוידזון. "אומנם אין בסרט אונס ואין הטרדות מיניות, אבל אני חושב שהקהל היה רוצה שהדמות של נילי תהיה הרבה יותר חזקה, כי המגמה בעולם היא לחזק את הנשיות והמין הנשי".

בייצוג הנשים בסרט נראתה הפרדה ברורה בין האישה התמימה שמהווה מושא לאהבה ולרומנטיקה לאישה שהגברים פונים אליה כדי שתספק את יצר המין שלהם. שני הפנים הללו לא יכלו להתקיים באישה אחת, ועובדה היא שכאשר נילי קיימה יחסי מין עם מומו היא גילתה שהיא בהריון לא רצוי.

אסקימו לימון . מתוך הסרטאסקימו לימון . מתוך הסרט

ארוטיקה קלה
"זו הייתה תקופה מאוד נאיבית, פחות פוריטנית מהיום", מצביע צחי נוי על ההבדלים. "יכול להיות שהרבה סצינות לא היו מקובלות כיום. אבל הסרט הזה בשום פנים ואופן לא היה פורנוגרפי, הוא היה ארוטי ותמים".

"הייתי עושה הפרדה בין הסרט הראשון לשאר הסרטים בסדרה", אומר יפתח קצור, שגילם את בנצי. "הסרט הראשון היה תמים, נאיבי ונעשה עם הכי פחות מודעות עצמית. יש בו סצינות סקס שנתפסו מצחיקות ומשעשעות באותה תקופה, ובראייה של היום נראות בצורה שונה לחלוטין. החברה התפתחה וכך גם התפיסה לגבי מה נכון ומה צודק. למשל ההשפלות של השמן שהצחיקו אותנו אז והיום יכולות להיתפס כהתעללות בחסרי ישע. כיום אנחנו מנסחים מחדש את הקודים החברתיים ואת אמות המוסר, ובהקשר הזה אני מניח שאם הסרט היה יוצא היום הוא היה מעורר זעקה גדולה".

"הסרט היה עובר היום? בוודאי, איזו שאלה?", מצנן את הרוחות אלי תבור, מי שחתום על הסרט כתסריטאי שותף. "עובדה שגם הצעירים היום רואים את הסרט, אוהבים אותו ומזדהים עם הדמויות שבו. הרעיון של בועז היה בסך הכל לגולל סיפור שקרה לו בנעוריו: הוא התאהב בבחורה, אבל היא הלכה עם חבר שלו. כשההוא זנח אותה, היא יצאה עם בועז. אך ברגע שהבחור שהתעלל בה קרא לה לחזור, היא חזרה אליו. זה היה הבסיס לסיפור, פשוט רומן זעיר.

"את הסצינה של סטלה המגמרת אני הבאתי: כשהייתי נער בצופי קהילה, שמענו שיש אחת שנותנת והלכנו שלושה חבר'ה אליה, וקרה דבר דומה למה שקרה בסרט. מכל הרעיונות האלו בועז ואני הרכבנו את עלילת הסרט".

כשפנינו לאופליה שטראל, מי שגילמה את "סטלה המגמרת", כדי לשמוע את דעתה על כך, היא אמרה: "תרשמו ככה: אופליה שטראל המגמרת סירבה להתראיין. 30 שנה שאני אוכלת תסכול בגלל הסרט הזה". בראיון שהעניקה ל"מעריב" ב–2016 חשפה שטראל את הטראומה שהיא סוחבת עד היום משני סרטים שעשתה: "הסיקריקי", שבו הצטלמה לסצינת אונס, שלדבריה "פשוט לקחו ממני שם את הנשמה", ו"אסקימו לימון".

"לא רק שהיה עירום, אלא שאני, שעד אז ניסיתי להיפטר מהמבטא הרומני שלי, קיבלתי הוראה להדגיש אותו", אמרה אז. "השחקנים שבאו אל סטלה התביישו, ובועז הבמאי ביקש ממני לעזור להם להיפתח". ובכל זאת, כשנשאלה אז אם היא מתחרטת, ענתה שטראל: "למה להתחרט על תפקיד שפרסם אותי? אם כי בעוד שלגולן–גלובוס זה בנה אימפריה, לי זה בסך הכל הביא 1,000 לירות. מצד שני, זה הדביק לי איזו חותמת. ציפו ממני לעוד סטלות".

כרזת הסרט אסקימו לימון. גלובוס יונייטד כרזת הסרט אסקימו לימון. גלובוס יונייטד

חיים אחרים
בעוד ששטראל הייתה שחקנית מקצועית כשהתבקשה להשתתף בסרט, שאר השחקנים היו אלמוניים. "חיפשתי הרבה זמן שחקנים אלמוניים, עד שמצאתי את כולם", מעיד דוידזון. "עכשיו אנחנו רואים אותם כשלישייה, אבל כשהכרתי אותם הם לא הכירו זה את זה. הרגשתי שהם מתאימים".

"זה היה התפקיד הקולנועי הראשון שלי", אומר יפתח קצור, שעל דמותו של בנצי זכה בפרס "כינור דוד". "באותה שנה יצא לי לעשות שני דברים שמעולם לא עשיתי: לשחק בתיאטרון ב'אקווס' ובקולנוע ב'אסקימו לימון'. התמזל מזלי ויכולתי להביא לידי ביטוי את כישרון המשחק שלי בשני תחומים שבהם לא היה לי שום ניסיון קודם, ואני חושב שהתוצאה דיברה בעד עצמה".

הצלחת ליהנות מהצלחת הסרט בזמן אמת?
"מאוד. חגגתי בלי סוף, השתגעתי, התפרעתי, השתוללתי ונהניתי".

מה היית אומר ליפתח בן ה–19 שהפך לכוכב בן לילה? היית מתנהל אחרת?
"זו הייתה חוויה ראשונית מכל בחינה שהיא. כיום כל הכוכבים הנולדים נמצאים בעולם שבו הדבר הזה מובן מאליו. כולם רוצים להיות מפורסמים ורוצים חשיפה, הם מבינים את הקודים ויודעים איך מתנהגים. אני לא ידעתי כלום ולא הבנתי את העוצמה של הדבר. לא ידעתי איך אמור להתנהג מישהו שהופך פתאום להיות כל כך מפורסם. כל החיים שלי השתנו.

"כמה חודשים אחרי שהסרט יצא, נסענו ליפן לקדם אותו. אף אחד לא אמר לי שאני מוכר שם, ופתאום ילדות יפניות צורחות ורודפות אחרי. זה הבהיל אותי. לא הייתי מוכן לחוויה הזו. משם החלטתי לטוס לבנגקוק להירגע, אבל גם שם זה לא התאפשר. תדמיינו ילד שמגיע למדינה זרה ומבין שהוא מוכר שם כל כך, עד שהוא לא יכול לעבור ברחוב. נכנסתי לבהלה מטורפת. לקחתי נהג מונית ושילמתי לו כסף כדי שישמור עלי ופשוט ברחתי משם.

"לא ידעתי איך מתנהלים עם זה. אף אחד לא הכין או הדריך אותי ולא נתן לי כלים שבעזרתם יכולתי לעכל את העוצמה הזו, להכיל אותה ולחיות בתוכה. זה מקום נורא מטלטל, וכל זה בתוך עולם שממילא אתה לא מכיר. אני שמח שהייתי יציב מבחינה נפשית, כך שלא הלכתי לאיבוד לחלוטין בתוך הדבר הזה.

"כיום ממרום שנותי העצה הטובה שהייתי מייעץ לעצמי או לילדים שפתאום הופכים למפורסמים, היא למצוא מנטור, מישהו שאכפת לו. אדם שהיה מלמד אותי מה לעשות עם הכישרון, לאן להוליך את הקריירה, איך להתפתח ולנתב את המקצוע בצורה יעילה".

גם יהונתן סגל, שהיה אז רק בן 19 כשנקרא לגלם את הסרט, לא היה מוכר לציבור הרחב בארץ ולאחר הסרט כבר לא יכול היה לצאת מהבית. "לא ידעתי איך לעכל את ההצלחה באותה תקופה", הוא מודה. "ההצלחה חסרת התקדים הפחידה אותי בהרבה מובנים, ואני לא בטוח שהתנהלתי אז כמו שצריך".

יהונתן סגל. צלם : עודד קרני יהונתן סגל. צלם : עודד קרני

היית יוצר את הדמות של "מומו" קצת אחרת?
"מומו לא היה דברן גדול. אין איזה דיאלוג או מונולוג מעמיק בסרט. בכל זאת, זו קומדיה קלילה. אני לא זוכר שבועז ביים אותי כל כך. הלבישו אותי, סירקו לי את השיער, נתנו לי טקסט, שיחקתי והלכתי הביתה. זה לא היה תפקיד שהייתי צריך להתאמץ נורא בשבילו או להשקיע מחשבה ודיון. בסך הכל מישהו ראה אותי, הציעו לי תפקיד, עשיתי אותו וזהו".

לא מרגיז אותך שעד היום מזהים אותך ברחוב כמומו?
"אני חי עם זה כבר כל כך הרבה שנים. אם מישהו ממש מציק לי, אז אני אומר לו: קוראים לי יהונתן. הייתה תקופה ששאלו אותי אם באמת היו שם זיונים, ואז, אם היה בא לי להתלוצץ, הייתי אומר 'בטח', ואם לא, אז הייתי אומר 'לא'. תלוי במצב הרוח שלי באותו יום".

נעורים דומים
ההצלחה הפנומנלית של "אסקימו לימון" הובילה ללא פחות משמונה המשכים שיצאו בזה אחר זה, כמעט שנה אחרי שנה. השלושה קצור, סגל ונוי שיחקו ב"יוצאים קבוע" (1979), "שפשוף נעים" (1981), "ספיחס" (1982), "רומן זעיר" (1983), "הרימו עוגן" (1985), "אהבה צעירה" (1987) ו"בלוז לקיץ" (1988) שלא הוקרן בארץ ויצא רק בגרמניה.

מבין כל המדינות שבהן הופצו, גרמניה קיבלה את סרטי הסדרה בחום רב. "יהודי שמפיץ סרטים במינכן לקח את הסרט הזה לגרמניה והתעשר ממנו", מגלה תבור. "בהמשך הוא מימן לגלובוס ולגולן את כל סרטי ההמשך. היפנים עמדו בתור לקולנוע לסרט הזה, והוא היה שובר קופות גם בספרד, צרפת ואיטליה".

"לפני כמה שנים הצטלמתי לסרטים ברוסיה, ובשדה התעופה בקייב השוטר שבדק את הדרכון שלי קרא לחבריו השוטרים", מספר נוי. "הם ביקשו להצטלם איתי והתלהבו. אני מאמין שההצלחה של הסרט בחו"ל היא כי הוא מזכיר לאנשים את הנעורים שלהם, שהם דומים בכל מקום בעולם".

"בכל המדינות האלה תהליך האמריקניזציה היה דומה, והסרט והשירים הזכירו לאנשים את נעוריהם בחברות הסלוניות אז, וגם תהליכי ההתבגרות המינית היו דומים", מסביר קצור. "זה היה תהליך דומה בכל העולם, חוץ ממדינה אחת: ארצות הברית. כשהסרט הגיע לאמריקה, הוא נכשל. גולן–גלובוס ובועז עשו גרסה אמריקאית לסרט הזה 'The Last American Virgin', אבל גם הוא נכשל".

אסקימו לימון. מתוך הסרט אסקימו לימון. מתוך הסרט

מבין שלושת השחקנים הראשיים, רק צחי נוי הצליח למנף את קריירת המשחק שלו הרבה אחרי שהסתיימה סאגת "אסקימו לימון", ולמעשה ממשיך בכך עד היום. סגל השתתף ב–1983 בסרט "נגוע", שהצליח להרחיק אותו מתדמית החתיך קל הדעת וזיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בקולנוע. בהמשך כתב וביים הצגות וסרטי קולנוע, והוא ממשיך בכך עד היום. קצור למד בימוי קולנוע ושימש כבמאי, תסריטאי ומחזאי. ב–2002 ייסד קרן להשקעות בקולנוע ישראלי, וכיום הוא איש עסקים, יועץ אסטרטגי ועובד על סטארט אפ חדש.

לעומתם, נוי השתתף בשלל סרטים ובסדרות טלוויזיה והייתה לו רשימה ארוכה ומכובדת של תפקידים בהצגות ובמחזות זמר המיועדים לילדים. לא מזמן השתתף בתוכנית הריאליטי "האח הגדול VIP" בגרמניה, אך הודח ממנה בשלבים המוקדמים.

"הסרט נשען על התפקיד שלי כאתנחתא", הוא מעיד. "כל הצחוקים והבעיות. כשאני הופעתי, הקהל היה מחכה לראות מה הולך לקרות לי. אלתרתי שם הרבה סיטואציות וטקסטים. זה התפקיד הכי קשה למשחק: לשחק את הלוזר. הכי קל לשחק מאהב או אחד שמשיג בנות, אבל לשחק לוזר עם נשמה גדולה ורגיש, זה יותר קשה".

היית משנה משהו בתסריט?
"כן. הייתי מראה פחות את הישבן שלי. אני חושב שהפנים שלי הרבה יותר מעניינות והעיניים שלי הרבה יותר יפות מהישבן שלי. בועז הגזים באורך השוט של הישבן וגם בזווית הצילום. כיום לא הייתי עושה דברים כאלה, ממש לא. הייתי מבקש שזה יהיה במינון לא מוגזם. אז התביישתי לבקש. לא יודע מאיפה היו לי ביצים לעשות את הדברים האלה".

עד כמה צחי דומה לדמות של יהודה'לה?
"אני שיחקתי. גם בסצינות הלא נעימות שיחקתי. זה ממש לא היה דוקומנטרי. אני לא יהודה'לה. יש לי אינטליגנציה, אינטואיציות וחוכמה. כשקראתי את התסריט לראשונה, וראיתי סצינות כמו זו של סטלה, העברתי דף נורא מהר, כדי לא לעשות לעצמי מצב רוח רע. בגדול, אני לא מצטער לרגע, ואני חושב שנחרטתי במוחם של מיליוני בני אדם בכל העולם".

מה השאלה שהכי נמאס לך ששואלים אותך בנוגע לסרט?
"בוא נגיד שהשאלה שהכי מרגיזה אותי שרוב הגברים והילדים הצעירים שפוגשים אותי שואלים אותי היא אם הסקס אמיתי בסרטים. זה מרגיז ומאוס, ואני הורס להם את האשליה".




צחי נוי. צלם : רפי דלויה צחי נוי. צלם : רפי דלויה

אמא של בנצי
ההצלחה האדירה של הסרט שימחה כמובן את השחקנים שהשתתפו בו, ומצד שני הם חששו שהדמויות שהם מגלמים יהיו מזוהות איתם לנצח. לחלקם זה קרה, אחרים הצליחו לחמוק מכך. אחת מהן היא ענת עצמון. "הסיבה לכך היא שעם סיום הסרט קפצתי מיד לסרט אחר, 'דיזנגוף 99' ולא המשכתי בשאר הסרטים. כבר אז ידעתי שאני לא רוצה להיות מזוהה עם נילי, כי עניין אותי לעשות תפקידים אחרים. כנראה שההחלטה הזו הייתה נכונה עבורי".

לעומתה, יש מי שעד היום קוראים לדבורה קידר "אמא של בנצי". "אנשים עדיין שואלים אותי ברחוב: 'מה שלום בנצי?'", היא צוחקת. לדבריה, סוניה, אמו של הבמאי דוידזון, "כעסה שעשיתי ממנה מכשפה. אבל כשנכנסתי לדמות, חשבתי בעיקר על אמא שלי ועל השכנה שלי".

"לילדים שלי החברים קוראים בנצי, לבת שלי קוראים בנצי, לבן שלי קוראים בנצי, כולם קוראים לי כל הזמן בנצי", אומר קצור בהשלמה. "בנצי הפך להיות חלק מהחיים שלי".


יפתח קצור. צילום: אריאל בשוריפתח קצור. צילום: אריאל בשור


"עד היום אנשים מזהים אותי ברחוב בתור פרויקה", אומר גם אבי חדש, כיום שחקן תיאטרון ומורה למשחק בתיכון. "בעבר זה הציק לי ועצבן אותי, כי עשיתי עוד דברים מלבד לגלם את פרויקה. אבל בהמשך הבנתי שזה גדול ממני ואם זה עושה לאנשים טוב על הלב, אז בכיף".

איך התגלגלת לגלם את פרויקה?
"הייתי בכיתה י"ב, כשעשו אודישנים לכל מי שלמד בחוגי דרמה באותו זמן. מבחינתם, זה היה צפוי להיות סרט נעורים קטן. הגעתי להתמודד לתפקיד מומו היפיוף. איך שהם הסתכלו עלי הבינו שמומו אני לא, אבל תמי מור, שהייתה אחראית על התלבושות בסרט, ניגשה לבועז והמליצה לו לקחת אותי לתפקיד פרויקה. זו הייתה דמות שאמורה להופיע רק בסרט הראשון ורק בסצינה הראשונה של המדידות ו"מלך השמוקים". אבל מרוב שהסתובבתי על הסט, זה מצא חן בעיניהם והכניסו אותי לעוד סצינות, והשאר היסטוריה".

מה הרגשת כשקראת את התסריט?
"לא חשבתי, רציתי פשוט לעשות סרט לראשונה בחיי. תכלס, גם הסצינה של המדידות לא הייתה מביכה, הכל היה בקטע כיפי ונאיבי. אף אחד מאיתנו לא חשב שייצא מזה משהו גדול. בכלל אני חושב שהסרט הראשון הוא בעיקר תמים, כולל הסצינה של סטלה המגמרת".

אסקימו לימון. צלם : מתוך הסרט אסקימו לימון. צלם : מתוך הסרט


בתוך חלום
אולי זו העוצמה של הצלחת הסרט, אולי זו העובדה שלרובם זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בתחום, השחקנים זוכרים עד היום רגעים בלתי נשכחים מהצילומים. "בסצינה שבה אנחנו מתדרדרים עם האוטו למים, מה שקרה זה שהאוטו התדרדר כל כך, עד שהמים נכנסו אליו וכמעט טבענו באמת", משחזרת עצמון. "בלית ברירה עלינו על גג האוטו, ואני זוכרת שמה שעלה לי בראש באותו זמן זה רק איך אני דואגת שהבגדים לא יירטבו כדי שנוכל לעשות עוד סצינה. בסוף רקדנו על האוטו וצחקנו".

"בסצינה של הארוחה המשפחתית, שצולמה בבית ישן מאוד בשדרות רוטשילד, התקרה קרסה עלינו", מספרת קידר. "אני זוכרת שהלכתי להגיש מרק ופתאום הרגשתי שנשפך עלי שק קמח על הראש. למזלי לא נפצעתי. הוציאו אותנו משם וסידרו מהר את החדר וישר חזרנו לצלם, כאילו כלום לא קרה. היה מרדף אחרי הזמן".

"אני זוכר את הצילומים כאילו הם היו אתמול", אומר אבי חדש. "אחת החוויות הזכורות לי ביותר היא כשנילי הלכה עם מומו, ובנצי גילה את זה בטעות. הסצינה המקורית הייתה בין בנצי ליהודה'לה, אבל משהו לא עבד להם. בועז החליט להכניס אותי באמצע ושכתב את הסצינה במקום. הוא הגה בספונטניות את הרעיון שיהודה'לה ייתן לי סטירה, ובהמשך סדרת הסרטים החלפנו לא מעט סטירות".

לתסריטאי תבור מהדהדת בזיכרון הקרנת הבכורה של הסרט. "זה היה בקולנוע 'שחף' בתל אביב. האולם היה מפוצץ, והקהל פשוט השתולל. אני הייתי עם דמעות בעיניים", הוא אומר. "זו הגאונות של בועז שהצליח לקחת סצינות טראגיות ולהכניס בהן הומור. למשל בסצינה שבה נילי עושה הפלה, בועז החליט לשבור את הטראגיות בכך שבנצי יביא לה משום מקום אבטיח. הקהל התגלגל מצחוק".

קצור לעומתו לא ישכח את הסצינה האחרונה בסרט. זו שבמהלכה הוא הולך ובוכה. "צילמנו את הסצינה הזו לפנות בוקר ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, שנסגר לצורך הצילומים", הוא משחזר. "כדי למקם את התפאורה והתאורה, לאורך כל הלילה החשמלאים והתאורנים טיפסו על מרפסות של אנשים, שלא ידעו על כך והתעוררו בזעם משנתם. כשהרחוב היה שומם לחלוטין, בועז ביקש מהסאונדמן להשמיע ברמקולים בפול ווליום את השיר של בובי וינטון 'Mr. Lonely'.

"כל הרחוב מהדהד את לונלי, ואני הולך ובוכה, ואנשים עומדים במרפסות ובוכים יחד איתי. הסצינה הייתה כל כך יפה, עוצמתית ואמיתית. הרגשנו שאנחנו בתוך חלום".

ענת עצמון עם חבריה לסרט. אלי דסה ענת עצמון עם חבריה לסרט. אלי דסה


ויש סצינה מהסרט שהיית מוותר עליה?
"לא הייתי מוותר על שום דבר. זה סרט מקסים שנעשה בתמימות גדולה, ועובדתית הוא עדיין רלוונטי לדורות על גבי דורות. אני לא מכיר בקולנוע העולמי תופעה דומה לזה. גם הטלוויזיה הגרמנית מתעניינת בתופעה, ובקרוב ייצא סרט שחוקר אותה".

כשאנחנו שואלים אותם מה הם מרגישים כשהם צופים בסרט אחרי שעבר זמן כה רב, התגובות מגוונות. "אני מתעלפת מכמה שאני ילדה", מתפעלת עצמון. "ממד הזמן הופך להזיה מטורפת". גם קידר לא מאמינה איך הזמן עבר כל כך מהר. "כמה שהייתי צעירה אז", היא נאנחת. "יש בסרט הרבה דברים שמזכירים לי את שנות ה־50: הדגים באמבטיה, משחקי הקלפים, האיש עם הקרח, צחצוח נעליים על המרפסת, הליכה לחייט לתפור מכנסיים. הצעירים היום לא מאמינים שכך באמת היה".

לעומתן דוידזון מודה שהוא לא חסיד של צפייה בסרטים שלו. "זה שייך לחיים הקודמים", הוא אומר. כשאנחנו שואלים מה היה עולה בגורלן של הדמויות לו הוא היה נדרש לכתוב סרט המשך, דוידזון עוצר רגע כדי לחשוב. "הרעיון הזה עלה לא פעם לאורך השנים, וחשבתי על כך לא מעט. אני לא יודע מה עלה בגורל שאר החברים שלי שעליהם מבוססות הדמויות בסרט, כי אני לא כל כך בקשר איתם. אבל אני כן יודע מה עלה בגורלו של בנצי, כלומר בגורלי".



כוכבי אסקימו לימון באיחוד. צילום: פייסבוקכוכבי אסקימו לימון באיחוד. צילום: פייסבוק