גבר לא צעיר, בסביבות גיל 60, אחוז מכאובים, מקיץ משנתו באמצע הלילה. לצדו במיטה נמה אישה הצעירה ממנו בשלושה עשורים. כמה שעות קודם לכן עלזו השניים כשחגגו בארוחה לציון יום הולדתה של האישה. מאוחר יותר שקעו השניים אל תוך סקס מנחם, ופנו לשינה. כעת הוא מתעורר כשכל גופו כואב, והצעירה מזדרזת להוביל אותו לבית החולים הקרוב למקום מגוריהם. משם הוא כבר לא יצא חי, שכן לקה במפרצת קטלנית. עד כאן הסצינות הדרמטיות שפותחות את “אישה פנטסטית", סרט מתוצרת צ'ילה העושה כעת חיל בחזית חלוקת הפרסים, והוא מועמד בכיר במיוחד לגרוף ביום ראשון בלילה את פרס האוסקר המיועד לסרטים שאינם דוברי אנגלית.

הגבר, אורלנדו שמו, מת, ואילו המאהבת, מרינה שמה, יודעת כי היא חייבת להתארגן מחדש ובמהירות. ברור לה שבני משפחתו הנזעמים של המנוח - אשתו וילדיו, שאת קרבתם זנח בעבור אהבתו אליה - יעשו ככל שיוכלו על מנת למרר את ימי אבלותה. זה הרי קורה בכל משפחה תקנית, קל וחומר במשפחה שמרנית שבה האב עוזב הכל למען צעירה. ולא סתם צעירה אלא טרנסג'נדרית.

והנה כי כן, הגענו אל נקודת הציר שסביבה חוגג “אישה פנטסטית" את הצלחותיו הבינלאומיות. שכן מי יכול בכלל להתנגד בימים אלה לדרמה התובעת את זכויותיהן הצודקות של נשים שזה מקרוב באו. ברוח הפוליטיקלי קורקטנס הזה מתנהל לו רצף הסצינות המלודרמטיות הכי צפויות שאפשר, כאשר סאונד הרקע, שכולו צקצוק לשון חסוד, נותן קצב לעסק כולו, כאילו הוא קונטרבס ברביעיית ג'אז.

אין שום תחכום, ואולי בכלל לא צריך שיהיה, ב"אישה פנטסטית". הנה מגיח בנו הלא צעיר של אורלנדו, ודורש ממרינה שתסתלק מהר ככל האפשר מהדירה הבורגנית של אבא; והנה מגיעה גם אשתו הזנוחה של אורלנדו, ומצווה על הצעירה שלא תעז להופיע בכנסייה במהלך טקס האשכבה למנוח. שלא לדבר על הקבורה. ועוד המון הצקות קטנות שמציעה עלילת “אישה פנטסטית" בסדרה של סצינות הטעונות רגשות של עוול, כמו מדובר באיזו דוקודרמה חברתית שקן לואץ' ביים עבור BBC לפני 50 שנה ויותר.

נראה שמוקד המשיכה היחיד שעליו בונה סבסטיאן לליו, שביים סרט זה, הוא הסנסציה הבורגנית. תראו תראו איך זאתי המנותחת מתרוצצת על הבד. תראו תראו מה תעשה לה עוד מעט האלמנה האמיתית. ורק לשם תזכורת: זהו אותו לליו שלפני חמש שנים התקין לבד את “גלוריה" המצליח. שם עקב בפרטנות מרובה אחר אישה אחרת, גרושה בת 50 ומשהו, שמתרוצצת בלילות בין בתי מרזח על מנת לדוג לעצמה משכב ללילה. הרצון לבנות סנסציה סביב נשים מוחלשות לכאורה, בעידן המקדש את ההעצמה הנשית וממנף אותה לקמפיינים חברתיים, אינו מעיד על גישה מעודנת מדי לנושא. אחרי ככלות הכל, אנחנו שרויים כעת במלחמת מינים, וכל שלט המונף בגאון - ו"אישה פנטסטית" כמו קודמו “גלוריה" הם לא יותר משלטים בהפגנה - מעניק נקודות זכות יקרות.


“אישה פנטסטית". קולנוע לב “אישה פנטסטית". קולנוע לב


למרבה המזל חבויות בין הסצינות הצפויות מדי שמרכיבות את עלילת “אישה פנטסטית" גם כמה התבוננויות מכמירות לב על אודות הבדידות האורבנית, וזערוריותו של היחיד מול חברה בורגנית עוינת, המאורגנת סביב טקסים שנועדו לזייף אחדות משפחתית. דניאלה וגה, השחקנית שתורמת מניסיונה האישי לשם גילום דמות מרינה הטרנסג'נדרית, מצליחה לגבור על מגמות הגיוס התועמלני של הבמאי לליו, ולמצב על הבד אישה שאיננה פלקט אלא מצבור של פגיעות ורצף של ניואנסים אנושיים. השחקנית, במקרה הזה, מאפילה באיכויותיה המקצועיות על הבמאי ועל שותפיו הנוכחיים - התסריטאי גונסלו מאצה והצלם בנחמין אקזרטה, שעבדו במחיצתו גם ב"גלוריה".

הממד האופנתי שמתלווה ל"אישה פנטסטית" מקבל תנופה (מניפולטיבית, יש להדגיש) בשורה של קטעים, או מוטב לומר בועות מוזיקליות, שבהן מעצב לליו את החיים האידיאליים שיכולים היו להיות מנת חלקה של מרינה אילו רק הייתה נולדת כאישה שלמה, ולא ממירה את המגדר שלה. בשיא הזיוף הקיטשי הזה גורר לליו אל הבד סצינה סימבולית שמתארת את מרינה כשהיא מנסה להלך ברחובות סנטיאגו נגד כיוון של משב טייפון עז המתעקש להכריע אותה. יכול להיות שדווקא התחככות זו עם רף הטעם הרע היא שתביא מחרתיים ללליו את הפסלון המוזהב.