יוצרי הסרטים בצרפת עייפו מלעסוק בקסמי עיר האורות, בנופים המהממים, באיש המשופם החביב עם כובע הברט והבגט, בנשים האופנתיות ובמטבח, והחלו לעסוק בנושאים בגובה הקרקע, שמטרידים ומסקרנים יותר את התושבים המקומיים. מוסלמים, מהגרים, טרור, חולי איידס, שחורים ולבנים, מובטלים ועניים תופסים את קדמת הבמה בסרטים החדשים, והשיח סביבם עולה בכל פעם שסרט חדש עולה לאקרנים. פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שנפתח היום וייערך בסינמטקים ברחבי הארץ, הוא הזדמנות טובה לצפות בשינוי הגדול שחל בתוכני הסרטים הצרפתיים.

הסרט ששובר בימים אלה קופות ומכר כשני מיליון וחצי כרטיסים בשבוע הראשון להקרנתו הוא "משפחת שטי" של הקומיקאי דני בון, שקיבל השנה את פרס סזאר (האוסקר הצרפתי), שניתן לראשונה בקטגוריית בחירת הקהל (בקניית כרטיסים) על סרטו הקודם. בון התגייר, כידוע, ונשוי ליעל, אך בתוך סיפורי "האחרים" הועם חלקם של היהודים, שדווקא הייתה להם עדנה במשך תקופה מסוימת. היום, מוטב לקולנוען שרוצה להצליח להתרחק מהנושא היהודי, שיצא מהאופנה ושוב הפך עדין.

מי שלמד את זה על בשרו הוא איוואן אטאל (53), במאי ושחקן צרפתי בכיר, יליד תל אביב, שהיגר עם הוריו, עולים מאלג'יריה, לצרפת. בשנת 2016 הוא ביים את הקומדיה "הם נמצאים בכל מקום", סאטירה נגד האנטישמיות, שנחלה כישלון כבד, משום שרוב הצופים לקחו את ההומור ברצינות. עכשיו הוא מצליח עם סרטו החדש "הברקה" ("בריו"), שעוסק בסיפור נוסח פיגמליון על מרצה למשפטים (בגילומו של השחקן דניאל אוטיי) שלא כל כך אוהב נוער פרברים, ועל סטודנטית ערבייה־צרפתית (בגילומה של הזמרת־שחקנית הצעירה קמליה ג'ורדנה), שעליה הוטלה המשימה לנצח בתחרות נאומים יוקרתית.

האם מסוכן היום פחות לעסוק במוסלמים מאשר ביהודים? "לא אומר שזה פחות מסוכן מלעסוק בנושא מוסלמי מאשר בנושא יהודי, אבל זה יותר קל", הוא אומר. "או נכון יותר, קשה מדי לדבר על היהודים, וזה ממשיך להיות מסובך".




"הסרט היהודי" של השנה אמור להיות "הבטחה עם שחר", לפי ספרו המעין-אוטוביוגרפי של הסופר, הטייס הקרבי והדיפלומט רומן גארי, בכיכובה של אשתו של אטאל (ובתו של סרז' הגדול), שרלוט גינסבורג, בדמות "האמא הפולנייה" הנמרצת ובעלת הדמיון של גארי. אלא שהסרט, בבימויו האפי והאקדמי כאחד של אריק ברבייה, הכולל לא מעט סצינות מרהיבות, בעיקר בצילומים בצפון אפריקה, אינו מדגיש כל כך את "הנקודה היהודית", כפי שבעצם גם גארי עצמו השתדל שלא להדגיש. השחזור של וילנה, בהשתתפות שחקנים פולנים, אינו מנסה לשחזר באופן אותנטי גם את וילנה היהודית. האנטישמיות, בין הילדים בווילנה וגם בצבא הצרפתי, באה לידי ביטוי בתמציתיות. למעשה, יש כאן בעיקר שיר הלל לצרפת כמשאת נפשם של הזרים להשתלבותם בה.

איראן או ישראל
סו עבאדי (49) היא במאית צרפתייה ממוצא איראני, שביימה את הקומדיה המצליחה "חפשו את האישה" (בארץ: "סיפור כיסוי"): מעשה באח שחוזר לאחר שעבר "הקצנה" אסלאמית בתימן, ומנסה לכפות על אחותו (ג'ורדנה) את קוד החיים והלבוש הנהוג. חברה של אחותו, השחקן היהודי פליקס מואטי, מצליח להמשיך להתראות איתה בתוך תחפושת של "בורקה" מוסלמית, עד שהאח הקיצוני מתאהב בה/ בו.

משפחתה של עבאדי שלחה אותה בגיל 15 לפנסיון בצרפת, ארבע שנים אחרי המהפכה האסלאמית, משום שהייתה חברה בנוער הקומוניסטי, והשלטונות איימו לעצור אותה אם לא תלשין על חבריה. היא גם הייתה היחידה בכיתה שלה שלא ידעה להתפלל, כך היא מספרת. "חשבתי לתומי שבצרפת כל זה יהיה מאחוריי", היא אומרת, "אבל כשהחלו הפיגועים הראשונים עם מוחמד מראח (רוצח הילדים היהודים בטולוז - ג"ק), ואחר כך ב‘שרלי הבדו', ראיתי שזה חוזר, שהגורל נצמד אלי, גם כשחשבתי לברוח. אז החלטתי להילחם בו: חשבתי שקומדיה היא יותר אלגנטית במקום הזה, במקום להטיח אמיתות כמו ‘פונדמנטליזם זה רע'. כולם יודעים שזה רע. אמרתי לעצמי, צריך להראות את השיגעון כשמישהו הופך לפונדמנטליסט. נראה את האבסורד, איך זה באמת כשמכריחים מישהי ללבוש כיסוי פנים וגוף מלא: הכרחתי את כל הצוות שלי ללבוש בורקה, אם כי ברוב הסרט, רק פליקס מואטי עושה את זה. בסצינה שבה 18 נשים מאחורי הדלת צריכות ללבוש צעיף, לא היו מספיק נשים, ושיתפתי בתמונה את כל הצוות. כשאתה בפנים, זה לא מאפשר לך לזוז. אני נאלצתי ללבוש בגד כזה כשנסעתי ב־1999 לאיראן לצלם סרט, כדי להיכנס למשרדים השונים. הסתבכתי ונפלתי במדרגות. שפכתי על עצמי תה רותח, כמו בסרט. חוץ מזה, אני קלאוסטרופובית ולא יכולתי לנשום".



ובכל זאת, בסרט, לפחות, יש הפי אנד.
"אני אופטימית. דיברתי עם פסיכולוגים שעובדים עם צעירים שהפכו למוסלמים קיצוניים, והם אמרו לי שזה אפשרי. זה קרה בקבוצות שאיתן הם עבדו. הייתי רוצה להאמין שבאמצעות החינוך, או איזו מילת קסם, אפשר לשנות. אבל צריך לשאול למה רוב הג'יהאדיסטים הזרים שהתגייסו לשורות דאע"ש באו מצרפת. מה לא עבד כאן? אי אפשר להצדיק את מוחמד מראח ואת האחים קואשי, אבל עד שלא נבין את הגורמים - זה יימשך. אם מסתפקים בסיסמאות בחירות, אחר כך שואלים מדוע החזית הלאומית עולה. כל הממשלות מימין ומשמאל אחראיות לעלייה שלה".

הבחירה בשחקן יהודי בתור המתחזה בבורקה היא מכוונת?
"לא חשבתי על כך שמואטי יהודי. ראיתי אותו בסרטים אחרים וחשבתי שיתאים לסרט הזה, וגם מפני שכשהיה צעיר, הוא היה חבר בנוער הקומוניסטי, ואנחנו קוראים זה לזו ‘חבר' ו'חברה' עד היום. אני בעצם מזדהה עם התפקיד שלו".

תיסעי להקרנה בישראל?
"אם אסע לישראל, לא אוכל יותר לחזור אף פעם לאיראן. יש לי אזרחות כפולה, ובדרכונים שלהם כתוב שאם אבקר בשטחים הכבושים לא אוכל יותר לבקר באיראן".

ג'ורדנה (25) עשתה קריירה מסחררת כזמרת מאז שהתגלתה ב"כוכב נולד" הצרפתי, ועכשיו גם בקולנוע: היא מככבת בסרטיהם של אטאל ועבאדי. בטקס הסזאר היא זכתה בפרס התגלית הנשית הצעירה על תפקידה בסרט "הברקה". "אני עצמי לא גדלתי בשכונת עוני אלא בבית גדול עם בריכה", היא ממהרת לומר, וגם מדגישה את חילוניותה. "בשני הסרטים אינני משחקת ממש מוסלמית, גם אם האסלאם הוא נושא מרכזי בסרט. אני משחקת סטודנטיות ערביות חילוניות שנקלעות למצבים קשים, אבל הן מוצאות את הכוח להתמודד איתם. אני חושבת שזה התהליך בהסתכלות החברה על הערבים בצרפת. ברור שלא יסתכלו עלי באותה צורה עם ג'ינס ושיער פרוע, או עם תסרוקת מוקפדת ושמלה אלגנטית".



שרת עם הזמרת הישראלית יעל נעים בטקס האזכרה למתקפת הטרור על פריז בנובמבר 2015.
"יעל היא ידידה ושמחנו לעשות את ההופעה, גם בשל מה שהיא סימלה, וגם בשל הידידות הארוכה בינינו. התחושה הייתה כמובן מיוחדת ומוזרה לחלוק כבוד לאנשים שאינם, לאלה שניצלו ולמשפחות הקורבנות שמתו, ועוד בנוכחות נציגי כל המפלגות הפוליטיות, מה שנראה היום תמוה - אבל הרעיון היה להיות מחוברים למפלגות באותו רגע".

ויינשטיין מגיע לפריז
ולא רק מהגרים זוכים להתייחסות בקולנוע הצרפתי העכשווי: ההדף מהתפוצצות קמפיין MeToo# הגיע עד פריז. סרטה של טוני מרשל (66), "מספר אחת", עם עמנואל ביאר בתפקיד מנהלת בכירה שגברים מנסים למנוע את תפקידה, יצא ממש עם פרוץ פרשת הארווי ויינשטיין. "כשהייתי בת 20, חשבתי שהפמיניסטיות מהדור שלפניי עשו את העבודה ושזה מספיק. אבל הגעתי לגילי וגיליתי שזה לא מספיק", היא אומרת. "לא רק שאין שוויון בשכר, גם המשרות לא מתחלקות כמו שצריך. יש לי גם רושם שהיום המוסר, הדת, הקהילתיות, הפופוליזם - הכל מייעד לאשה את מקומה בבית, כאמא. מהתחקיר שעשיתי עולה שהנשים בעצמן לא מבקשות שוויון בשכר, החל מן הקולנוע שבו משכורותיהן נמוכות מאלה של הגברים". 

"יש נשים שמציעים להן משרות בכירות והן מפגינות חוסר ביטחון אם יוכלו לעמוד בהן. יש בעיות מבניות של חינוך ושל התנהגות. לא רק שצריך שהגברים יתנו את מקומם, צריך גם שהנשים ירצו. פרשת ויינשטיין נתנה לזה עכשוויות. עכשיו יהיה לפני ואחרי ויינשטיין. זה מתפוצץ בכל מקום, לא רק בקולנוע. טוב מאוד שיש הלם חשמלי של סולידריות והמכסה נופל. העצומה על 'הזכות להיות מוטרדת', שלא הייתי חותמת עליה, גם אם נוסחה כפרובוקציה, היא מעניינת כי היא מראה שיש נשים ששומרות לעצמן את הזכות לא להיות קורבנות, ולשים בעצמן קץ למצבים לא רצויים. זה נותן חומר למחשבה לפמיניסטיות. צריך לעבוד עם הגברים ולהיות מסוגלות לומר סטופ במקום ללכת להתלונן".

רוברט גדיגיאן (64) ואריאן אסקריד (63), הבמאי הנפלא ממרסיי ממוצא ארמני ומאחרוני הקומוניסטים האמיתיים בתעשייה, ורעייתו השחקנית המרתקת, הם אורחים ותיקים בישראל. סרטם החדש, "בית ליד הים", עוסק במפגש משפחתי סביב האב הגוסס בווילה קסומה בדרום צרפת. המפגש מסתבך בגלל הגעתם מהים של מהגרים בלתי חוקיים. כרגיל, השניים מדברים, מתווכחים ומשלימים זה את זה. גדיגיאן: "זה סרט של דין וחשבון על מצב החיים, מצב העולם, מצב ההתגייסות וההתחייבויות שלקחנו על עצמנו. זה קולנוע שאומר דברים ברורים באמצעות סיפור ושחקנים מעולים, וזה גם קולנוע לוחם שצריך לומר דברים ולכבוש את הקהל". אסקריד: "זה יותר קולנוע של מחבר שרואה את העולם בדרכו. אי אפשר לכנות אותו רק קולנוע לוחם". גדיגיאן: "אין קולנוע איכותי שאינו לוחם. אני רוצה להיות מאוד ברור, אני נלחם למען קבלת המהגרים. יש בסרט גם צעירים שמתאימים לרוח של הנשיא עמנואל מקרון, יוזמים ועושים עסקים, אבל הם מקבלים מהגרים. הראש בימין, הלב בשמאל. הסרט קורא לקבל את המהגרים ללא תנאי. צריך שהוא יהיה אמין בצורתו".

קנוק. צילום מסך קנוק. צילום מסך


לורן לוי (59), במאית ומחזאית, באה ממשפחת סופרים ידועים: אביה הוא ריימונד לוי ואחיה הוא מארק לוי, הסופר הנמכר ביותר בצרפת. ב־2012 היא ביימה בארץ סרט בשם "בנו של האחר", על תינוקו יהודי ותינוק פלסטיני שמוחלפים בלידתם וחיים כל אחד תחת זהותו של האחר. הסרט התקבל בחיוב בישראל וברשות הפלסטינית, וזכה בפרסים החשובים בפסטיבל טוקיו. ארגון יוניסף של האו"ם בחר בו כדי לייצג את "שנת השלום".

הפעם, לוי חטפה ביקורת על העיבוד שלה למחזהו של ז'יל רומן משנת 1923, "קנוק", שמוקיע את המניפולציה של דעת הקהל, והפך גם לסרט קלאסי בכיכובו של לואי ז'ובה, כשהחליטה להעניק את תפקיד הרופא שמשתלט על כפר צרפתי נידח כשהוא מודיע לכל תושביו שהם חולים וזקוקים לטיפולו, לשחקן השחור המוביל של צרפת, עומר סי. העלילה הועברה לשנות ה־50 והרופא המפחיד הפך לדמות סימפטית, אבל הקהל הרחב דווקא צחק ונהנה. "במחזה יש לקנוק ראייה צינית של האנושות והחיים, הוא משתלט על האנשים ועל חייהם, אבל רציתי שלא יהיה זה אדם נטול אנושיות, שיביא איתו גאולה ושיוכל לפגוש ברגשות אהבה וידידות שישנו אותו".

הבחירה בשחקן שחור אינה תואמת את המציאות בצרפת, אפילו בשנות הֺ־50 שאליהן הועברה העלילה.
"אני יודעת שלו הרופא אכן היה כהה עור בעיירה צרפתית בשנות ה־50, זה היה מעורר, כנראה, דחייה. אבל לא רציתי לעשות סרט על גזענות. רציתי להתקדם, לקחת שחקן בלי קשר לצבע עורו, דתו או מינו. עומר הוא שחקן מודרני. הוא בא מהשכבות העניות, מהרחוב, והוא לומד מהר מהחיים. היו כאלה שאמרו לי ששחקן שחור ברפרטואר קלאסי צרפתי זה מרגיז, וזה הראה לי את חשיבות הבחירה, כדי שהדברים יזוזו. לבחור שחקן שחור, בלי קשר לצבע עורו, זוהי התגייסות למאבק על זכויות האדם".

האם האתיקה היהודית שלך באה לידי ביטוי בסרטייך?
"היהדות היא עבורי ערך מכונן. חלק מבני משפחתי נרצחו באושוויץ. אבי ודודי נמלטו מהרכבת לשם ונלחמו בשורות ה'רזיסטנס'. כשהתחלתי לעסוק בקולנוע הציעו לי לקחת שם אחר, כי יש יותר מדי ‘לוי'. אמרתי שהשם היחיד שאוכל לקחת הוא ‘כהן', וגם מהם יש הרבה. סבי וסבתי מתו משום שקראו להם ‘לוי', ואני אמשיך לשאת את השם הזה. האתיקה היהודית שלי כוללת את היכולת לצחוק מכל דבר, ואת הזהירות המופלגת להשגיח ששום דבר לא יוכל להחזיר את מה שהיה ושלא צריך יותר לקרות לעולם. זה לא קל, כי התקופה שלנו מסוכנת מאוד".