בכל יצירת אמנות מסתתר האומץ של היוצר, אם זה להיחשף ואם זה להיות נתון לביקורת. ב"מות המשוררת", סרטן של היוצרות דנה גולדברג ואפרת מישורי, הן הלכו עם זה צעד אחד קדימה: סרט שכולו מצולם שחור־לבן ועשוי במבנה עלילה בלתי שגרתי, שנרקם בשני צירים עלילתיים מקבילים, שיוצרים פאזל קולנועי מסקרן.

"יש יוצרים שניגשים לפרויקט מהצד המילולי, ויש כאלה שחושבים בתמונות. אחד הדברים שהכי ריתקו אותי בעבודה על הסרט הזה, הוא לגשת אליו דרך המבנה כאלמנט שתוחם מסגרת, שמגדיר חוקיות", מסבירה גולדברג. "בסרט הזה יש למסגרת תפקיד קריטי. יצאנו לצילומים בלי רפליקה אחת כתובה. כל השחקנים קיבלו הנחיות שהגדירו ותחמו עבורם כל סצינה וסצינה, ובתוך המסגרת הזאת היה להם חופש פעולה".

מדוע התעקשתן לצלם דווקא בשחור־לבן?

"משלוש סיבות: הסרט מורכב משני צירי עלילה המצולמים בסגנונות שונים לחלוטין. חששנו שתיווצר תחושה של שני סרטים שונים וחיפשנו דרך לייצר האחדה וקוהרנטיות מבחינה חזותית. בנוסף, היה חשוב לנו לשמור על איזשהו ניקיון סגפני, על ריכוז. לא לתת למבט להתפתות או לברוח לאזורי נוחות. זה בא לידי ביטוי גם במסגור פניה של יסמין (השחקנית סמירה סרייה, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על משחקה בסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים - ג"ע) בפריים סטטי־נזירי לאורך כל הסרט; ושלישית, רצינו לתת לסרט ולדיוקנאות שבו נימה קלאסית".

עד כמה היה קשה לך כבמאית לשחרר ולתת לשחקניות יבגניה דודינה וסמירה סרייה לאלתר?
"ממש לא היה קשה לשחרר, להפך: כתבתי וביימתי עשרה סרטים קצרים ופיצ'ר ראשון לפי הספר; תסריט מלא, חזרות, טייק ועוד טייק. תהליך עבודה שגרתי. במשך שנים חלמתי על עבודה באימפרוביזציה, ורק עכשיו הרגשתי בשלה לכך. אימפרוביזציה היא אתגר גדול. היא תובעת ריכוז ודריכות, אמון מלא בשותפים לדרך, וכמובן עבודת הכנה מעמיקה ויסודית".

מה הייתה חלוקת העבודה בכתיבת התסריט ובבימוי בינך לאפרת?
"הסרט הזה לא היה נוצר, אלמלא הקשר העמוק והאינטימי ביני לבין אפרת. היו נוצרים סרטים אחרים. אבל לא זה. אפרת היא משוררת שהשירה מעולם לא הספיקה לה. היא תמיד חיפשה בתוכה את החזותי, הצלילי, המרחבי. אני תסריטאית ובמאית בוגרת לימודי אמנות פלסטית, יצרתי בתאטרון והוצאתי ספר שירה. שתינו אמניות בינתחומיות ולשתינו תשוקה לחקור את המדיום עצמו, את השפה. התמה המרכזית של הסרט – חוויית אמהות 'לא תקנית', על האשמה ותחושת ההחמצה שמלווה אותה – העסיקה את שתינו עוד לפני שהכרנו, כל אחת מהזווית שלה. אפרת הגיעה אלי יום אחד ואמרה שיש לה רעיון. היא רוצה לעשות סרט על אישה שעוברת תחנות ביום האחרון לחייה, עד למפגש אנושי המתרחש על שפת הים. אני הקשבתי ואמרתי ישר: זה פיצ'ר. אבל משהו היה חסר. היה ברור לי שצריך עוד ציר עלילתי שיהווה כמחצית סרט. במשך הלילה הפכתי ברעיון שלה, ובבוקר כבר ניסחתי את רעיון החקירה של יסמין".

 מות המשוררת pic by asi oren. צלם : אסי אורן מות המשוררת pic by asi oren. צלם : אסי אורן





שתי הדמויות הן משוררות שמעולם לא פרסמו את היצירות שלהן. מהי המשמעות של שירה בעינייך?
"כשהייתי בת 19 פורסמו שני שירים שלי בכתב העת 'המעורר'. את השירים כתבתי למשוררת דליה רביקוביץ במהלך שלושה חודשים שבהם היינו בקשר יומיומי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה יצירות שלי זכו להכרה. עם פרסום הגיליון שלחתי לה עותק עם הקדשה אישית. בעיני בת ה־19 שהייתי, זאת הייתה המתנה הגדולה ביותר שיכולתי להעניק לאדם אחר".

האווירה בסרט קשה וקודרת. האם זה האופן שבו את מתבוננת על מציאות חיינו כאן?
"'מות המשוררת' מתרחש בישראל, כאן ועכשיו, ויש בו הרבה מאוד אלמנטים שנטועים עמוק בהוויה הישראלית. אבל האווירה בסרט קשורה בראש ובראשונה לעולמן הפנימי של הדמויות ולמצבן הנפשי".

את הסרט מימנת בעצמך. לא היה לך חשש כלכלי?
"יצאנו לצילומים עם 50 אלף שקלים מכספי הירושה שלי - סכום שבקושי מספיק לפיתוח תסריט. זה היה הימור גדול ובהחלט היה חשש כלכלי, אבל הרגשתי שאין לי ברירה. קרנות הקולנוע העלילתי מקבלות מדי שנה כ־200 תסריטים, מתוכם בודדים זוכים להתממש. בכל שנה נפלטים לתעשייה מאות בוגרים של בתי ספר לקולנוע ומצטרפים לתחרות על אותה פרוסת עוגה. הקונספט של 'מות המשוררת' נתפר מלכתחילה כך שיתאים להפקה דלת־אמצעים. החלטתי להשקיע בסרט כשהרגשתי שהאיזונים בין שלושת המרכיבים – תוכן, שפה חזותית ותקציב – יאפשרו לנו להגיע לתוצאה שאוכל לעמוד מאחוריה. כשהגענו לקרנות הקולנוע עם גרסת עריכה ראשונית, הצטרפו אלינו קרן הקולנוע הישראלי וקרן גשר לקולנוע רב־תרבותי, שתמכו בהשלמת סרט".

את אישה שכותבת על ענייני מגדר. מה את חושבת על מצבן של הנשים כיום?
"אני חושבת שהקמפיין Me Too# הוא חשוב מאין כמוהו, ומקווה שהוא רק ההתחלה, שיותר ויותר נשים ישמיעו קול רם וברור. לא רק כוכבות קולנוע, לא רק נשות תקשורת ולא רק סביב תקיפה או פגיעה מינית. נשים הן לא מיעוט, הן מחצית האוכלוסייה, והדימויים שאנחנו מואבסים בהם הם מראה מעוותת. יש קשת רחבה מאוד של חוויות שייחודיות לנשים, והן חייבות להיראות וחייבות להיות מדוברות מנקודת מבטן של נשים".