"אני זוכרת שהלכתי ביער גוססת, אחרי שחברתי נרצחה. חשבתי שאני הולכת למות וניגנתי לעצמי בראש את השיר Somewhere over the Rainbow כדי שאוכל להמשיך ללכת ולא לחשוב על מה שהרגע ראיתי", מספרת קיי וילסון. "הטרור, היגון, המחשבות והתקווה, השתלבו באקורדים האלו. לא איבדתי תקווה, אחרת הייתי מתאבדת".

בדצמבר 2010 ניצלה וילסון, מדריכת טיולים מאזור ירושלים, מניסיון רצח ביער מטע בהרי ירושלים לאחר שנדקרה 13 פעמים, בעוד חברתה, התיירת כריסטין לוקן, נרצחה לנגד עיניה. השתיים ערכו טיול במקום כאשר הותקפו על ידי שני מחבלים פלסטינים. עדותה של וילסון הובילה ללכידת הרוצחים, שעשרה חודשים לפני כן, בפברואר 2010, רצחו על רקע לאומני באותו יער בהרי ירושלים גם את נטע שורק, מורה מזיכרון יעקב. הסרט "היער השחור", אשר יצרו הדר קליינמן צדוק ותמנע גולדשטיין חטב וישודר הערב (21:00) בכאן 11, משחזר את חקירת ימ"ר ירושלים צעד אחר צעד, עד למציאת הקשר בין שתי פרשות הרצח.

"הכרתי את כריסטין בפולין, כמה חודשים לפני הפיגוע, בסיור היסטורי של תיירים", מספרת וילסון, שעלתה לארץ מבריטניה ב־1991. "היינו באותו הגיל, והיא התלהבה מהארץ. הזמנתי אותה לראות את ישראל האמיתית, שכנעתי אותה לבוא, לנגב חומוס, לשמוע ג'אז. היא קיבלה את ההזמנה שלי ובאה לסוף שבוע ארוך. כשהיינו בפולין מצאתי אותה קוראת קדיש, מגמגמת, מנסה להבין את המילים. לא חלמתי שאני אגיד קדיש בשבילה".

"לא חלמתי שאני אגיד קדיש בשבילה". לוקן.

וילסון (53) מתקשה לשים את היום הטראומטי ההוא מאחוריה. "לקחתי את כריסטין לאזור, כמו תיירים אחרים שלקחתי לשם", היא מספרת. "בעיניי זה לא היה משהו מסוכן - גן לאומי בתוך הקו הירוק. היה יום בהיר, סתווי ויפה. עלינו לתצפית, ישבנו על סלע, הסברתי לה מה אנחנו רואות, ופתאום אני רואה שני גברים מתכופפים. זיהיתי שהם פלסטינים, קיוויתי שהם לא ראו אותנו וסימנתי לה לא להוציא קול. אחד שאל בעברית: 'יש לכן מים?', עניתי לו 'הלוואי', כי לא רציתי לצאת גסת רוח ולהגיד 'לא'. הם נעלמו, ובאותו רגע משהו עורר בי חשש כבד. לא חשבתי שיהיה פיגוע, חשבתי שאולי נישדד. אמרתי לה שנרד מיד ונחזור לאוטו, והוצאתי את האולר שהיה לי ליתר ביטחון. הלכתי לפניה, ואחרי דקה שמעתי אותה צורחת. כשהסתובבתי, אחד מהם הכה בי בגבי. הוא דחף אותי, נפלתי ארצה, הצלחתי לדקור אותו במפשעה, אבל הוא גבר עליי ולקח לי את הסכין. האדם השני החזיק סכין קצבים ליד הצוואר של כריסטין. זה נמשך חצי שעה, חצי שעה של נצח. בהתחלה שכחתי שדיברתי איתם בעברית, ניסיתי לשכנע אותו ששתינו תיירות, אבל הוא לקחת לי את תעודת הזהות. הם לא היו מעוניינים בשוד, הם לא אנסו אותנו, הם הושיבו אותנו על הקרקע, עם סכין ליד הצוואר. אחד מהם התרחק לעשות טלפונים, הוא שאל בערבית 'איפה אתה?' ואני חשבתי שמדובר בחטיפה, והם מנסים לתאם עם אדם שלישי. אחרי חצי שעה הוא אמר לי לקום, הוריד לי את הנעליים ואת המגן דוד. התחלתי ללכת לכיוון הכביש, חשבתי שמחכה לנו שם רכב. אחד מהם הפריד בינינו, דחף אותי על הברכיים והחל לדקור אותי. זה היה כמו סימפוניה קוסמית: הם אמרו 'אללה אכבר', כריסטין אמרה 'ג'יזס קרייסט', ואני אמרתי 'שמע ישראל'.

 "נפלתי על הצד", ממשיכה וילסון. "הוא נשען על הירך שלי והמשיך לדקור אותי. בכל פעם שהוא דקר, הוא הרביץ לי ושבר לי את הצלעות. זו הייתה להב משוננת, הסכין נתקע כל פעם, והוא ניסה להוציא אותה והתעצבן. באותו רגע הבנתי שהצ'אנס היחיד הוא להעמיד פני מתה. כדי להציל את חיי, ראיתי את כריסטין נרצחת. אחרי 12 דקירות הם הלכו. אחרי כמה שניות הם חזרו, ואני עדיין העמדתי פני מתה. הוא דקר אותי בחזה פעם נוספת, ולא זזתי. הם הלכו. הבנתי שאין לי עוד הרבה זמן לחיות. קמתי על רגליי ורציתי לחבק את כריסטין, אבל לא יכולתי כי ידיי היו קשורות. רציתי להגיד לה 'איים סורי', אבל לא יכולתי כי הפה שלי היה קשור. הבנתי שנשארו לי כמה דקות. הצלחתי לקום כפותה, יחפה, עם יותר מ־30 עצמות שבורות. הלכתי לאט, צעד־צעד, כשאני בטוחה שעוד שנייה אני אמות. חשבתי על האנשים שאני אוהבת, שאני לא אראה אותם עוד. שאני לא אשמע את הרוח של המדבר, שאני לא אראה את הגלים של הים, שאני לא אראה ילדים צוחקים, שאני לא אחווה מגע. אלו היה רגעים של יגון, שוק טוטאלי. חוויתי קור, הייתי שטופה בדם, ראיתי את הצלע שלי בוקעת מהצד. לפתע ראיתי שתי משפחות. הן הזעיקו אמבולנס, את המשטרה ואת הצבא. לא חשבתי שיצילו אותי, אבל חשבתי שלפחות תהיה לי הזדמנות להגיד מה קרה. חשבתי על כריסטין. אני כל הזמן רואה איך שהוא דוקר אותה, חותך. זה לא מה שראיתי, זה מה ששמעתי: בן אדם מתחנן לרוצחים, מתפלל לאלוהיו, דברים שאנחנו לא בנויים לשמוע. זה משאיר צלקת נצחית".

זירת רצח כריסטין לוקן. צילום: פלאש 90


על זמן שאול

כאמור, עשרה חודשים לפני הרצח של לוקן, בוצע ביער בית ג'מאל הרצח של נטע שורק. "הייתה חופשה בבית הספר שבו נטע לימדה, והיא נסעה למנזר בית ג'מאל", מספרת אמה דינה בלאט. "היא רצתה שקט מוחלט, לנוח. היא מאוד האמינה באנשים, אני חושבת שזה מה שהרג אותה, אני מאמינה שהיא לא תיארה לעצמה שזה מה שיקרה. כשהבן שלי בא ואמר לי שנטע נעדרת, הייתי בטוחה שהוא אמר לי 'נהדרת'. אמרתי לו: 'ברור שהיא נהדרת', לא האמנו. בעלי המשיך לשכב במיטה ואמר לי: 'היא בטח יושבת וכותבת על איזה סלע'. אמרתי לו 'היא תימצא', 'היא בטח תחזור', ואז ב־12 בלילה הגיעה אחותי והבנתי שמשהו קרה. באותם יומיים עקבנו אחרי חדשות, והזמן לא זז עד שבערב באו הילדים וסיפרו שהיא איננה עוד. כולם ניסו למנוע ממני צער ולא סיפרו לי מה קרה. היו המון כתבות בעיתון. יום אחד עמדתי בסופר, ובעגלה שלי היה מגזין מקומי. ראיתי כתבה על נטע, שתיארה את הרצח האכזרי בפרטי פרטים, ופשוט התעלפתי שם. אנשים לא הבינו מה קרה. החיים שלי התהפכו. אני לא מאחלת את זה לאויבים הכי גדולים שלי.

"בשבילי היא עדיין חיה, אני לא הפנמתי את זה", מוסיפה האם. "מאז שהיא איננה, לא ישנתי לילה אחד כמו שצריך. אני יוצאת מהבית, והמסיכה מתלבשת עלי, אני חייבת להמשיך את החיים. בעלי לא שרד את זה, הוא נפטר מצער שנתיים אחרי המקרה. הוא התכנס בתוך עצמו, נגמרו לו החיים, הוא פשוט שבק. מצד שני, החברים מאוד תמכו בנו, אתה מגלה במצבים כאלה כמה חשוב שיש חברים טובים".

"הגיע דיווח לתחנת המשטרה בבית שמש על היעדרות", משחזר רצ"ב עודד יניב, ראש צוות החקירה במפלג תשאול, את תחילת חקירת הרצח של שורק. "נטע שורק הגיעה לחופשה במנזר בבית ג'מאל, שמה את הדברים בערב ויצאה לסיבוב, ובבוקר, כשראו שהיא לא לקחה את האוכל שלה, בדקו בחדר וראו את המיטה מסודרת. במנזר הבינו שהיא לא חזרה לחדר ופנו למשטרה. אחרי 24 שעות של חיפושים, הגופה נמצאה. אלו היו יומיים של גשם, זה פגע מאוד במצבה. כשבאו הכוחות לשטח, כמעט לא היה מה לעשות מבחינת חקירה. בבדיקה שעשו בבית שמש הבחינו בשני סימני דקירה. בזירה היא נמצאה עם חבל כרוך סביב הצוואר. עם הגילוי שמדובר בדקירות, זה היה סימן מובהק שמדובר ברצח. עבדנו בכמה מישורים, ניסינו לקבל כמה שיותר מידע מהזירה, להתחקות אחרי המסלול שהיא עשתה, להבין מי הקורבן, מאיפה היא הגיעה, האם יש סכסוכים. הפעילות שלנו התרכזה באזור בית שמש, בדיקה של בדואים שנמצאים באזור, בדיקה של תיקים שהיו באזור ברדיוס רחב, עבריינים שפועלים שם, בדיקה בארכיונים שיש בידי המשטרה. הוצאנו רשימה של כמה עשרות חשודים. חיפשנו אדם אלים, שמכיר את השטח הזה, מסתובב שם, שהיה מעורב באירוע כזה או אחר שם. הפרופיל הזה יצר שורה של חשודים, ובהם גם כיפאח גנימאת, תושב השטחים מבית צוריף, שחצה את הגבול לישראל, הסתובב באזור בית ג'מאל והיה מבוקש על אונס נערה באזור. העלינו אותו כחשוד משמעותי מבחינתנו. מהזירה הצלחנו להפיק דנ"א שנתן לנו תערובת של שני אנשים, שאף אחד מהם לא היה במאגר המשטרתי. לכיפאח גנימאת לא הייתה דגימה במאגר. במקביל, המשכנו לעבוד על רשימת החשודים, לתחקר אותם. אחרי עשרה חודשים התרחש הרצח של כריסטין לוקן".

זו כאמור הייתה נקודת תפנית עבור החוקרים. "באירוע השני היה ברור שזה אירוע על רקע לאומני", מספר יניב. "מה שהוביל לפריצת דרך משמעותית הוא העובדה שקיי נאבקה באחד החשודים ודקרה אותו עם האולר שלה, ומשם מצאנו את הדנ"א של התוקף. בדקנו אותו והוא נמצא במערכת והיה שייך לאיברהים גנימאת. הוא אותר והובא לחקירה. בחקירה הוא הודה שהוא ביצע את הרצח עם אדם בשם כיפאח גנימאת. כיפאח אותר מהר מאוד באמצעים טכנולוגיים. הם יצרו באזור של בית ג'מאל זולות במערות, היו להם שם בגדים ושמיכות וציוד שלהם, הם גרו שם שבוע שלם, צדו בעלי חיים, עשו עבודות יומיות שונות, ואחת לשבוע או שבועיים באו לבקר את המשפחות, הנשים והילדים בשטחים, והביאו את הכסף שהם הרוויחו.

"אני מאמינה שהיא לא תיארה לעצמה שזה מה שיקרה". שורק. צילום: אלכס רוזקובסקי

"לנוכח העובדה ששני האירועים התרחשו בסמיכות, באותו תא שטח, וכללו תקיפה של נשים, עשינו בדיקה לגבי רצח נטע שורק", מוסיף יניב. "הדנ"א שנמצא בזירת הרצח תאם לכיפאח גנימאת, והוא הודה ברצח. הוא נתן את השם של השותף שלו, אדם שלישי בשם איאד פטאפאה, שהיה שותף לרצח נטע שורק. בשלב הזה, ברגע שהיו הודאות, הדברים עפו מאוד מהר. מצאנו את הסכינים שהם החביאו. במהלך השחזור, בסיום החקירה, כיפאח גנימאת הצביע על המקום שבו הם פגשו את הנרצחת, הדגים את הרצח, סיפר איך הם ברחו, מה הם החביאו בדרך, וחשף את הסכין שאיתה ביצעו את הרצח".

"כששמעתי את החדשות שהם נעצרו, התחלתי לחשוב עליהם", מספרת וילסון. "בבית המשפט ישבתי מולם במרחק של חמישה מטרים, והיה להם משעמם. אחד פיהק, אחד צחק. חשבתי איך שני גברים שהיו ילדים פעם - לוקחים סכין ורוצחים שתי נשים חפות מפשע. הם הלכו למטבח, בחרו סכין, שחטו עופות לפני, תכננו הכל. איך אדם יכול להיות כזה רע?"

איך חוזרים לחיים?

"עברתי טיפול מאוד אינטנסיבי, חצי שנה של טיפול בטראומה. הבנתי שזה תהליך לחיים. אני לומדת לחיות עם זה, יש ימים קשים, ימים טובים. אני מנסה להיות פחות מתוסכלת. בגלל הטראומה יש ימים שאני לא יוצאת מהבית, ואני מודה לאלוהים על הימים שבהם אני כן יוצאת. זה משהו שאי אפשר לשכוח. היו לי הרבה רגשות אשם על כך שהבאתי את כריסטין למותה, אבל אני מבינה שלא אני עשיתי לה את זה, אני לא אחראית, הרוצחים אחראים. עם כל האובדן, אני גם יכולה להגיד שזכיתי להעריך את הדברים החשובים בחיים. זה כאילו כל החושים שלי יותר רגישים: המוזיקה יותר יפה, היין יותר טוב, ריחות האורנים יותר חזקים, יש לי מודעות, אולי מוגזמת. אפילו בשיחות יומיומיות אני מקשיבה ולא מחכה שהאדם מולי יסיים עד שאני אוכל להגיד משהו. אני לא חיה באשליה, אני חיה על זמן שאול, ואני לא יודעת מתי היום האחרון שלי. למדתי לחוות את הרגע. אם אני חושבת על המילה 'יהודי', המילה באה מהשורש 'להודות'. פיתחתי גישה שבה אני מודה על דברים. אני מודה גם בכך שאני לא צריכה להבין למה זה קרה לי. השאלה היא לא 'למה זה קרה לי', אלא מה אני אעשה עם זה".

שני האירועים התרחשו בסמיכות, באותו תא שטח, וכללו תקיפה של נשים". היער בהרי ירושלים, מתוך הסרט "יער שחור" צילומים: תמנע חטב גולדשטיין והדר קליינמן צדוק

את עדיין מדריכת טיולים?

"אני לא מסוגלת להדריך באוטובוס, קשה לי להיות אחראית ולהיות נחמדה כל הזמן. נוצר מצב שבו אני שואלת את עצמי אם האנשים שאני מדריכה יודעים מה קרה, וזה מה שעובר לי בראש. אני חוששת שאחזור להדרכה, ואז מישהו יעלה את עניין הפיגוע. אני הולכת עם זוגות וקבוצות קטנות, לא מספרת להם מה קרה. אלפים עוקבים אחריי ברשתות החברתיות, אנשים פונים בפייסבוק, 'את רוצה להדריך אותנו ליום־יומיים?', אז אני עושה את זה מדי פעם".

איפה האנושות

לאחר שעדותה של וילסון והראיה שסיפקה הובילו לפענוח הרצח של נטע שורק, נוצר קשר אמיץ בינה לבין אמה של שורק. "ערב אחד ישבנו ושמענו מה קרה עם קיי ועם החברה שלה", מספרת בלאט. "אמרתי לבעלי: 'הם עשו את זה שוב'. היא עוד הייתה בבית חולים במצב קשה, מטושטשת. התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיא חייבת לבוא אלינו. מאז אנחנו בקשר הדוק, אימצנו אותה. קיי היא גיבורה בעיניי, קרן אור בשבילי, הקשר נבנה כי בזכותה ידענו מה קרה, היא שרדה את המחבל ובזכותה הוא נתפס".

 "לא היה אדם יותר מופתע ממני כשהבנתי שמעשיי עזרו למשטרה לפענח את הרצח של נטע", מספרת וילסון. "דינה התקשרה אליי, ולא הבנתי בהתחלה במי מדובר. המילים הראשונות שהיא אמרה היו: 'את בת בית שלנו, יש קשר דם'. מאותו רגע נוצר קשר, ממש כמו משפחה. היא רואה מה עובר עלי. היא אוהבת תרבות, היא אוהבת מוזיקה, אלו יחסים מאוד קרובים. נסעתי אליהם לזיכרון יעקב, בעלה עוד היה בחיים. בכינו יחד, היא הכינה אוכל. הייתה תחושה שהכרתי אותה שנים. זה משהו מאוד חזק".

"אנשים רוצים לעודד אותי ואומרים לי: 'זה נס', אבל מישהו אחר נרצח". וילסון. צילום: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

הייתה תחושת הקלה כשהרוצחים הורשעו במעשי הרצח ב־2011?

"היה סוג של הקלה. כל נפגע טרור חי עם המציאות שאולי יהיה שחרור אסירים. אלו אנשים שאין להם חרטה. אם הם ישתחררו, הם שוב ירצחו. אני יודעת שדורשים עונש מוות, אבל אם התנאים בכלא היו מתאימים לרוצחים, אף אחד לא היה מדבר על עונש מוות".

 "הייתי במשפט במשך שנה, חשבתי שאני אשנא אותם, אבל הם היו בשבילי זבל, הם תתי־אדם", מוסיפה בלאט. "אין לי שנאה בלב בגללם כלפי כל הערבים, אני לא עושה הכללה. אני חושבת שיש שני פושעים כאלו שעשו מה שהם עשו. הם בכלא, ואני מקווה שהם לא ישתחררו בחיים. הם כלום בשבילי, הם ריק. נורא עצוב לי, כי אספנו בגדים בשביל ילדים ערבים עניים, ונטע הייתה בכל כך הרבה טיולים והשקיעה למענם. היא הייתה 18 שנה בניו יורק, ודאגתי לה בגלל האלימות וכל מה שקרה בעיתון, ובסוף זה קרה לה כאן, בבית".

קיי, איך את מסבירה לעצמך את מה שקרה?

"זה גרם לי לשאול: איפה האנושות? למה הם עשו את זה? אלה הסתה ושכר. אני לא מאשימה את כל הערבים, אני לוקחת כל אדם בפני עצמו. אני יודעת מה אנחנו מסוגלים לעשות כבני אנוש. אבל להגיד שאנשים רעים – אני לא אכנס לזה. כמה אנשים מהארץ ומחו"ל שלחו לי כרטיסי ברכה, אז איך אפשר לאבד את האמון? אנשים רוצים לעודד אותי ואומרים לי: 'זה נס', אבל מישהו אחר נרצח. אני לא שואלת 'איפה אלוהים?', אני שואלת 'איפה האדם?'".