פרויקט מיוחד לכבוד יום העצמאות: מיטב כותבי "מעריב" בוחרים את 100 יצירות התרבות הישראליות הגדולות והאהובות מאז הקמת המדינה, אלה שקשה לדמיין את התרבות שלנו בלעדיהן, אלה שהשפיעו ועיצבו את התרבות הישראלית ב-70 שנות קיומה. והפעם: הסרטים הגדולים שליוו אותנו בעשורים האחרונים.


 "אלדורדו" 1963

"כאשר יהיו שוטר גנב וזונה יהודים, תהיה מדינה". בכל פעם שמישהו כאן מזדעזע מהיקף הפשיעה והשחיתות הציבורית, כדאי להזכיר לו את האמרה הנהדרת הזאת של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. לפני 60 שנה כמעט היה זה מנחם גולן, הבמאי הישראלי של כל הזמנים (תגידו מה שתגידו), שהשתמש באמירה הזאת של הרצל כדי לשכנע מפיק אמריקאי להשקיע בסרט הפשע הראשון בתולדות המדינה. הסרט מבוסס על מחזהו של מחבר חסמב"ה יגאל מוסינזון, אבל הגיבורים שלו ממש לא היו יפי הבלורית, החאקי והתואר, גם אם גילה אלמגור הבתולית הייתה אז הזונה הראשונה והנצחית של הקולנוע הישראלי, וחיים טופול הצעיר היה פלמחניק שהידרדר לפשע בעיר הגדולה החדשה. הזונה ב"אלדורדו" הייתה מרגו, תפקיד שהעניק לאלמגור את ההשראה ל"מלכת הכביש". מרגו היא זונה של פעם - לפני שהסמים כבשו את הרחוב והפמיניזם השתלט על חיינו - נאמנה לגבר שלה מחוץ לשעות העבודה, ואילו הוא אהב אותה והקים איתה משפחה חרף עבודתה הבזויה. ואת כל השעטנז הנהדר הזה עטף העורך המוזיקלי יוחנן זראי במוזיקת ג׳אז שיובאה אז היישר ממרתפי ההרואין של השחורים באמריקה של שנות ה־20. מעדן.

אמיר זוהר




"סאלח שבתי" 1964

כשאחת הסדרות המדוברות ביותר בישראל 2018 נושאת את השם "סאלח, פה זה ארץ ישראל", אפשר לקבוע בבטחה שהסרט "סאלח שבתי" עדיין רלוונטי ומשפיע, כפי שהיה עם צאתו לאקרנים לפני יותר מחצי יובל. כל המתחים החברתיים של ישראל באמצע שנות ה־60 מופיעים בסרט של אפרים קישון, שהתבסס על סדרת מערכונים שכתב ללהקת הנח"ל: קשיי קליטה, יחס מפלה כלפי עולים בני עדות המזרח, התנשאות בני הקיבוצים על יושבי המעברות, ביורוקרטיה, שחיתות במנגנוני המפלגות, תרבות שוחד ותחמנות ישראלית. סוגיות, שלמרבה הצער, אקטואליות גם היום. האמירה החברתית הרדיקלית והנוקבת הזאת הוצגה מנקודת מבטו של עולה חדש מאחת מארצות ערב (חיים טופול), שנשלח למעברה עם משפחתו. זה היה סרט שנגח במלוא העוצמה באתוס הציוני. קישון, הכוכב הבלתי מעורער של הסאטירה הישראלית אז, הציב בדמות הגיבור את המזרחי הנלעג והסטריאוטיפי, וחטף חצי ביקורת מלאים רעל וארס. המבקרים הצמידו לו את הכינוי "סרט בורקס", אבל הקהל הצביע ברגליו ו"סאלח שבתי" היה לאחד הסרטים הנצפים בישראל בכל הזמנים, הראשון שהיה מועמד לאוסקר הסרט הזר והראשון שזכה בגלובוס הזהב.

גלית עדות




"תעלת בלאומילך" 1969

תעלת בלאומילך איננה בודדה. אם חושבים על זה רגע, הרי שתל אביב מלאה בפרויקטים מיותרים שמלכתחילה איש לא היה זקוק להם; כיכר דיזנגוף העילית שזה עתה סולקה, או כיכר אתרים המפלצתית או הדולפינריום עלוב הצורה, או התחנה המרכזית שעוד תיחרב במהרה בימינו. אפרים קישון, בתוקף התפקיד המהפכני שהוא נטל על עצמו בשנות ה־50 וה־60 - פיצוץ בלוני התדמית העצמית המנופחת של פרנסי העשייה הציונית - מתאר ב"תעלת בלאומילך" שלו מפעל לאומי מופרך שכזה: כריית תעלה בלב תל אביב, שתהפוך את רחוב אלנבי למיני־ונציה, כשהחסקה המוכרת כל כך תמלא את תפקיד הגונדולה הקלאסית. עם פקידי עירייה כמו שרגא פרידמן, מוסקו אלקלעי ואלישבע מיכאלי, ועם שוטרים כמו גדעון זינגר, שייקה אופיר וגבי עמרני, מה כבר יכולים לאחל לעצמם האזרחים העלובים שהביורוקרטיה דורכת להם על ראשם - ניסים עזיקרי, זהרירה חריפאי, אבנר חזקיהו, עודד תאומי ואלברט כהן. קישון מיטיב לשרטט את הדמויות בביבר האנושי הזה, ולשיאו הקולנועי הוא נוסק בסצנה בלתי נשכחת, שבה האזרחים המותשים מחזונו המשוגע של בומבה צור לחפור את אלנבי מתארים בפני מפקדי משטרת תל אביב את היומיום ההרסני שלהם, המורכב כולו מקולות פיצוצים, קידוחים, שריקות עגורנים והמולת פטישי אוויר. קצת שקט בבקשה, הציונים בונים פה מדינה.

מאיר שניצר




"השוטר אזולאי" 1970

הסרט שקטף ב־71' את פרס גלובוס הזהב וכמעט נגע באוסקר הסרט הזר, נחשב בעיני רבים לטוב בסרטיו של אפרים קישון. את מקומו בפנתיאון כבש בזכות הרגע הקולנועי הנדיר, בו השוטר אזולאי, מיד עם העלאתו לדרגת סמל, בד בבד עם פיטוריו מהמשטרה, מחזיר הצדעה לשוטרים, המצדיעים לעברו במגרש המסדרים, ודמעה מבצבצת מעינו. 


רק קומיקאי אדיר כשייקה אופיר היה מסוגל לפרוט כך על מיתרי הרגש. הוא קיבל את תפקיד השוטר אברהם אזולאי מקישון, כהמשך לדמות השוטר נטול השם שגילם ב"ארבינקא" ו"תעלת בלאומילך". הפעם העמיד קישון במרכז העלילה את שוטר המקוף התמים והאנושי, שאינו מצליח להתמודד עם הפשיעה ונפשו יוצאת אל היצאנית מימי, אותה גילמה ניצה שאול. מהסרט קיבלנו את "בלדה לשוטר", אולי השיר הבולט ביותר בקולנוע הישראלי, שחיברו אהוד מנור ונורית הירש וביצע אושיק לוי.

יעקב בר־און




"לאן נעלם דניאל וקס" 1972

אחת מתעלומות הקולנוע הישראלי. הסרט נטול העלילה כמעט, שדמויותיו הראשיות הן אנטי־גיבורים, זכה לשבחי המבקרים, אך הקהל הדיר את רגליו. כעבור שנים זכה להכרה כאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בארץ. זהו סיפורו המוזר של הסרט "לאן נעלם דניאל וקס", הראשון בארבעת סרטיו של אברהם הפנר. הוא רק רצה לעשות סרט על החיים, או "סרט על אנשים כמו שאנחנו", במילותיו שלו. מתוך ההצטנעות הזאת הוא יצר סרט מנפץ אידיאלים, שרבים רואים אותו כשיקוף התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. כשהשלים את עשייתו ב־72', הוא התקשה למצוא בית קולנוע שייאות להקרין את יצירתו. "זה לא סרט", אמרו לו. בינתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים. באווירת חשבון הנפש שלאחריה, הוקרן הסרט בקולנוע "גורדון", שם צפו בו מעטים.

יעקב בר־און




"מציצים" 1972

חלוץ סרטי הקאלט המקומיים, ובזכות תרבות זו חדרו אל העברית מטבעות לשון נצחיים כמו "הפוך גוטה, הפוך" או "מי ישלם? בנון ישלם?". דווקא המחוות העממיות הללו היה בהן כדי להסתיר את העובדה המכרעת ש"מציצים" היה זה שניבא את השבר הפנימי של הציונות הקלאסית, קץ שלטון הצבר, שבא לידי ביטוי ב־1973, שנה לאחר הפקתו. "מציצים" ניחן בסונר רגיש שאבחן את השינויים הטקטוניים בתשתית ההגדרה של ההוויה הישראלית, וידע להצביע על העברת השליטה מהאידיאל הצברי - יליד הארץ, וזה שמתהלך בה באופן חופשי - אל נציגים של תרבויות מחאה וזעם, שמיד לאחר הלם מלחמת יום הכיפורים אכן יפקיעו לידיהם את ההובלה החברתית כאן.

"מציצים", באמצעות צמד גיבוריו הכמעט סמליים - אורי זוהר, חיית הבמה הכי טורפת שפעלה פה, ואריק איינשטיין, נסיך ארץ ישראל של הנוסטלגיה - שרטט את הצבר, שיא שאיפתם של הוגי הרעיון הציוני, כטיפוס ילדותי, אגואיסטי ונצלני, ובהכרח גם כזה שנידון לאבדון. היה צורך להמתין לעוד שני אירועים קרדינליים - מהפך 1977 וביטול הקונצנזוס הלאומי ב־1982, בעקבות מלחמת יש ברירה בלבנון - כדי להשלים את גירוש הצבר מהפנתיאון הלאומי. אבל אם מישהו עדיין מחפש את הנביא שהצביע על תהליך מכריע זה, הוא יוכל למצוא אותו בין הדמויות המשלומפרות של חוף שרתון, גיבוריו של סרט זה.

מאיר שניצר




"קזבלן" 1973

סרט הראווה א־לה הוליווד של מנחם גולן, ואחד הסרטים הישראליים הנצפים ביותר. גולן הלך על הכי גדול שאפשר, וליהק לתפקיד הראשי את יהורם גאון; את התסריט כתב עם חיים חפר, ממחברי הפזמונים של המחזמר הנושא את אותו השם, שממנו גם הגיעה המוזיקה שאותה הלחין דובי זלצר לסרט. חפר וזלצר כתבו לגאון את להיט הענק "רוזה רוזה", ששר בסרט. בכורת "קזבלן" התקיימה ביולי 73', וכעבור שלושה חודשים ציפה לאזרחי מדינת ישראל סרט אחר לגמרי.

יעקב בר־און




"צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" 1974, 1975

כנראה בלעתי יותר מדי עיתונים בילדותי, אחרת לא הייתי עונה לשאלה שהפנה לעברנו המורה לקולנוע בתיכון - "מהו הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים?" - את התשובה האוטומטית: "לאן נעלם דניאל וקס?". זה לא היה שקר מוחלט.

האמת היא שבמהלך הצפייה ב"וקס" עצמתי את עיני וחוויתי את אחד החלומות האירוטיים המסעירים שזכורים לי מגיל ההתבגרות. עפעפי לא עמדו לי גם כעבור שנים, כשנתקלתי ב"וקס" בערוץ הסרטים הישראליים של יס. אלא שהשיטוטים הליליים ברחבי הערוץ לא היו לחינם: רק בזכותם השלמתי את אחד החסכים הגדולים של ילדותי. אף אחד לא מאמין לי כשאני מספר שרק לאחר פרוץ מהפכת הכבלים והלווין נחשפתי לסרטי הקאלט "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי".

אף פעם לא אהבתי בורקס, כך שהכינוי שהוצמד לסרטים האלה מצד מקורות שהחשבתי ליודעי דבר, הספיק לי כדי להתרחק מהם כמו מתנור אפייה. מפגש מקרי איתם בכמה אישוני לילה הבהיר לי שהכוכבים רימו אותי. געיתי מצחוק לנוכח מעלליו של השדכן חנוכה והתנפצתי לרסיסים מול הערסיות משובבת הנפש של ילד השכונות מיקו. לבני התשחורת ששיחקו איתי כדורגל, מתברר, היה טעם קולנועי משובח לא פחות משל סוכני התרבות הרשמיים שכתבו בעיתונים.

דורון כהן




"גבעת חלפון אינה עונה" 1976

קשה להאמין שדווקא מהקשה שבמלחמותינו צמח הסרט הישראלי המצחיק ביותר. לאחר מלחמת יום הכיפורים, במהלך שירות מילואים מתמשך, החל לבעבע במוחו הקודח של אסי דיין הרעיון לסרט קומי־סאטירי, שלא נרתע מלנעוץ סיכה בבלון ההילה של צה"ל. בשובו מהמילואים רקח דיין את התסריט עם שותפו הקבוע לעשייה הקולנועית באותן השנים, נפתלי אלטר. מהותו של הסרט מתפרצת משמו, המתכתב הן עם הסרט "גבעה 24 אינה עונה", שעלילתו עוסקת באירועי מלחמת העצמאות, והן עם המקום שממנו הגיעו שלושת המופלאים שכיכבו בו. בכיכובם של הגשש החיוור ונבחרת שחקנים קומיים, הם יצאו לדיונות של ניצנים, תחליף הולם לסיני, שם צולמה העלילה ההזויה של הסרט, שכללה גם מפגשים בין כוחותינו לבין הצבא המצרי. הסרט שופע משפטי מחץ, שנכנסו ללקסיקון הישראלי. דיין תכנן במרוצת השנים סרט המשך ליצירתו המצליחה ביותר - ולא הספיק. עם מותו, לפני כארבע שנים, התגלה בעיזבונו תסריט ל"גבעת חלפון אינה עונה 2", שלא מומש מעולם. וחבל.

יעקב בר־און




"אסקימו לימון" 1978

אחד משוברי הקופות הגדולים ביותר בישראל, שמכר 1,350,000 כרטיסים, ובמרכזו שלושה נערים בסוף שנות ה־50, חוויות מיניות ראשוניות ומשובת נעורים תל אביבית של בני הדור השני לשואה. ברובד העמוק יותר, הסרט מתאר את פער הדורות שהחל להתבסס כאן בין העולים המהגרים, ניצולי השואה, בעלי המנטליות האירופית והחינוך הנוקשה, לבין הילדים שנולדו בישראל שטופת השמש וההורמונים וניסו לסגל לעצמם את הדמות הצברית הנערצת. על מסכי הקולנוע של שנות ה־70, סצנות המין הגרפיות נחשבו חתרניות, ואותה חתרנות ניכרה גם בהתייחסות לסוגיות כמו הריון בלתי רצוי, זנות ועירום. סדרת "אסקימו לימון" היא על־זמנית. לא נטעה אם נאמר שעד היום אפשר לצפות בה ולחייך חצי חיוך קטן של הזדהות או התרפקות על תקופה שלא תחזור עוד. אין סרטים כאלה היום. 40 שנה חלפו, ודורות על גבי דורות מדקלמים בעל פה את בנצי, מומו ויהודל'ה, כאילו לא חלף מאז נצח.

טליה לוין




"הלהקה" 1978

בסופו של דבר, הכל מתנקז לסצנה מזוקקת בלתי נשכחת אחת, המתרחשת כשמיקי (לירון נירגד) מטיחה גביע לבן בפניו של מפקד הלהקה הבלתי נסבל (טוביה צפיר). בעת שמסביב ייהום הסער ומלחמת ההתשה המדממת מצויה בעיצומה, בלהקה הצבאית מתנהלים קרבות נחרצים על סולואים ומאבקי כוח רוויי תככים וחרמות בין חדשים לוותיקים. אבי נשר, ללא ספק מהבולטים שבבמאי הקולנוע בישראל, היה צעיר בן 24 בסך הכל כשביים את "הלהקה". נשר כינס בסרטו - שאין שידורי טלוויזיה ביום העצמאות בלעדיו - יוצאי להקות צבאיות, בהם גידי גוב, ששי קשת, דפנה ארמוני, סמדר ברנר, גילת אנקורי, קובי רכט ואלי גורנשטיין, ולצדם שתיים שלא שירתו בלהקות צבאיות: גלי עטרי וחלי גולדנברג. הלהקה הצבאית של נשר היא כמובן בת דמותה של להקת הנח"ל, הלהקה הצבאית בה"א הידיעה. הסרט, שזכה למעמד של סרט פולחן שכל ישראלי מכיר, הפך ב־2006 למחזמר בתיאטרון הבימה. אנחנו העדפנו תמיד את המקור.

יעקב בר־און




"דיזנגוף 99" 1979

"דיזנגוף 99" מביא את סיפורם של שלושה צעירים שעוברים לגור בדירה שכורה ברחוב דיזנגוף, ועוברים חוויות והרפתקאות שונות, בעיקר כאלה שכוללות הרבה אלכוהול וסקס. במקביל מתאר הסרט משולש רומנטי בין נתי (גידי גוב) לאוסי (ענת עצמון) ומירי (גלי עטרי), ששיאו במנאז' א־טרואה לוהט, שנהפך לסצנה הארוטית המדוברת ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי ומיתג את גוב כסמל מין. הסרט, שנחשב עם צאתו לסנסציוני, זכה עם השנים למעמד פולחני, לא מעט בזכות הפסקול, שכלל את השירים "לגור איתו" של ריקי גל, "צליל מכוון" של יצחק קלפטר, "דרך ארוכה" של עטרי ו"אין לי זמן להיות עצוב" מ"פלונטר", אלבומו הראשון ופורץ הדרך של רמי פורטיס.

קרין ספינגולד



"מתחת לאף" 1982

מה ידעו הישראלים ב־1982 על תושבי השכונות שמשפחותיהם הגיעו מארצות ערב? בסרטי הקולנוע הפופולריים של שנות ה־70, בעיקר "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", מדובר בנוכלים חביבים וחמימים עם לב זהב, חרמנים שאין לתאר, שכל חלומם הוא לכבוש את האשכנזייה הצפונית - המוצב שבראש ההר, התל פאחר של הגבר המזרחי. ואז הגיע "מתחת לאף" - סרט המבוסס על סיפור אמיתי שאירע בשנות ה־70: חבורת פושעים מחליטה להרים את הכספת מהמטה המרכזי של המשטרה ליד בלומפילד. הפעולה נוחלת הצלחה, והמשטרה הופכת כל אבן עד שהיא מצליחה לאתר את הכסף. "מתחת לאף" היה הסרט הראשון שהציג את יוצאי ארצות ערב על המסך בצורה אותנטית. כמה? אנחנו יודעים מראש שסמי בן טובים והחבר שלו הרצל הם פושעים - אלימים, מסוממים, מפחידים - ועדיין אנחנו אוהבים אותם.

למה? כי אורי גבריאל ומשה איבגי, שגילמו אותם, לא התאמצו. הם שיחקו את הדמויות שהם הכירו. במקום חכם חנוכה הססגוני, קיבלנו את סמי בן טובים המורכב, דגיגון פשע שחולם להיות כריש; במקום גבריאל ועזריאל רכי הלב, שגילם אותם שחקן אשכנזי, קיבלנו את הרצל הלוזר. "מתחת לאף" הצליח להיות רלוונטי ופופולרי גם עשרות שנים אחר כך. ובניגוד לסרטי בורקס אחרים, הצליח לעשות את זה בלי לשלם את מס הגרוטסקה שנדרש אז, ולפעמים גם היום, מדמויות "מזרחיות".

מאור זכריה




"מאחורי הסורגים" 1984

לא רבים יודעים שעלילת "מאחורי הסורגים", סרט הכלא של הקולנוע הישראלי, כלל לא הייתה אמורה להצטלם מאחורי סורג ובריח. אורי ברבש, מבמאי הקולנוע המבריקים בארץ, מספר עד היום, 34 שנה לאחר יצירת הסרט, שלמעשה חיפש מצע שממנו יזדעק הסכסוך הישראלי־פלסטיני וכי הוא מצא אותו בכלא דחוס אסירים בני שני העמים. הסרט צולם במבנה בית המכס ביפו, מאחר ששירות בתי הסוהר היה נחוש לא לאפשר הכנסת מצלמות לתוך מתקני הכליאה שלו. עלילת הסרט מציגה שתי קבוצות אסירים זו מול זו - חבורת האסירים היהודים, הכלואים בגין עבירות פליליות, ובראשה אורי, שגילם ארנון צדוק; ומולה קבוצת האסירים הביטחוניים הערבים, בהנהגת עיסאם, שאותו שיחק מוחמד בכרי. כמו אקורד מרגיע, מוצבת בו נקודת שידור של פסטיבל הזמר. בעז שרעבי, האסיר המכונה "זמיר", מרגש את חבריו למאסר, וגם אותנו הצופים, בביצוע של "תני לי יד", שירן של שמרית אור ונורית הירש.

יעקב בר־און




"אוונטי פופולו" 1986

יש כאן בשכונה גם אחר, והסיפור שלו רלוונטי לאזור לא פחות משלנו. תרבות ה"אנו־אנו", שגיבשה את ההוויה הארץ ישראלית מאז ימי העלייה השנייה, דרך המהות הפנימית של לוחמי הפלמ"ח, וכמובן חזונו של דוד בן־גוריון, כמו הפקיעה את האזור המכונה "פלשתינה/ארץ ישראל" מההקשר הגיאו־פוליטי שלו ונהגה בו כבבועה מבודדת וגדושת צדק עצמי, שאינה חייבת בדיווח לשום גורם חיצוני אובייקטיבי. כאלה היו גם הסרטים שעיצבו את תודעת מלחמות ישראל - מ"גבעה 24 אינה עונה" ועד "כל ממזר מלך". נראה כי עד שלא הגיע רפי בוקאי המנוח ושם מראה מול פני החייל העברי המנצח במלחמת ששת הימים, זמן התרחשות העלילה ב"אוונטי פופולו", התקשו הקולנוענים בישראל לשרטט את קווי המתאר של בן האנוש המכונה בעיקר "חייל האויב". המהלך של בוקאי, שהניח את המונולוג השייקספירי המרכזי של "הסוחר מוונציה" בפיו של חייל ערבי, היווה כאן סנסציה חברתית בתקופה שבה הקולנוע המקומי עדיין גישש את דרכו בין דרדרי התעמולה בנוסח "שתי אצבעות מצידון" לבין קטיפת ההטפה של מחנה השמאל בסגנון "מאחורי הסורגים". הברק, התנופה והאירועים האבסורדיים שמתגלגלים מאליהם באופן טבעי ומדויק, הלב הפועם של אסתטיקת "אוונטי פופולו", היה בהם כדי לעצב סרט מזהיר זה כתשובה הישראלית ל"מלכוד 22", הספר שניסח לאמריקאים את המסקנות האנושיות מהמלחמה האבודה שלהם בווייטנאם.

מאיר שניצר




"אלכס חולה אהבה" 1986

הגילטי פלז'ר האולטימטיבי, שלא רק מצליח להצחיק אותי בכל פעם מחדש, אלא גם מחזיר אותי לילדותי. לא מפני שגדלתי בשנות ה־50, שבהן מתרחש הסרט, אלא כי למדתי בבית הספר "גבריאלי־הכרמל" בתל אביב, שבו צולמו סצנות רבות. אני עדיין זוכרת שרחוב רש"י נסגר לכמה ימים לצורך הצילומים. אני זוכרת גם את שלטי החוצות, שבהם נראתה לולה, הפולנייה היפהפייה, בבגד ים שחור, לצד פארוק הפרסי. הסרט זכה למעמד קאלטי בשל לא מעט סצנות בלתי נשכחות, בהן זו שבה תמונות של נשים ערומות שנדבקות למצחו של הרב שמלמד את אלכס גורמות לאשת הרב לזעוק "גוועלד" ולהתעלף; ואחרת, שבה אביו של פישנזון נכנס למקלחת, בניגוד גמור להבטחתו של בנו לחבריו, שלפיה הם יזכו להציץ באחותו השווה פריצי בעודה מסתבנת להנאתה. הסרט הוליד אין־ ספור אמרות על־זמניות, בהן "בחורות עירומים זה חולירע", "פארוק, תסגור את התריס!" ו"השד בא לקחת אותי".

קרין ספינגולד




"החיים על פי אגפא" 1992

ביציאה מהקרנת "החיים על פי אגפא", אסי דיין, שהכרתי היטב, חסם אותי בגופו ושאל: "נו?". "גדול", פלטתי אינסטינקטיבית, וראיתי חיוך מתפשט על פניו המודאגות. לידו עמדה שולמית אלוני ז"ל, שרת החינוך והתרבות דאז, שהייתה מיודדת עם דיין, והקשיבה למשובים החיוביים שהורעפו עליו. הרגע הזה התרחש בקיץ 1992, רגע לאחר נפילתה של מפלגת הליכוד, בעת שתקווה ענקית של גוש השמאל השתחררה לאוויר העולם. ולפחות אז נדמה היה כי משהו בחיינו עומד להשתנות. 26 שנה אחרי, נדמה שהאופטימיות הייתה מוקדמת. אני זוכר את ססמת הבחירות של העבודה בבחירות 92': "הליכוד התנתק מהעם". "החיים על פי אגפא" - כמו המהפך הפוליטי - סימן את הרגע שבו הרגשתי שגם הקולנוע הישראלי, שהתנתק מהעם, התחבר מחדש לזרמים התת־קרקעיים, האפלים והמסויטים ביותר, שמאז ומתמיד זרמו כאן מתחת לפני השטח ומעליו. לא בטוח שב־2018, כשמירי רגב ממוקמת במשבצת של אלוני, היא הייתה שמחה למראה "החיים על פי אגפא", שמסריו האפוקליפטיים פסימיים, קודרים ושמאלניים יותר מ"פוקסטרוט". מספיק להיזכר בסצנת הסיום המצמררת של הסרט, שבה "כוחותינו" סוחטים את ההדק ומחסלים את כל יושבי הפאב התל אביבי "ברבי", כדי להבין שדיין קלט ש"מדינת תל אביב" תהפוך, במוקדם או במאוחר, לאויב שיש למחוק.

אילן שאול




"חולה אהבה בשיכון ג'" 1995

"אוולין, אל תלכי" היא קריאת הקרב הנואשת של מאוכזבי האהבה ומובסיה. סצנה מלודרמטית זו הייתה הלייטמוטיב של עלילת סרטו המצוין של שבי גביזון, "חולה אהבה בשיכון ג'", שניסה לקלוף את הגוף העירום מסך כל הווייתם של גיבוריו הנואשים, ולבדוק מקרוב, כאילו מדובר בפרקטיקה כירורגית, איזה איברים בשר ודם, לבד כמובן מהאיברים המוכרים ההם, משתתפים בגיבושה של החוויה שבני האדם מכנים "אהבה". גביזון, כמו צייר של קנבס ענק מידות, שופך על הבד את מגוון האופציות שמרכיב את המבנה השברירי והחמקמק של האהבה. תחושת הנידחות החברתית; פחדי הנטישה; התגברות על מתחמי הבושה; הבריחה אל הפנטזיה, שהיא ממשית לא פחות מכל בדיון אחר; הכמיהה אל האור הנאור, שיפזר את אימת החושך של ההתנהגות השבטית־פרימיטיבית. עם משה איבגי, השחקן הטוב ביותר שידע הקולנוע הישראלי, ועם פינצטה לחטט עמה בעומק הפצעים המוגלתיים של החברה המקומית, יצא גביזון ב־1995 למסע הניצחון הפילמאי שלו, שהשכיל להגדיר את המהות שמאחורי המונח "עיירת פיתוח" טוב יותר מכל כרוז ליברלי ומתלהם, שדורש לפרק לאלתר את חומות הבידוד החברתי הזה. גביזון, כמו פליני למשל, הוא דווקא משורר חומות הבידול הללו, ומוצא בהן, דרך תיאור אוהב של המוזר והפרובינציאלי, את ניצני הפואטיקה של הקיום.

מאיר שניצר




"חתונה מאוחרת" 2001

אחת מגדולותיו של הסרט, זוכה עשרה פרסי אופיר, היא שבניגוד לסרטי הבורקס העדתיים שאליהם הורגלנו, "חתונה מאוחרת" נוצר מתוך מבטה של הקהילה שאותה הוא מביא למסך ולא מראייה חיצונית, מוכיחה או מבקרת. תחת שרביטו של הבמאי דובר קוסאשווילי פעל אנסמבל שחקנים מדהים, הכולל את ליאור אשכנזי (זאזא) בתצוגת משחק מצוינת, שזיכתה אותו בפרס אופיר; את מוני מושונוב בתפקיד אביו, שלשם גילומו נפגש במשך חצי שנה כמה פעמים בשבוע עם מורה לגיאורגית ושינן את השפה; וכמובן את רונית אלקבץ, שתפקידה של יהודית הגרושה, המנהלת רומן עם זאזא, כמו נתפר למידותיה. אגב, את אמו של זאזא, לילי, גילמה לילי קוסאשווילי, אמו של דובר. "לא יכולתי למצוא מישהי מתאימה יותר", נימק את בחירתו.

קרין ספינגולד




"ואלס עם באשיר" 2008

כמעט עשור חלף מאז צפיתי לראשונה ב"ואלס עם באשיר", ולמרות הקילומטראז' העצום שיש לי בדבר הזה שנקרא קולנוע, אני עדיין מתקשה להכיל את סרט האנימציה המוזר הזה, שחדר היישר לתוך התודעה, ועדיין משוטט שם חופשי, מנתץ, מנפץ ועושה בי שמות. הבחירה של ארי פולמן ליצור סרט אנימציה על מלחמת לבנון הראשונה היא לא פחות מגאונית: זוהי החלטה אסתטית שלמעשה אפשרה לו להשתולל.

"ואלס עם באשיר" הוא לא רק הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי עד היום (פרט ל"מציצים"), אלא גם אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי מעודי. מאז סרטי ברגמן אני לא זוכר סרט פסיכולוגי כל כך. במשך 83 דקות, הנמשכות כנצח, בורא פולמן רצף טריפואידי מושלם - אוקיינוס של תת־מודע אנושי. בהדרגה הוא שואב אותך לטריפ פרטי, שהופך לטריפ שלך. הסרט גם כתוב מצוין. הדמויות שפולמן פוגש בדרך מגניבות את המוח, הדיאלוגים - חבל על הזמן, והסיפור, אף שהוא עשוי בסגנון זרם התודעה, זורם מצוין ומהדק את אחיזתו, עד שאתה פשוט לא רוצה שהוואלס הזה יסתיים לעולם. בשורה התחתונה, "ואלס עם באשיר" סובל מבעיה אחת: הוא נגמר.

אילן שאול