בשנים האחרונות נדמה שצחי גראד מרבה לקחת חלק בסרטים העוסקים בסוגיות החברתיות הטעונות ביותר בחברה הישראלית. בימים אלו הוא מופיע על האקרנים בסרט "הבלתי רשמיים" כמוזס, הפוליטיקאי האשכנזי שמנסה לשמר את מעמדו מול הכוח העולה של המזרחים המדוכאים של ש"ס בשנות ה־80; ולפני כמה חודשים הוא סיים לקדם את "הבן דוד", סרט שבו שימש כבמאי, שחקן ראשי, תסריטאי ומפיק (יחד עם אהוד בלייבגר), שעוסק בגזענות בחברה הישראלית וביחס לאזרחים הערבים, נושא שכידוע הפך בימים האחרונים לרלוונטי מתמיד, עם העברת חוק הלאום בכנסת.

"יש מאחורי החוק הזה חרדה, זה מה שמרתיע בו. הוא בא להעצים משהו, כאילו אין לנו מספיק כוח", אומר גראד. "אנחנו צריכים לבוא ממקום של מובילים, לא מחרדה. אנחנו צריכים לקחת את זה למקום של שיח, לא לחפש עכשיו איפה עוברת הגדר או איפה לתקוע את היתד. נושא הגזענות בחברה כבר שנים רלוונטי, וכנראה יהיה עוד כמה שנים. חוק הלאום לא מוריד את זה מסדר היום. זה אופי הטבע. אם יש שני גורמים, שני עדרים, שגרים זה ליד זה, או שהם מתקשרים או שהם ממשיכים להתקוטט. אתה לא יכול לפתור את זה בלי להתעסק בזה. כמו שאמרתי בסרט: 'אם אתה רוצה שיהיה שולחן, אתה הולך ועושה שולחן'. בפוליטיקה יש הרבה התלהמויות. מלמעלה יש התנהלות לא בריאה. אני סומך על האנשים מלמטה".

אתה גם פועל בנושא?
"אני מצלם סדרת רשת עם גיל בן יעקב, נעמה להב, סרי בשאראת ואדם הורוביץ, שבה אנחנו עורכים מפגשים בין יהודים לערבים. לפני יותר מעשר שנים השתתפתי במפגש וחוויתי על בשרי איך שני הצדדים שבויים באותו בלגן, ואנחנו הרבה יותר דומים משונים. כדי ליצור שינוי צריך להפגיש בין עשרות אלפי אנשים, ויש אוזלת יד של ההנהגה. באווירת ה'אין פרטנר' קל לשכנע אנשים שהצד השני זבל. אני לא בקיא בהנהגה, אבל למטה, באנשים, יש עם מי לדבר".

דינמיקה של עם

גראד, שסרטו "הבן דוד" זכה לתמיכה מקרן הקולנוע הישראלי, לא מסתיר את דעותיו גם על הרפורמה שמתכננת שרת התרבות מירי רגב בתחום הקולנוע. במסגרת הרפורמה, לצד ייצוג מוגבר של נשים ופריפריה, מבקשת רגב להגביל את כוחן של קרנות הקולנוע וליצור מאגר מדינתי של לקטורים שממנו הקרנות יחויבו להעסיק 70 אחוז מהאנשים שיבחרו אילו סרטים יזכו לתמיכה.

"היצירות הגדולות בתרבות, אם זה ספר, סרט או מוזיקה, לא באו ממקום של שמאל או ימין", אומר גראד. "היצירה נעשית על ידי אמן שמנסה להביע תחושה, רגש או מחאה, שמקבלות ביטוי ביצירה. אלו דברים אישיים שבאים ממקום של כאב פרטי. אתה לא תמצא יצירות גדולות שקשורות לחלוקה של ימין או שמאל. הפוליטיקאים מערבבים מין לא במינו, דוחפים מסרים למשהו לא קשור. אין לזה סיכוי לעבוד ברמה הפרקטית". 


"יצירה שנוצרת ממקום כזה תיראה גועל נפש. אמנות לא קשורה למפלגות. אדם עושה את זה ממקום פרטי וספציפי ויכול להיות שזה אומר משהו על היחס של המדינה, אבל אי אפשר להכתיב את זה. צריך לתת לקולות של היוצרים להישמע. זו דינמיקה של עם. אם אנשים יעשו סרטים בגלל שמפלגה מסוימת תומכת בהם, איזו מין יצירה זו תהיה? מי שחושב ככה לא מבין את המעשה. זה כל כך מופרך שנבחרי ציבור זמניים יחליטו על מימון של סרט. מה זה קשור?"

מירי רגב, טקס פרסי אופיר. אבשלום ששוני מירי רגב, טקס פרסי אופיר. אבשלום ששוני

"אני לא פונקתי בקרנות", מוסיף גראד. "לטובת עשיית 'הבן דוד' קיבלתי תמיכה, אבל לא המון. אני מסכים עם הרעיון שצריך תחלופה של אנשים בראשי הקרנות. בטח שצריך ייצוג לפריפריה, ויש בפריפריה הרבה קולות, אבל לפריפריה יש ייצוג גדול. פוליטיקאי עולה על במה ואומר שקרים - זה לא מה שקורה. יש המון ייצוג למיעוטים בקולנוע הישראלי. מבחינת התכנים, אני חושב שרוב הציבור חושב באופן דומה. הוא רוצה יוצרים טובים בקולנוע, כמו שהוא רוצה שופטים טובים בבית המשפט, והפוליטיקאים הופכים את זה לפוליטי. אני לא חושב שמקומם להתערב ביצירה".

אם על פי "מדד פוקסטרוט" מה שהשרה לא אוהבת הוא חתרני, זה הופך את "הבלתי רשמיים", שאותו השרה אהבה, לסרט שמתיישר עם האג'נדה השלטת?
"זה הכל לפי הלך הרוח. שמוליק מעוז (במאי "פוקסטרוט" – ק"ב) הוא חבר שלי, והוא נתן לי לקרוא את התסריט, שהוא מאוד אלגורי. צריך להבין את הסרט בהקשר הזה. אני מבין שיש אנשים שזה צורם להם, אבל הייתה אי־הבנה. יצירות קולנועיות, וגם מוזיקה, עושות שירות למדינה. זה לא משנה אם צה"ל קצת מושמץ.גם אם יש משהו לא כל כך נכון על משהו שהמדינה עושה, אין פה באמת פגיעה, כי גם שיווקית וגם מיתוגית זה מראה שהמדינה חזקה, שיש שיח פתוח ואנשים מרגישים את זה. כל היצירות הישראליות שמצליחות בעולם עושות שירות מעולה למדינה".



חשבת לעבור לעבוד בחו"ל?
"למה לא? השפה של הקולנוע היא בינלאומית. כשחקן זה נראה לי יותר קשה, אלא אם אתה משחק מישהו עם מבטא. לא פעלתי בתחום. עשיתי את הסרט 'חסר מנוחה' של עמוס קולק שהצטלם במונטריאול,לצד רן דנקר. במקצוע שלי דברים מתגלגלים. כרגע אני לא פועל בחו"ל כשחקן.

"לוס אנג'לס זה המקום הכי צבוע בעולם", מוסיף גראד. "MeToo# זה גוש של צביעות. איפה הייתה מריל סטריפ? מאות אנשים ידעו על מה שקורה שם (עם הארווי ויינשטיין – ק"ב), ופתאום כולם מנופפים בדגל. אנשים רוצים לגלוש על טרנדים כמו על גלשן. זו תקופה של התלהמות. אני בעד הנושא, וכמובן שאסור לפגוע באנשים, וצריך לכבד האחד את השני. יכול להיות שבן אדם עשה טעות והוא צריך לשלם עליה, אבל כעבור זמן מה הוא יוכל לחזור לעבוד, יכול להיות שלא באותו מקום. ברוח ההתלהמויות יש יותר חיסולים".

מריל סטריפ. Getty imagesמריל סטריפ. Getty images



ביקורת קמצנית

גראד כיכב על המסך באופן קבוע ברבע המאה האחרונה במגוון תפקידים בלתי נשכחים, מבעל מעון לילדים מוזיקליים אבודים ב"מישהו לרוץ איתו", דרך גדעון הולנדר, אביה העשיר של רותם סלע ב"להיות איתה", ועד לשמלאני הבורגני ב"הבן דוד", שאותו כאמור גם ביים.

הפעם, בסרטו הראשון באורך מלא של הבמאי אלירן מלכה, "הבלתי רשמיים", נכנס גראד כאמור לנעליו של מוזס, מנהיג מפלגת החרדים האשכנזים "אגודת ישראל", שמרגיש שמקומו מתערער בגלל עלייתה של רשימה מזרחית חרדית שרצה לעירייה, בראשותו של יעקב כהן, שאותו מגלם שולי רנד.

צחי גראד, "הבלתי רשמיים". ניר קידר צחי גראד, "הבלתי רשמיים". ניר קידר


"יש סצנה שבה אני מנסה לקנות את החבר'ה מהכוח החדש העולה, התנועה החדשה בשכונה", מספר גראד. "זה סוג של 'באד גאי' מבחינת הגיבור, אבל אני מסתכל על התפקיד ברמת הדמות. אם היא מהטובים או מהרעים זה שולי. הם מאיימים עליו. אני לא מתעסק במי טוב. היה כיף לפגוש את יעקב כהן ואת שולי ואלירן. היה כיף לעבוד איתו במעט שיצא לי".

איך נכנסת לדמות של חרדי?
"בסופו של דבר, זה הכל עניין של סיטואציות ומצבים שחוזרים על עצמם. אם פתאום מישהו מאיים על חייך – הפוליטיים במקרה זה - אתה יכול להתחבר למקום הזה. אני לא מתייחס לעולם שבו מתרחש הסרט, אלא אם זה משמעותי לסצנה, אלא יותר לדינמיקה בין הדמויות. הבן אדם מאיים עלי, ואני מוכן לקנות אותו במחיר טוב. אם יש סרט שתומך בביטוי חברתי יותר עשיר, בהתקדמות של ציבור מסוים - של מזרחיים דתיים במקרה הזה - לקדמת הבמה, אז אני שמח, לא משנה באיזה ציבור זה. הכוח שלנו הוא בכך שאנחנו עשירים בגוונים ובצבעים, ואם הסרט תומך במשהו חיובי כזה, קל וחומר שכיף לקחת בו חלק. אני משחק פוליטיקאי שבועיים לפני בחירות, וכשבאתי לסצנה היו מלא פוסטרים שלי כאיש פוליטי כחלק מהארט. זה היה מוזר".

צחי גראד, "הבלתי רשמיים". ירון שרףצחי גראד, "הבלתי רשמיים". ירון שרף




עשה לך חשק?
"לא, זה נראה לי מקום לא נעים להתנהל בו. לא שהייתה לי הצצה פנימה, רק מהתבוננות מהצד. זה גם לא מתאים לי".

היה מי שטען שיש בעיה עם ליהוק שחקנים אשכנזים לתפקידי מזרחים - ממש כמו שבעבר שחקנים לבנים גילמו שחורים. מה דעתך בנושא?
"גם לי זה היה מוזר ששולי המקסים והמוכשר בכל המובנים הוא אשכנזי שעושה את התפקיד. אבל יצירה צריכה לאסוף שחקנים לפי מה שטוב לה, וברוח ההולמת את התקופה".

אתה בכוונה בוחר סרטים שעוסקים בשסעים בחברה הישראלית?
"אני עושה הפרדה בין המקצוע לדעות שלי, ולפעמים זה מתחבר. הפן החברתי הוא לא בשיקולים הראשונים. קודם כל אני בוחן את הדמות, את הבמאי ואת הכיוונים האמנותיים. אם משהו מביע דברים שאני מרגיש - זה בונוס. אמנים צריכים להביע את הדעה האמיתית שלהם. אם לבמאי או יוצר כואב בגלל דברים בעלי משמעות חברתית או ציבורית - שידבר ויגיד".

מה אתה מעדיף - לביים או לשחק?
"כשהלכתי לביים את 'הבן דוד', סירבתי לדברים שהיה קשה לסרב להם. רציתי שיצא מושלם, וזה היה סיפוק נורא גדול. כשאתה שחקן, אתה בידיים של אחרים, ואם הבמאי רוצה משהו, אני הולך איתו. כבמאי אתה בידיים של עצמך, ואתה יותר ביקורתי".

הבן דוד. באדיבות יונייטד קינג הבן דוד. באדיבות יונייטד קינג


אתה ביקורת כלפי עצמך?
"כשאני רואה דברים שעשיתי, אני רואה את הפגמים. כל דבר שתושיב אותי מולו, אני אראה את השניים־שלושה פגמים בו. אם זה פיצ'ר, אני אראה 15־20 פגמים. על רובם נוטים להגיד לך שרק אתה רואה אותם".

עבדת קשה מאוד על "הבן דוד", אבל המבקרים לא יצאו מגדרם. איך הרגשת?
"היו ביקורות ממש טובות, פה ושם מישהו התקמצן. גם מבקרים אפשר להחליף, כמו שראש קרן אפשר להחליף, לא לשמוע את אותם קולות. כל כך הרבה אנשים שראו את 'הבן דוד' יצאו נרגשים, יצאו עם חוויה מספקת, שכל היתר קצת מתגמד. הדבר שמטריד הוא שלא הייתה לו הצלחה מסחרית מדהימה, אבל לסרט יש חיים מחוץ לקולנוע, בדי־וי־די ועוד, הסרט עוד לא נגמר, ועוד לא עברו ההדים שלו".