צחי גראד: "חוק הלאום נובע מחרדה, כאילו אין לנו מספיק כוח"

חשבת לעבור לעבוד בחו"ל?
"למה לא? השפה של הקולנוע היא בינלאומית. כשחקן זה נראה לי יותר קשה, אלא אם אתה משחק מישהו עם מבטא. לא פעלתי בתחום. עשיתי את הסרט 'חסר מנוחה' של עמוס קולק שהצטלם במונטריאול,לצד רן דנקר. במקצוע שלי דברים מתגלגלים. כרגע אני לא פועל בחו"ל כשחקן.

"לוס אנג'לס זה המקום הכי צבוע בעולם", מוסיף גראד. "MeToo# זה גוש של צביעות. איפה הייתה מריל סטריפ? מאות אנשים ידעו על מה שקורה שם (עם הארווי ויינשטיין – ק"ב), ופתאום כולם מנופפים בדגל. אנשים רוצים לגלוש על טרנדים כמו על גלשן. זו תקופה של התלהמות. אני בעד הנושא, וכמובן שאסור לפגוע באנשים, וצריך לכבד האחד את השני. יכול להיות שבן אדם עשה טעות והוא צריך לשלם עליה, אבל כעבור זמן מה הוא יוכל לחזור לעבוד, יכול להיות שלא באותו מקום. ברוח ההתלהמויות יש יותר חיסולים".

ביקורת קמצנית

גראד כיכב על המסך באופן קבוע ברבע המאה האחרונה במגוון תפקידים בלתי נשכחים, מבעל מעון לילדים מוזיקליים אבודים ב"מישהו לרוץ איתו", דרך גדעון הולנדר, אביה העשיר של רותם סלע ב"להיות איתה", ועד לשמלאני הבורגני ב"הבן דוד", שאותו כאמור גם ביים.

הפעם, בסרטו הראשון באורך מלא של הבמאי אלירן מלכה, "הבלתי רשמיים", נכנס גראד כאמור לנעליו של מוזס, מנהיג מפלגת החרדים האשכנזים "אגודת ישראל", שמרגיש שמקומו מתערער בגלל עלייתה של רשימה מזרחית חרדית שרצה לעירייה, בראשותו של יעקב כהן, שאותו מגלם שולי רנד.

"יש סצנה שבה אני מנסה לקנות את החבר'ה מהכוח החדש העולה, התנועה החדשה בשכונה", מספר גראד. "זה סוג של 'באד גאי' מבחינת הגיבור, אבל אני מסתכל על התפקיד ברמת הדמות. אם היא מהטובים או מהרעים זה שולי. הם מאיימים עליו. אני לא מתעסק במי טוב. היה כיף לפגוש את יעקב כהן ואת שולי ואלירן. היה כיף לעבוד איתו במעט שיצא לי".

איך נכנסת לדמות של חרדי?
"בסופו של דבר, זה הכל עניין של סיטואציות ומצבים שחוזרים על עצמם. אם פתאום מישהו מאיים על חייך – הפוליטיים במקרה זה - אתה יכול להתחבר למקום הזה. אני לא מתייחס לעולם שבו מתרחש הסרט, אלא אם זה משמעותי לסצנה, אלא יותר לדינמיקה בין הדמויות. הבן אדם מאיים עלי, ואני מוכן לקנות אותו במחיר טוב. אם יש סרט שתומך בביטוי חברתי יותר עשיר, בהתקדמות של ציבור מסוים - של מזרחיים דתיים במקרה הזה - לקדמת הבמה, אז אני שמח, לא משנה באיזה ציבור זה. הכוח שלנו הוא בכך שאנחנו עשירים בגוונים ובצבעים, ואם הסרט תומך במשהו חיובי כזה, קל וחומר שכיף לקחת בו חלק. אני משחק פוליטיקאי שבועיים לפני בחירות, וכשבאתי לסצנה היו מלא פוסטרים שלי כאיש פוליטי כחלק מהארט. זה היה מוזר".

עשה לך חשק?
"לא, זה נראה לי מקום לא נעים להתנהל בו. לא שהייתה לי הצצה פנימה, רק מהתבוננות מהצד. זה גם לא מתאים לי".

היה מי שטען שיש בעיה עם ליהוק שחקנים אשכנזים לתפקידי מזרחים - ממש כמו שבעבר שחקנים לבנים גילמו שחורים. מה דעתך בנושא?
"גם לי זה היה מוזר ששולי המקסים והמוכשר בכל המובנים הוא אשכנזי שעושה את התפקיד. אבל יצירה צריכה לאסוף שחקנים לפי מה שטוב לה, וברוח ההולמת את התקופה".

אתה בכוונה בוחר סרטים שעוסקים בשסעים בחברה הישראלית?
"אני עושה הפרדה בין המקצוע לדעות שלי, ולפעמים זה מתחבר. הפן החברתי הוא לא בשיקולים הראשונים. קודם כל אני בוחן את הדמות, את הבמאי ואת הכיוונים האמנותיים. אם משהו מביע דברים שאני מרגיש - זה בונוס. אמנים צריכים להביע את הדעה האמיתית שלהם. אם לבמאי או יוצר כואב בגלל דברים בעלי משמעות חברתית או ציבורית - שידבר ויגיד".

מה אתה מעדיף - לביים או לשחק?
"כשהלכתי לביים את 'הבן דוד', סירבתי לדברים שהיה קשה לסרב להם. רציתי שיצא מושלם, וזה היה סיפוק נורא גדול. כשאתה שחקן, אתה בידיים של אחרים, ואם הבמאי רוצה משהו, אני הולך איתו. כבמאי אתה בידיים של עצמך, ואתה יותר ביקורתי".

אתה ביקורת כלפי עצמך?
"כשאני רואה דברים שעשיתי, אני רואה את הפגמים. כל דבר שתושיב אותי מולו, אני אראה את השניים־שלושה פגמים בו. אם זה פיצ'ר, אני אראה 15־20 פגמים. על רובם נוטים להגיד לך שרק אתה רואה אותם".

עבדת קשה מאוד על "הבן דוד", אבל המבקרים לא יצאו מגדרם. איך הרגשת?
"היו ביקורות ממש טובות, פה ושם מישהו התקמצן. גם מבקרים אפשר להחליף, כמו שראש קרן אפשר להחליף, לא לשמוע את אותם קולות. כל כך הרבה אנשים שראו את 'הבן דוד' יצאו נרגשים, יצאו עם חוויה מספקת, שכל היתר קצת מתגמד. הדבר שמטריד הוא שלא הייתה לו הצלחה מסחרית מדהימה, אבל לסרט יש חיים מחוץ לקולנוע, בדי־וי־די ועוד, הסרט עוד לא נגמר, ועוד לא עברו ההדים שלו".