הכהן־בר, שחגגה לפני שבועיים 54 סתווים, היא במידה מסוימת תעלומה. לאחר שבבת אחת התגלתה ככוכבת, זזה מתישהו הצידה. “פתאום הקריירה לא הלכה חלק", היא מספרת בביתה שבמודיעין. “אולי זה היה בגללי. כנראה הייתי מאוד בררנית לגבי תפקידים שהוצעו לי ולא רציתי אותם, כי תמיד היה לי חשוב להיות שלמה עם כל מה שעשיתי. כך אפילו ויתרתי על תפקיד בקאמרי שיכול היה לפתוח לי שערים. הרגשתי צורך באיזושהי יציבות ועשיתי הסבה לקורס למורים לתיאטרון".
כך מצאה את עצמה התקווה הגדולה של הקולנוע הישראלי בשנות ה־80 במסלול אחר, אם כי המשך למה שעשתה קודם לכן. היא פתחה מגמת תיאטרון בתיכון “בויאר" בירושלים, וזה 20 שנה היא מנהלת אותה.
הכהן־בר גדלה במשפחה מוזיקלית בקריית טבעון. אמה, ויולה, הייתה הצעירה בבנותיה של הצ'לנית הנודעת תלמה ילין. “למעשה, לא היה לי קל עם המוזיקליות היתרה של המשפחה שלנו", היא מספרת. “ראיתי בכך משהו כבד שקצת ישב עלי, כשכולם אצלנו ניגנו באיזה כלי. עזבתי את הפסנתר ועברתי להצטיין בשחייה. עם זאת, תמיד הייתי מחקה אנשים שהיו באים אלינו הביתה. זה הביא אותי בגיל 15 לחוג לדרמה שניהלה ב'בית רוטשילד' בחיפה רונית איבגי, אחותו המנוחה של משה. אז החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית".
בתל אביב של שנות ה־50, אלכס מתכונן לבר המצווה שלו ואגב כך נופל בשבי קסמה של מימי, חברתו לספסל הלימודים. סיפור אהבתם משתבש כשמפולין מגיעה לולה, קרובתו, במהלך חיפושיה אחר טאדק, מחמל נפשה שנעלם בשואה, ונקלעת לרומן סוער עם אלכס.
התרעות פיקוד העורף