לא אחת משודרג העיתונאי (הקולנועי) לעמדה של לוחם צדק ברמתם של הבלש הפרטי בנוסח המפרי בוגרט או השריף המוסרי בסגנון ג'ון וויין. די להיזכר בסרטים מוכרים ומצוטטים כמו "כל אנשי הנשיא", "ספוטלייט" או "העיתון" כדי ללכת שבי אחר עיצוב חדרי הדסק הרוגשים של מערכות העיתונים היומיים באמריקה, ואכלוסם בהמון עובדים מבריקים, בעלי חזון ונחישות; שלא לדבר על משימות התחקיר הנועזות, שמביאות אותם למפגשים מסעירים עם בעלי עמדות שליטה וכוח. אין כמעט ספק שהסרטים המאוזכרים לעיל, כמו רבים נוספים שהופקו בהוליווד במהלך השנים, שימשו מעין לשכות גיוס לדורות ההמשך של מקצועני העיתונות.

כל המורשת הפילמאית הזו עמדה כנראה לנגד עיני אלה שעשו את "השתלטות מהירה". זאת משום שהסרט הזה עושה על הבד את ההפך הגמור מקודמיו. כאן חדרי מערכת משמימים, חברי מערכת נטולי שנינות, עבודת רגליים מעייפת ובלתי זוהרת. ממש היפוכו של המצופה מסרט מגייס לטובת עיסוק שבין כה וכה הולך וכלה מן העולם.

מהבחינה הפוליטית, "השתלטות מהירה" מכוון גבוה. מאוד גבוה. הסרט שואף להחיות את מצב הפאניקה המוחלטת ששרר בעיר הבירה וושינגטון מיד לאחר המתקפה על אמריקה ב־11 בספטמבר 2001. כל זאת באמצעות מעקב צמוד אחרי מהלכי הממשל של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, ששאף לפברק הוכחות כי סדאם חוסיין העיראקי יושב על מאגרי נשק להשמדה המונית.

עלילת "השתלטות מהירה" נפתחת עם אותן תמונות טלוויזיוניות מוכרות לעייפה של קריסת המגדלים התאומים במנהטן, וממשיך בליקוט פרטים טכניים משמימים סביב סוגיית המזימה נגד סדאם של ראשי הממשל - מהנשיא המבולבל בוש, דרך סגן הנשיא ואיש התככים דיק צ'ייני, שר ההגנה המחוספס דונלד רמספלד וכן חבר עוזריהם הנרחב.

אלה הם, כמובן, הגיבורים הרעים. בצד של הטובים אפשר למצוא רק את אותם עיתונאים המועסקים בסינדיקט העיתונות "נייט ריידר", שבתחילת המילניום הנוכחי היה השני בהיקפו בארצות הברית, וכלל לא פחות מ־32 יומונים.

ובכן, לאלה שעמדו אז בראש האגף המדיני בכלי התקשורת החשוב הזה היה ברור שלנשיא העיראקי אין במרתפיו שום נשק להשמדה המונית ושום קשר למתקפת ספטמבר 2001, וכי בוש ואנשיו רק מחפשים דרכים לפברק סיבה כדי להתנפל על עיראק לשם מטרות שלא ממש יעזרו לעם האמריקאי. להפך.

המיוחד בסיפור ההיסטורי המוכר זה הוא שרשת "נייט ריידר" הייתה היחידה שיצאה לדרכה המקצועית מתוך הנחת העבודה הזו. כל העיתונות באמריקה, כולל "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" הנערצים, אמרה אמן אחרי הקביעות השקריות של ראשי הממשל. לימים הוכח שכולם טעו, ורק העיתונאים השקולים של "נייט ריידר" צדקו. איך מתרגמים סיטואציה שכזאת לקולנוע?

רוב ריינר, במאי בעל הישגי עבר בלתי מבוטלים, מנסה כאן להפיח רוח חיים במעשייה הישנה, וכמו שנכתב כבר לעיל הוא בוחר לעשות זאת בדרך לא מתגמלת - באמצעות גימוד החוויה העיתונאית, ולא דרך הגלוריפיקציה שלה. למרבה הצער, זה מצליח לו יתר על המידה, ו"השתלטות מהירה" הוא סרט משמים, שלעתים נראה כמו עבודת גמר של תלמיד/ת תיכון שהתבקש/ה לסכם את מה שקרה בחדרי הבית הלבן אך לפני עשור וחצי.


"השתלטות מהירה" . באדיבות יונייטד קינג"השתלטות מהירה" . באדיבות יונייטד קינג


ברזומה של ריינר סרטים נוטפי לחלוחית כמו "ספיינל טאפ", "הנסיכה הקסומה" או "כשהארי פגש את סאלי" - הדבר הכי מרוחק מהיבשושיות של "השתלטות מהירה", שדומה כי שם לו למטרה להרדים את הצופים. ריינר הפקיע לעצמו את התפקיד הראשי, גילום דמותו של העורך החכם והמנוסה, ששום תרגיל מתחכם של פקידי הממשל המרושעים לא יוליך אותו שולל. לצדו מלוהק וודי הרלסון, שמשכיל בדרך כלל להוציא משהו ראוי גם מנתוני פתיחה גרועים. אבל לא הפעם.

גם שילובו בסרט של טומי לי ג'ונס, תמיד שחקן נהדר, משתבש בשל עודף הפרטים השוליים, מהסוג שההיסטוריה שמטה בעשור האחרון, שמכבידים על זרימת הסיפור. וחמור מכל, אפילו הרשעים פה לא ממש נראים כאלה. גם הם מתנמנמים בפיהוק אחד גדול.

"השתלטות מהירה"