אבות ובנים הם הגרעין הלוהט של מיתוסים ויצירות דרמה מאז אותם הימים שבהם אברהם אבינו ניסה לחסל את בנו יצחק, ומאז שאדיפוס עשה זאת לאבא לאיוס. אבות ובנים, חומר הבעירה הטוב ביותר למי ששואף ליצור עימות אינסטנט, ובוודאי שכל החפץ בהתקנת סיפורי הטפה הכרוכים במוסר השכל.

כזה בדיוק הוא "ילד יפה", המתבסס, וזה מהלך מקורי למדי, על שני ספרים שפרסמו אב ובנו סביב אותו הנושא. האב, דיוויד שף, הוא עיתונאי וסופר אמריקאי שחי בסן פרנסיסקו; הבן הוא ניק שף, כיום תסריטאי טלוויזיה, ובעברו הקרוב מכור לקריסטל מת'.

אז ככה: אבא דיוויד, עיתונאי מעודכן, שבדרך כלל יודע להגיב היטב על מצבים משתנים בסביבתו, כלל לא שם לב שבנו היקר לו עד מאוד משתמש בסמים כבר שלוש שנים, מאז גיל 15. הרואין, קוקאין, אל־אס־די, אקסטזי וכאמור קריסטל מת', הכל זורם חופשי במחזור הדם של הילד, שתחילת העלילה תופסת אותו כשהוא כבר בן 18 ומגלה התנגדות לרעיון המשפחתי שהוא יקדיש כמה שנים ללימודים בקולג'.

ניק הוא בנו של דיוויד מנישואיו הראשונים לוויקי (איימי ריאן), שחיה בלוס אנג'לס, אך הוגדרה על ידי בית משפט כבלתי ראויה לגידול ילדים. כעת חי דיוויד עם אשתו השנייה קארן (מורה טירני), והשניים מגדלים יחד שני ילדים קטנטנים וחמודים.

הכל נפלא בחייו של אבא דיוויד, עד שהוא מוצא עצמו מעורב בבעיות הסימום של בנו בכורו. מה עושים? קודם מנסים לשכנע בנועם; לאחר מכן עוברים לשלב האיומים, וגם ללחץ פיזי לא מתון של אשפוז בכוח לשם גמילה. והתוצאות: נאדה. לא גמילה ולא מגפיים. ניק מתעקש להמשיך בנתיב הסמים ששולה אותו, כך נראה, מתוך איזו מדמנת ריקנות שהשתררה בקרבו מאז שאמא הורחקה מחייו. ולא שהוא איננו ילד מוצלח. הוא דווקא קורא טקסטים אקזיסטנציאליסטיים, כותב פרוזה, מצייר בכישרון, ואפילו יודע להקריא בקול רם קטעים משירתו של צ'רלס בוקובסקי. הכל הוא עושה כמו בורגני הגון, אבל מתקשה להתגבר על החור שבלב.

הטון המזלזל שבולט מן הסתם בשלוש הפסקאות האחרונות של סקירה זו נובע מהטון הדידקטי־נזפני שבחסותו הותקנה עלילת סרט זה. עם כל הכבוד לשיקולים המסחריים של עולם ההפקות ההוליוודי, קשה להתלהב מהעובדה שסרט שם לו למטרה עליונה לתפקד כאילו הוא מקפצה לסיפורי אוי־ויי ולאיומי נו־נו־נו. מה שמתאים למפגשי פסיכותרפיה של מסוממים אנונימיים אינו קולע בהכרח לדרישות ענף הקולנוע.

הנרטיב הלא מתוחכם, התועמלני ונטול הפואנטה ש"ילד יפה" בחר להלך בו, מקבל חיזוקים באופן בניית הדמות של הילד הזה. שם הסרט, שנלקח משיר התבגרות מאת ג'ון לנון, אכן מתייחס לילד נאה צורה (בגילומו של טימותה שאלאמה), אך מתבכיין, מפונק ובלתי מעניין באופן גורף. סוג של גיבור דרמה שכמו נכתבה על ידי תוכנת מחשב בלתי גמישה ורגישה.

עם דמות ראשית מעין זו קשה להתקדם לכיוונים של קתרזיס הכרחי, שנובע מההתנגשות הבלתי נמנעת בינה לבין אביה־מולידה. האב, שאותו מגלם סטיב קארל, גם הוא כמו נתלש מפוסטר של האגודה להתנהגות טובה. המעגל האינסופי ומעורר הפיהוקים של גמילה/התמכרות/גמילה/התמכרות/גמילה/התמכרות טובל כאן בזרימת סיפור המערבב בין עבר להווה, בין יגון ההתבגרות לאושר ההורות. בקיצור, מי שמחפש פה "טריינספוטינג" במהדורתו הקליפורנית, שישאיר בארנקו את עשרות השקלים, מחיר כרטיס הכניסה לאולם ההקרנה.

שאלאמה, שכוכבו דרך בדרמה "קרא לי בשמך", עסוק כאן בעיקר בליטוף עצמי של האגו, ואילו קארל, קומיקאי לשעבר שעשה הסבה מוצלחת לתפקידי דרמה מורכבים, אינו מצוי פה בשיאו. הבמאי הבלגי פליקס ואן כרונינגן עושה ב"ילד יפה" את בכורתו האמריקאית, והוא, כך עולה, הבעיה הקטנה יותר של הסרט, יחסית לצלם רובן אימפנס, שגם הוא מגיע מבלגיה.

לאימפנס, כך עולה, היה חשוב מאוד להבליט את העובדה שהוא מכיר מקרוב את עבודותיהם של הציירים הדגולים מהולנד הסמוכה - יאן ורמיר ופיטר דה הוך - שפיתחו בעבודותיהם מהמאה ה־17 את המעקב אחר מקורות התאורה של הסצינה המתוארת בציוריהם. נראה שאימפנס רדוף אובססיית מקורות האור - נרות, נורות ניאון, הנגדה בין אפלת החדר לאור הצהריים שבחוץ, זרקורים וכדומה - וגודש את הבד בתרגילים נוצצים, שמקומם בשיעורי האקדמיה לצילום.

מעצבן לא פחות הוא הפסקול המלווה את האין־התרחשויות בסרט. כל עוד מדובר במחרוזת משירי נירוונה, דיוויד בואי וג'ון לנון, העניין בהחלט נסבל. בשלב מסוים, לקראת סוף הסרט, ואן כרונינגן מעלה הילוך בסולם הקיטש ושוטף את הבד בציטוטים ארוכים הטובלים בשמאלץ סמיך מתוך "כנר על הגג", ובעיקר מהסימפוניה השלישית, המצוטטת עד לעייפה, של הפולני הנריק גורצקי. וזה באמת מתקרב לשלב ההקאה.