דעת הקהל השווייצרית נחרדה בקיץ 2009 בשל צעיר בן 17 שבוקר אחד קם על הוריו ורצח אותם. כל זאת, לדבריו, משום שהם שעממו אותו. המיוחד בסיפור מדמם זה היה נעוץ בעובדה שבמשך זמן מה שקלו שלטונות החוק בשווייץ להגיש כתב אישום באשמת רצח לא רק נגד הנער, אלא גם נגד המורה לספרות בבית ספרו.

ראשית הסיפור הזה במטלת שיעורי בית שהמורה הפילה על תלמידיה. היא דרשה מהם לנהל יומן שבו הם נדרשו לתעד את מחשבותיהם הנסתרות. ואכן הנער, בלי היסוס, פירט ביומן שלו את כל שלבי התכנון המוקדם של חיסול הוריו. הוא אף שלח בדואר רשום את יומנו אל מעונה של המורה. הצרה הגדולה בכל העניין הייתה שהמורה לספרות התרשלה בבדיקת עבודות הבית של תלמידיה, ולא טרחה לפתוח את המעטפה שהגיעה לתיבת הדואר שלה עד למחרת יום הרצח.

“יומן מחשבות", שביימה אורסולה מאייר שזה לה סרטה העלילתי השלישי, מעז להתמודד עם צלו הכבד של סיפור הרצח, תוך מעקב מדוקדק אחר מערכת היחסים התמוהה, בלשון המעטה, שהתפתחה בין הרוצח הקטין לבין המורה שתחושת אשמה ברורה כרסמה בתוכה. מאייר הכינה סרט שנחוש להתעטף במעטה אובייקטיבי, בלתי מעורב, וכמו מתצפת מהצד ובאופן יובשני על בני הזוג המוזר שנסיבות קטלניות חיברו ביניהם.

הנער נידון למאסר במוסד פסיכיאטרי, ובהיעדרם של בני המשפחה הקרובים, שאותם חיסל קודם לכן, נותרה אותה המורה אכולת רגשי חרטה ככתובת הפסיכולוגית היחידה שלו. ואכן היא נעתרה לתחנוניו. לאחר ביקורים תכופים במוסד הסגור, היא מקבלת רשות לארח אותו לחופשות סוף שבוע בביתה, ובתוך כך מתפתחת מערכת תלותית הדדית בין השניים. לה אין משפחה, והוא בבחינת תחליף ילד עבורה. הוא, למרות כל הספרות האקזיסטנציאליסטית שהעמיס על מוחו, מתקשה לנסח לעצמו את חירותו הפנימית, ונזקק בכל זאת גם לתמיכה נפשית.

מאייר מצליחה בדרך כלל להיצמד לעמדת ההצצה האובייקטיבית, וזה עיקר כוחו של “יומן מחשבות", שבו פאני ארדן הנודעת מגלמת את המורה, ואילו קייסי מוטה־קליין עושה את דמות הנער. מוטה־קליין יליד 1998, שהופיע עד כה בכל סרטיה של מאייר, הינו מקרה פילמאי מעניין, משום שלבד מהתפקידים שאותם גילם בסרטים עלילתיים, הוא שימש כנושא לסרט תיעודי שהכינה מאייר במשך שמונה שנים, שבהן עקבה אחר תהליך הגדילה שלו מילדותו המוקדמת ועד לתפקידיו הראשונים כשחקן.

***

“יומן מחשבות" הוא אחד הבולטים בסרטי פסטיבל ערבה, שנפתח אמש בהקרנת המערבון “האחים סיסטרז" (עם חואקין פניקס וג'ק ג'ילנהול), שיפציע בעוד זמן קצרצר גם בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. למי שעדיין לא מודע לקיומו של פסטיבל מפתיע זה, הנערך זו הפעם השביעית, וההקרנות בו יימשכו עד מוצאי השבת הבאה, הנה כמה פרטים מזהים: הוא נערך בשמורת הטבע עשוש, הסמוכה ליישוב צוקים שבערבה התיכונה, בעומק החולות, באמצע הדרך בין עין גדי לאילת. הקרנות הסרטים נערכות כולן תחת כיפת השמיים, ושמיכות חימום מובטחות לכל רוכש כרטיסים.

במימון המועצה המקומית באזור ובניצוחו של המפיק אייל שיראי, השכילו זוג מבקרי הקולנוע עדנה ודן פינרו בעלי הקשרים הבינלאומיים המסועפים, שמשמשים כאן כמנהלים אומנותיים, לעצב עבור ערבה גישה רפרטוארית שנדמה כי היא מצליחה במשימתה ליצור בידול וייחוד בינו לבין פסטיבלי הכל־בו של ירושלים וחיפה.




מבין 20 הסרטים החדשים (פלוס שישה סרטי ארכיון) שמציע רפרטואר ערבה, מתבלט גם פרויקט מוזר לכאורה, “אגה", שביים מילקו לזרוב הבולגרי. לזרוב וצוותו הרחיקו עד עומק הטונדרה הסיבירית במטרה ליצור סרט דרמטי סביב שגרת חייהם של בני העם היאקוטי, המתגוררים בסביבה בתנאי מזג אוויר מקפיאים.

מדובר בחבל ארץ שגודלו אינו נופל משטחה של תת־היבשת ההודית, והוא מכיל בסך הכל כמיליון תושבים. שניים מביניהם - נאנוק וסנדה שמם - הם בני זוג קשישים שבנם צ'נה, המתגורר בלב ערבת קרח, במרחק מה מהם, מקפיד לבקר אותם, ואילו בתם אגה ברחה הרחק־הרחק מהם, כתוצאה מריב קשה שנפל בינה לבין הוריה.

שגרת החיים על גבי הקרחון כוללת סיורי שטח לאיתור מטרות ציד של איילים, והמון עבודות הכנה לקראת סופת השלגים הבאה. והרי תמיד מתקרבת לאזור איזושהי סופה עזה. אל תוך שגרת הפעילות המאופקת של נאנוק וסנדה מתגנבים זנבות ורמזים של דרמות משפחתיות המסתתרות בין קפלי האוהל של בני הזוג ושל בן הלוויה הנאמן שלהם, כלב האסקי שמושך בעול מזחלת השלג המשפחתית.

מובן ש"אגה" מעלה מיד בזיכרון את הסרט המכונן “נאנוק בן הצפון", שרוברט פלהרטי הגדול צילם ב־1922. “נאנוק" רב התהילה, שתיאר בשעתו את חיי האינואיטים (אסקימואים) בקנדה, התהדר בתואר סרט תעודה, אף על פי שהיה זרוע בסצינות עלילתיות מבוימות. לזרוב חומק מהוויכוח הנדוש מהו תיעוד מול עין המצלמה בעצם הגדרת “אגה" כסרט עלילתי, ולא דוקומנטרי. זאת אף על פי שהוא צולם בתנאי מזג אוויר קשים, שכופים עליו לתפקד כמתעד האירועים המצטלמים, ולא זה שמחולל אותם.

***

עוד מציע ערבה את הדרמה הטורקית “אחים", המתארת חיי משפחה מחוספסים בסביבה חברתית שאינה קלה לעיכול. “אחים" הוא סרט הביכורים של אומור אטאי, שמציב במרכזו מערכת יחסים מרובת רבדים בין שני אחים. האחד, יוסוף שמו, הוא בן 17 וזה עתה השתחרר מארבע שנים בבית הסוהר. הוא נשלח לכלא באשמת רצח “על כבוד המשפחה" של אחותו. מובן שלא הוא שביצע את הפשע, אבל במצוות אחיו נטל על עצמו יוסוף הקטין את האשמה על מנת לספוג עונש קל יחסית.

אחיו של יוסוף, מן הסתם הרוצח האמיתי של האחות, משמש כחייל, או מוטב לומר כבורג בארגון פשיעה וגביית דמי חסות המופעל על ידי הרודן המשפחתי - דוד עלום פנים, ששולט בגורל כל סובביו. תחושת האשמה היא הרגש המניע את שני האחים, יוסוף המופנם, שספג את עלבון בית הכלא, ואחיו שמתעל את עליבות היומיום שלו לפסים של אלימות מאיימת. אטאי, ש"אחים" הוא כאמור סרטו הראשון, מיטיב להעביר לבד את תחושות הנתק של העיירה המבודדת, הנטויה לצד האוטוסטרדה הסואנת ובה חיים האחים. מה שמזכיר מיד שני סרטים טורקיים נוספים שקברניטי הפסטיבל הזדרזו להצמיד אליו. אלה הם “מרחק" של נורי בילה ג'יילאן, הנודע בקולנועני טורקיה, שהופק לפני עשור וחצי, ו"בית" (2011), סרטו היחיד עד כה של הבמאי מוזאפר אוזדמיר.

אין זה מקרה ש"מרחק" ו"בית" משודכים יחד בפסטיבל ערבה. “מרחק", דרמה מעולה שמתחוללת באיסטנבול, גרפה ב־2002 כמה פרסי יוקרה בפסטיבל קאן, ובכלל זה פרס השחקן המצטיין שהוענק אז לאוזדמיר, המגלם בסרט דמות של צלם סטילס מופנם, שננטש זה עתה על ידי אשתו, ובה בעת נכפתה עליו מטלה משפחתית - לארח בביתו איזשהו אחיין שמגיע מהכפר המרוחק על מנת לתור אחר מזלו הטוב בכרך הגדול. מערכת היחסים הבלתי שוויונית שמתפתחת בין שני הגברים, לב הסיפור של “מרחק" (שמוטב היה לכנותו “ניכור"), משמשת לג'יילאן כמנוף להרהור נוגה על מצב הבדידות שאליו מוטל האדם מרגע התבגרותו וניתוקו הסופי מפטמת ילדותו. 

יומן מחשבות. יח"צ יומן מחשבות. יח"צ


אוזדמיר שיחק בעוד כמה מסרטי ג'יילאן, ותשע שנים לאחר שהתפרסם בקאן הוא כתב את התסריט של “בית", ביים אותו ומופיע בתפקיד הראשי שלו. הסרט מציב במרכזו אדריכל מר נפש השב מאיסטנבול לחופשת החלמה בכפר הולדתו, שהיה פעם גן עדן פסטורלי, וכעת הוא מחרחר אל מותו בשל תאוות הבצע של כרישי נדל"ן החומסים את אדמותיו לטובת פרויקטים המכערים את הסביבה ההררית, וחונקים את החירות היחסית של רוח הכפר.

אף על פי שקלוד סוטה, שהלך לעולמו בשנת 2000, אינו נזקק עוד למליצי יושר שישוררו את תהילתו, הרי שתמיד נעים להיתקל מחדש בסרטיו החמים והחכמים. ערבה מצעיד על המסך הענק שלו, המוצב בלב הדיונות המדבריות, שלוש דוגמאות ראויות ליצירתו של סוטה, שהיה אולי יורשו האמיתי של ז'אן רנואר, המלך הנצחי של הקולנוע הצרפתי. אלה הם הסרטים “ונסן, פרנסואה, פול והאחרים", “לב בחורף" ו"נלי ומר ארנו".

“ונסן, פרנסואה, פול והאחרים" (1974) הוא אותו סרט אחווה גברי, שמשמש כבר כמה עשורים כדגם לחיקוי וגעגועים של קולנוענים רבים ממין זכר. סוטה מדריך את איב מונטאן, סרז' רג'יאני, מישל פיקולי, וכן את ז'ראר דפרדייה הצעיר למעין רונדו סבוך צעדים, שאינו אלא שיר פרידה מעולמות העבר, או מוטב לומר קינה מאיימת על אודות שנות הזקנה המתקרבות.

“לב בחורף" (1992) מפגיש את דניאל אוטיי ועמנואל ביאר, שניהם נכים רגשית, למין סיפור אהבה והחמצה. סוטה שביים בסך הכל 14 סרטים עלילתיים, נפרד מהקולנוע ב"נלי ומר ארנו" (1995), ששוב מציב במרכז הסיפור את עמנואל ביאר המסעירה, לסוג של סיפור אהבה עם מישל סרו. כמה חבל שלא עושים עוד קולנוע שעשה סוטה.