"אני אומנם די מגלומן, אוהב את הספרים שלי, מאמין במה שאני מטיף ובמה שאני מנסה לפתח, אבל מצד שני אני אומר 'קטונתי'", אומר פרופ' מרדכי רוטנברג, רגע לפני שסרט דוקומנטרי על פועלו יוקרן בהקרנת בכורה הערב בסינמטק ירושלים. "אני לא יודע למה אנשים יתעניינו בסרט הזה, ואני מתבייש שהופכים את חיי לסיפור קצת מגלומני. אני לא מרגיש בנוח עם זה". 


יוצר הסרט "רוטנברג", שלום הגר, עקב במשך 12 שנים עם מצלמתו אחרי דמותו המסקרנת של רוטנברג - מי שדבק בו מאז היותו בן 16 הכינוי "הילד שהציל את ירושלים", ומאוחר יותר התפרסם כאבי הפסיכולוגיה היהודית, חתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת 2009, שחוקר ומלמד את השפעת הדת על הנפש ועל חיי היומיום. הסרט מלווה את רוטנברג בשלל מצבים ומתמקד בתפיסתו הטיפולית, תוך שילוב אנימציה שמעניקה זווית חדשה לשפתו הרעיונית על ידי דימויים מעולם החסידות, הקבלה והמדרשים. 
 
"יום אחד שלום פנה אלי, ואמרתי לו: 'מה יכול לעניין את הציבור הרחב באדם שפיתח תרפיה והשקפת עולם דרך מסורת יהודית?'" מספר רוטנברג. "אבל שלום התעקש - ומגיע לו הקרדיט על כך - ואני שיתפתי פעולה. הוא התלווה אלי לכל הארץ, אם זה למקומות שהייתי מרצה בהם או לפיקניק משפחתי שעשינו בפסח או בסוכות. במהלך 12 שנים הוא היה מבקש שאודיע לו על כל מיני פעילויות שלי, והיה מגיע. אחרי שאחי נפטר לאחרונה, הוא צילם גם בבני ברק וחזר למקורות החסידיים של משפחתנו". 

הרגשת בנוח עם כל החשיפה הזאת?
"לא כל כך. זה תמיד הביך אותי. מילא הרצאה, אבל עניינים אישיים? אבל מה לעשות, אני שותף לפשע (הוא צוחק). אולי בכל זאת הסרט יקדם את הרעיונות שאני מנסה לפתח ולהפיץ". 
 
ירידה לצורך עלייה

רוטנברג (86) מתגורר בירושלים, נשוי לנעמי ואב לארבעה, נולד בברסלאו שבשלזיה, גרמניה. הוא בן למשפחה מצאצאי רבי יצחק מאיר אלתר (רוטנברג), מייסד חסידות גור. בהיותו ילד חווה עם משפחתו את האנטישמיות ההולכת ומתעצמת, ועם עליית השלטון הנאצי אביו נעצר, והילדים נאלצו להסתתר בבתי משפחות שונות. לאחר שהאב שוחרר, ב־1939, המשפחה נמלטה לישראל. 
 
כנער התפרסם רוטנברג בתור מי שבעת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, השתתף בהגנה על העיר בבניית העמדות הקיצוניות מול "השער החדש". במאי 1948, כאשר טור משוריין של הלגיון הירדני התקדם לכיוון מנזר נוטרדם, יזם עם לוחם מבוגר ממנו את זריקת בקבוק המולוטוב המפורסם שעצר את טור המשוריינים של הלגיון וגרמו לו לחזור על עקבותיו. בעקבות כך, דבק בו הכינוי "הילד שהציל את ירושלים". "באותה פעולה חטפתי רסיסים ברגליים", מספר רוטנברג. "הרבה זמן היה לי חופש מהרסיסים האלה. הייתי בפעולות התגמול, ביחידות קרביות, אבל עכשיו אני מרגיש אותם. כיום קשה לי ללכת".

רוטנברג במלחמת השחרור. קרדיט: צילום פרטי


איך נולד הרעיון לזריקת בקבוק התבערה?
"בתור ילד קטן, בליל הבדולח, הייתי עד לשריפת בית כנסת. עשר שנים לאחר מכן הייתי כבר בארץ, הייתי בן 14 והצטרפתי לגדנ"ע, למחתרת. ילדים כמוני, שהיו בני 14־15, עסקו אז בביצורים ובהדבקת כרוזים נגד המשטר הבריטי. שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור. יום אחד חיפשו מתנדבים להילחם על נוטרדאם, קרבות שבהם ניסה הלגיון הירדני לפרוץ את הדרך ממזרח ירושלים למערבה.

הייתי אז כבר בן 16 ונתקלתי באיזה ארגז שכנראה המפקד של פלוגת יהונתן שאליה צורפתי, אלי זוהר ז"ל, גיבור ישראל, העלה אותו למעלה. שאלתי מה זה, כיסיתי את הארגז עם שקי חול, ואחרי שעתיים מישהו שאל: 'ילד, איפה הבקבוקים?' הבאתי את הארגז עם הבקבוקים ושאלתי: 'מה עושים עם זה?' היה שם בחור יותר מבוגר ממני, הוא זרק בקבוק על משוריין שהיה מתחת לחלונות של המנזר, וראיתי שנדלקה אש קטנה בלי גפרורים.

מרוב התלהבות תפסתי גם בקבוק מולוטוב, זרקתי אותו על המשוריין הראשון שעמד מתחת לחלון, והוא כולו עלה באש. לא האמנתי בכלל שזה ידליק אש. פחדתי שיחפשו אותי ויגידו: 'מה אתה, פישר קטן, עושה פה בלגן?' אחרי כמה שנים פתאום התחילו להגיד שהדלקת המשוריין גרמה לכל טור המשוריינים הירדניים לחזור לשער שכם. טוענים שזה הציל את ירושלים. מאז הכינוי הזה דבק בי, בילד הבלונדיני של פעם שזרק את הבקבוק. ככה הסיפור הזה התחיל להתגלגל ולהתפרסם. לדעתי, התואר הזה קצת מוגזם. אני סתם זרקתי בקבוק". 
 
בהמשך למד רוטנברג עבודה סוציאלית, סוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וקרימינולוגיה ועבודה סוציאלית בארצות הברית. את המחקר לדוקטורט עשה בבתי כלא אמריקאיים, שם, כדי ליצור קשר עם אסירים קשים, היה מתעמל איתם. מתחילת שנות ה־80 החל לפתח את הרעיון של פסיכולוגיה יהודית־דיאלוגית, תורה פסיכולוגית המבוססת על רעיונות יהודיים.
 
את התורה הזו נאלץ ליישם גם בחייו האישיים, כאשר בנו, בעז ז"ל, ששירת ביחידת הצנחנים, נהרג בשנת 1988 מאש כוחותינו בעת פעילות מבצעית. "זה מאוד מפתה להיכנס לדפרסיות, אבל כאדם שפיתח את כל הרעיון החסידי של ירידה לצורך עלייה - אתה מנסה להתרומם מעל זה ולהפוך את הטראומה הזאת למנוף, ליצירה שגם תהיה קשורה בשמו של בעז", אומר רוטנברג. "למשל, הקמנו לפני כ־15 שנה לזכרו של בעז את מכון רוטנברג - המרכז לפסיכולוגיה יהודית, המקדם הפצה של מודל לפסיכולוגיה יהודית ככלי תרפויטי בעל עוצמה וכתפיסה קהילתית־חינוכית כוללת של החברה".

איך קיבלת את הבשורה המרה?
"הגיעו שלושה אנשים - רב, רופא ועוד נציג מהיחידה - ובישרו לי. אני ואשתי אמרנו שאנחנו לא נשקע שם, אלא נתגבר. זה גורלנו, זה גורל עם ישראל. לא אהבתי לחטט בשכול האישי שלי, לא רציתי לתפוס עליו טרמפ. הלכתי בזמנו לרפול (הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן ז"ל - א"ש), שהיה בעצמו אב שכול, וביקשתי ממנו שלא יצביעו עלי מאחורי הגב ויגידו 'אב שכול'. זה תמיד הביך אותי. שכול זו צורת חיים שלומדים לחיות איתה. לא מתגברים עליה, לא שוכחים, זה הופך להיות חלק מהחיים. זה מצבך, לך עם זה ואל תעצור. אני הגעתי לגילי המופלג, עשיתי הרבה דברים, כתבתי כמו איזה רובוט 16 ספרים שתורגמו לשפות שונות. אני לא יודע מאיפה באה ההשראה הזאת. יש כאלה שקוראים לזה רוח הקודש או מוזה. הכתיבה תמיד נתנה לי התרוממות נפש וסיפקה לי אנרגיות".

מחלוקת על האמת

רוטנברג דוגל בתורת הצמצום - מונח יסודי בקבלה, העוסק בתהליך שקדם לבריאת העולם, ובמהלכו פינתה האלוהות מקום על מנת לאפשר קיום של מציאות מחוצה להּ. בכך האל נתן לאדם כוח והטיל עליו את האחריות לקביעת גורלו. רוטנברג תרגם את תפיסת הצמצום האמונית לשפת מדעי החברה, כאשר הצמצום מאפשר את קיומם של דיאלוגים שונים ומתבטא במישור הבין־אישי בין הורה לילדיו, בין בני זוג וחברים; ובמישור התוך־אישי בין חלקים שונים של אדם.
 
כשרוטנברג מתבונן בחברה הישראלית של ימינו, השקפותיו נראות לו הכרחית מתמיד. "אני נלחם בקנאות נגד כל קנאות", הוא אומר. "לכן כל מי שפונדמנטליסט, או מוסלמי 'אללה אכברי', או נוצרי שחושב שיש לו את האמת בכיסו - הוא בשבילי אור אדום. אני צריך לכבד את הדעה של המתנגד שלי, צריך לתת לו לבטא אותה וצריך לכבד דעות שונות משלי. שאלו פעם רב מה מאפיין את החשיבה היהודית ומה זו מחלוקת. הוא ענה שלכל אחד יש דעה אחרת. ואז שאלו אותו: 'מה האמת?' הוא ענה שגם לגבי זה יש מחלוקת".
 
איך אתה משליך זאת על מצב החברה שלנו?
"בחברה שלנו אין מספיק כבוד לדעות של האחר. כל אחד חושב שיש לו את האמת הבלעדית והוא מנסה לכפות אותה על אחרים. זה הבסיס של המיסיונריות, ואני רואה בזה בעיה גדולה. אני נגד אמת אבסולוטית. אני גם מציע לאנשים לא לפחד מהחולשה, לא לפחד מהצטמצמות בכל תחום בחיים - גם כלכלי, גם אישי. לא לפחד לפנות מקום לרעיונות אחרים, לאנשים אחרים. בתלמוד כתוב: 'כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה'. כל הרעיון של 'ישראל ערבים זה בזה' צמח משם".