משפחת שיבאטה גרה בכיף בתוך חושה מתפוררת בשולי טוקיו, שאליה פלשה ללא רשות. למרות העוני הכבד שמשפחה זו נאבקת בו, נראה לכאורה שהכל אצלה בסדר. אז מה בכל זאת דפוק שם, אם בכלל? ובכן, זו איננה משפחה שגרתית, משום שלא מתמלא בה התנאי הראשוני המקובל שקושר בני משפחה אלה אל אלה - אין קשר דם בין אף אחד מהפרטים המרכיבים תא אנושי זה. אבא ואמא הכירו זה את זה כשרצחו את בעלה הראשון של אמא, ואילו סבתא נספחה אליהם משום שברגע התאלמנותה היא גורשה מביתה על ידי הבן של בעלה השני מנישואיו הראשונים; ביחד עמה התגלגלה לחושה של שיבאטה גם הבת הגדולה אקי, שאותו בן מרושע מכר לסבתא בתמורה לדמי שתיקה. הילד שוטא, שנזנח על ידי הוריו הביולוגיים, נאסף מהרחוב לאחר שמצא לו מקלט בתוך מכונית נטושה, ואילו יורי הקטנטונת, כולה פצע, חבורה ומכה טרייה, חולצה מציפורני הוריה המתעללים.
הירוקאזו קורה–אדה, כיום בכיר עושי הסרטים ביפן, מוכר היטב בזכות רצף סרטיו העוסק בהיבטים שונים של הצרה הצרורה המכונה ברבים "משפחה". מאז "מאבורוסי", סרט הביכורים היפה שלו משנת 1995, מרבה קורה–אדה לבחון מקרוב תרכובות ותערובות אנושיות העונות לתואר משפחה. כך זה היה ב"איש אינו יודע" הסוחף, ב"עדיין מתהלכים" המרגש, ב"המשאלה" הסנטימנטלי במקצת, וכך גם ב"סיפור משפחתי", "אחותנו הקטנה" ו"אחרי הסערה". "המשפחה שלי", שנחת אתמול בבתי הקולנוע בארץ, הוא סרטו העלילתי ה–13 במספר, והשמיני שלו שמתעסק בנושא המשפחתי.
נישא על גלי התהילה של דקל הזהב - הפרס היוקרתי ביותר שעולם הקולנוע מסוגל להציע - שהוענק לו בסיום פסטיבל קאן האחרון, משתדל "המשפחה שלי" להתמודד, ולאו דווקא בהצלחה מלאה, עם הישגי העבר של קורה–אדה. נכון הוא שהסרט הזה זורם כמו מאליו, וכי ההתמודדות מול השאלה המוכרת מה סמיך יותר - דם או חוויות חיים משותפות - מטופלת במיומנות מקצוענית מעוררת אהדה. אך דומה כי אל הצפייה ב"המשפחה שלי" מתלווית איזושהי תחושה של מיצוי הנושא, של דריכה במקום ושל מילוי דרישות ציבור האוהדים של קורה–אדה, ולאו דווקא עניין אמיתי שלו בדמויות שהוא בורא.
נראה שהמוניטין הבינלאומיים שהם כעת מנת חלקו של קורה–אדה פוגמים איכשהו באותה אותנטיות הומניסטית שאפיינה את עבודותיו הקודמות. העובדה שיוצר זה, הספוג כולו בתרבות יפנית, ממוקד בימים אלה בהכנתו של סרט הדובר צרפתית ואנגלית בשם "האמת" (עם ז'ולייט בינוש, קתרין דנב ואית'ן הוק), עוד עלולה להפוך בקרוב לדוגמה נוספת להתפתות המוכרת כבר של קולנוען לוקאלי ממוקד–מבט אל הכסף הגדול שמבטיחים השווקים דוברי האנגלית.
יאסוז'ירו אוזו המנוח, אולי גדול קולנועני תבל, הוא שם שאוזכר בעבר בכל פעם שמבקר סרטים כזה או אחר נדרש להתייחס לעבודותיו של קורה–אדה. ואכן, משהו מהאווירה האינטימית, אוהבת האדם, זו שאינה מחצינה את התפרים הפסיכולוגיים שמחברים בין קרעי עלילה אלא מטמיעה אותם בתוכה, שאפיינה את סרטי אוזו היפני משנות ה–50 וה–60, בקע גם מתוך הסצינות שהתקין קורה–אדה. אם כך, מצער להיווכח שגם מחוות מרגשות מסוג זה ניתנות לתכנות מוקדם, כאילו מדובר באלגוריתם.
לצד הזכות ב"המשפחה שלי" עומדת יכולת הביצוע המשכנעת של שחקני הסרט, ובכלל זה שני הילדים שובי הלב. במיוחד בולטת הופעתה של קירין קיקי המגלמת את דמות הסבתא, כשהיא משכילה לשלב בין קרבה אנושית ובין ציניות מרירה של מי שחוותה כבר את מרב העלבונות במהלך חייה הארוכים. קיקי בת ה–75 מוכרת בארץ בזכות התפקיד הראשי מכמיר הלב בסרט "אן" של נעמי קוואסה, שם גילמה את מבשלת האטריות המופלאות. קורה–אדה הרבה לשתף אותה בסרטיו (שש הופעות בעשור האחרון), והשימוש שנעשה כאן בלשון עבר נובע למרבה הצער מהעובדה שהיא הלכה לעולמה לפני מספר שבועות.
התרעות פיקוד העורף