נא להכיר: משפחת שיבאטה. אבא אוסאמו עוסק בגניבות קטנות מחנויות מזון ומוצרי צריכה, וגם הילד שוטא, בן ה–11 בערך, מסייע לו במטלה יומיומית זו. במקום ללכת לבית הספר, כמובן. אמא נובויו, שעובדת במתפרה תמורת שכר זעום, מביאה עוד קצת מזומנים הביתה, ואילו סבתא האצואי משלימה את התמונה התקציבית על ידי גבייה חודשית של דמי הפנסיה של בעלה המנוח. יש גם שתי בנות: הגדולה, אקי שמה, עוד מעט בת 20, עובדת בתעשיית המין בדאונטאון טוקיו, ואילו יורי סתם משחקת בבובות. היא רק בת 5.

משפחת שיבאטה גרה בכיף בתוך חושה מתפוררת בשולי טוקיו, שאליה פלשה ללא רשות. למרות העוני הכבד שמשפחה זו נאבקת בו, נראה לכאורה שהכל אצלה בסדר. אז מה בכל זאת דפוק שם, אם בכלל? ובכן, זו איננה משפחה שגרתית, משום שלא מתמלא בה התנאי הראשוני המקובל שקושר בני משפחה אלה אל אלה - אין קשר דם בין אף אחד מהפרטים המרכיבים תא אנושי זה. אבא ואמא הכירו זה את זה כשרצחו את בעלה הראשון של אמא, ואילו סבתא נספחה אליהם משום שברגע התאלמנותה היא גורשה מביתה על ידי הבן של בעלה השני מנישואיו הראשונים; ביחד עמה התגלגלה לחושה של שיבאטה גם הבת הגדולה אקי, שאותו בן מרושע מכר לסבתא בתמורה לדמי שתיקה. הילד שוטא, שנזנח על ידי הוריו הביולוגיים, נאסף מהרחוב לאחר שמצא לו מקלט בתוך מכונית נטושה, ואילו יורי הקטנטונת, כולה פצע, חבורה ומכה טרייה, חולצה מציפורני הוריה המתעללים.

הירוקאזו קורה–אדה, כיום בכיר עושי הסרטים ביפן, מוכר היטב בזכות רצף סרטיו העוסק בהיבטים שונים של הצרה הצרורה המכונה ברבים "משפחה". מאז "מאבורוסי", סרט הביכורים היפה שלו משנת 1995, מרבה קורה–אדה לבחון מקרוב תרכובות ותערובות אנושיות העונות לתואר משפחה. כך זה היה ב"איש אינו יודע" הסוחף, ב"עדיין מתהלכים" המרגש, ב"המשאלה" הסנטימנטלי במקצת, וכך גם ב"סיפור משפחתי", "אחותנו הקטנה" ו"אחרי הסערה". "המשפחה שלי", שנחת אתמול בבתי הקולנוע בארץ, הוא סרטו העלילתי ה–13 במספר, והשמיני שלו שמתעסק בנושא המשפחתי.

נישא על גלי התהילה של דקל הזהב - הפרס היוקרתי ביותר שעולם הקולנוע מסוגל להציע - שהוענק לו בסיום פסטיבל קאן האחרון, משתדל "המשפחה שלי" להתמודד, ולאו דווקא בהצלחה מלאה, עם הישגי העבר של קורה–אדה. נכון הוא שהסרט הזה זורם כמו מאליו, וכי ההתמודדות מול השאלה המוכרת מה סמיך יותר - דם או חוויות חיים משותפות - מטופלת במיומנות מקצוענית מעוררת אהדה. אך דומה כי אל הצפייה ב"המשפחה שלי" מתלווית איזושהי תחושה של מיצוי הנושא, של דריכה במקום ושל מילוי דרישות ציבור האוהדים של קורה–אדה, ולאו דווקא עניין אמיתי שלו בדמויות שהוא בורא.

נראה שהמוניטין הבינלאומיים שהם כעת מנת חלקו של קורה–אדה פוגמים איכשהו באותה אותנטיות הומניסטית שאפיינה את עבודותיו הקודמות. העובדה שיוצר זה, הספוג כולו בתרבות יפנית, ממוקד בימים אלה בהכנתו של סרט הדובר צרפתית ואנגלית בשם "האמת" (עם ז'ולייט בינוש, קתרין דנב ואית'ן הוק), עוד עלולה להפוך בקרוב לדוגמה נוספת להתפתות המוכרת כבר של קולנוען לוקאלי ממוקד–מבט אל הכסף הגדול שמבטיחים השווקים דוברי האנגלית.

יאסוז'ירו אוזו המנוח, אולי גדול קולנועני תבל, הוא שם שאוזכר בעבר בכל פעם שמבקר סרטים כזה או אחר נדרש להתייחס לעבודותיו של קורה–אדה. ואכן, משהו מהאווירה האינטימית, אוהבת האדם, זו שאינה מחצינה את התפרים הפסיכולוגיים שמחברים בין קרעי עלילה אלא מטמיעה אותם בתוכה, שאפיינה את סרטי אוזו היפני משנות ה–50 וה–60, בקע גם מתוך הסצינות שהתקין קורה–אדה. אם כך, מצער להיווכח שגם מחוות מרגשות מסוג זה ניתנות לתכנות מוקדם, כאילו מדובר באלגוריתם.

לצד הזכות ב"המשפחה שלי" עומדת יכולת הביצוע המשכנעת של שחקני הסרט, ובכלל זה שני הילדים שובי הלב. במיוחד בולטת הופעתה של קירין קיקי המגלמת את דמות הסבתא, כשהיא משכילה לשלב בין קרבה אנושית ובין ציניות מרירה של מי שחוותה כבר את מרב העלבונות במהלך חייה הארוכים. קיקי בת ה–75 מוכרת בארץ בזכות התפקיד הראשי מכמיר הלב בסרט "אן" של נעמי קוואסה, שם גילמה את מבשלת האטריות המופלאות. קורה–אדה הרבה לשתף אותה בסרטיו (שש הופעות בעשור האחרון), והשימוש שנעשה כאן בלשון עבר נובע למרבה הצער מהעובדה שהיא הלכה לעולמה לפני מספר שבועות.


***

"אלמנות"

אפרופו עניינים משפחתיים, דומה ש"אלמנות", סרט פשע ונקמה המתחולל בשיקגו, שם לו למטרה לשמש כקורס מרוכז העוסק במגוון מערכות היחסים שמציע המונח הכללי משפחה. אב מול בן; אם מול בת; אח בוגר לעומת אח צעיר; הורים שכולים לנוכח זיכרון בנם המת; בעל ואשתו; גבר נשוי והפילגש שלו; אם לחוצה מול ילדיה הקטנים; וכמובן, מעל הכל, ארבע אלמנות שבעליהן המתים חסרי האחריות הותירו אותן מרוקנות מנכסים וממקורות הכנסה. מוזר הוא שתשבץ האפשרויות המשפחתיות הנרחב הזה לא מצא דרך קולנועית לשלב את האופציות החדשות שנפתחו בעשור האחרון: אישה ואישה, גבר עם גבר. אולי זה עוד יקרה בסרט הפשע הבא.

ארבעה שודדים שנמלטים עם שלל של מיליונים מוצאים את מותם בעימות אלים מול שוטרי שיקגו הדולקים אחריהם. הארבעה נשואים, ודי מהר מסתבר כי במקום ירושה נאה הם הותירו את אלמנותיהם בחוסר כל. יתרה מכך: ורוניקה (ויולה דיוויס), אלמנתו של הארי רולינס (ליאם ניסן), שהנהיג את הכנופיה, נדרשת להחזיר לשני רוצחים מסוכנים, ראשי ארגון פשע מקומי, סך של שני מיליון דולר שלטענתם הבעל המנוח שלה נותר חייב להם.

החוב הזה מהעבר מוביל את האלמנה ורוניקה למסקנה שעליה לבצע עוד שוד גרנדיוזי אחד, כדי למחוק מחייה את הבעל שלה ואת המזל הרע שהביא עמו. לשם ביצוע השוד המתוכנן מסתייעת האלמנה במחברת סודית שבה פירט המנוח הפרטי שלה את סודות המקצוע שלו. היא מגייסת לשוד המתוכנן גם שתיים מתוך שלוש אלמנות הפרטנרים האחרים לשוד שנכשל (לשלישית, שאינה מצטרפת למבצע הנקמה, יש סיבות טובות לכך), וקדימה לעבודה.



 
סביבת העבודה היא שיקגו, על כל המשתמע מהמיתוסים המסוכנים הנלווים לשם הטעון הזה. מועד השוד של האלמנות הוא זמן הבחירות המוניציפליות, שבו המועמדים הרלוונטיים למועצה המקומית אינם אלא ראשי הפשע באזור. וכך משיקים אלה לאלה, וגם מתערבבים זה בזה, מעגלים של פער חברתי, אימה מפני מערכות הפשע, פערים בין־מגדריים, וכמובן אותן נאמנויות משפחתיות צופנות קללת עד.

בימוי משובח, צילום מצטיין, פסקול מוקפד ומשחק מרשים של ויולה דיוויס מחפים פה על תסריט לקוי, שמצד אחד מבליט יתר על המידה אלמנטים דידקטיים ומניפולטיביים, ומהעבר האחר טובל בבלבול ובקיטוע של עלילות משנה שנותרות על הבד סתומות למדי. הסיבה: "אלמנות" מתבסס על סדרת טלוויזיה בריטית בת תריסר פרקים, ששודרה ב–1983 ואף הועתקה ב–2002 לסדרה אמריקאית שבה כיכבו מרסדס רוהל, ברוק שילדס ורוזי פרז. "אלמנות" הנוכחי הוא גרסה שלישית לתסריט שבמקור הייתה אחראית לו לינדה לה פלאנט המהוללת, מי שכתבה את פרקי "החשוד העיקרי" עם הלן מירן.

סטיב מקווין הבריטי, שלפני שני עשורים היה בין חשובי היוצרים באירופה בתחום הווידיאו–ארט, הוא שביים את הגרסה הנוכחית ל"אלמנות". מקווין שהפליא לבצע את המעבר מהגלריות לאומנות האנינות אל אולמות הקולנוע בסרט הבכורה שלו "רעב" (2008), הספיק לביים בעשור החולף עוד שני סרטים מאכזבים ברמתם ("בושה", "12 שנים של עבדות"). הפעם, ב"אלמנות", הוא מוצא לעצמו כר פעולה מצוין על מנת להפגין את כישורי הוויזואליה ואת תפיסות המרחב המדויקות שלו. שותפו הקבוע, הצלם שון בוביט, מפליא אף הוא לבצע את חלקו בדיל הפילמאי הזה, תוך שילוב נבון בין טכניקות תאורה מרשימות לבחירה מושלמת של אתרי הסרטה, שעצם שילובם בסרט הוא בבחינת ערך מוסף עלילתי.

אלמנות. צלם : יח"צ אלמנות. צלם : יח"צ


כאמור לעיל, לא כל הדמויות בסיפור המורכב הזה מפותחות כהלכה. לצד ויולה דיוויס, בדמות המנומקת היטב של האלמנה "הראשית" בסיפור, לוקה התסריט, ובתוך כך מכשיל כמה מהשחקניות המגלמות את האלמנות העמיתות. לא פחות לקוי הוא עיצוב סיפור המשנה המבליט את דמותם של אב ישיש, גנגסטר ממוצא אירי בגילומו של רוברט דובאל הוותיק, ושל בנו (קולין פארל) המתמודד בבחירות המקומיות.

לעומת מערכת היחסים המלאכותית, הבלתי משכנעת, שמאפיינת את עיצובה של משפחה אירית–לבנה זו, מצטיין הסרט בתיאור מערכות יחסים פנימיות בין פושעים לבין אנשי כנסייה, כולם בעלי גון עור כהה. מי יודע, אולי משום שמקווין עצמו - הקולנוען השחור הראשון שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט המצטיין - קרוב יותר למעגלים החברתיים האלה. שהרי הוא בריטי שהוריו הגיעו ללונדון מהאיים האנטיליים טרינידד וגרנדה.