האבסורד הכי גדול הוא שחלום חיי היה להיות ברטולוצ'י, אבל המקסימום שהגעתי הוא להשתין לידו בפסטיבל ונציה 1982, ועכשיו לכתוב לו הספד.
הייתה לי אז חברה תל אביבית, ליאורה, שהכרתי בהיאחזות הנח"ל צופר בערבה. בפעם הראשונה והיחידה שבה נסעתי עם ליאורה לביתה ברחוב הירקון בתל אביב, אמרתי לה שלא יעזור בית דין, אנחנו חייבים ללכת ל"טנגו" שהוצג בקולנוע סטודיו, מרחק יריקה מביתה.
"הטנגו האחרון בפריז" - שהוצג בארץ בלי שמספרי הצנזורה גזרו ממנו אף לא פריים אחד - היה בשבילי חוויה מכוננת שהשפיעה קשות על המשך חיי. השילוב של קיבוצניק עם חברה תל אביבית, בית קולנוע בעיר, סרט חזק במיוחד עם מרלון ברנדו, היה קטלני ופרט על מיתר מודחק היטב, אחרי שנתיים וחצי של שירות צבאי מייגע, משמים ואפור, נטול קולנוע - אהבתי הגדולה בחיים.
אחרי שהגעתי לתל אביב, ובמשך כשנתיים, הקפדתי להשלים את כל יצירות המופת הקולנועיות שלא ראיתי, שהוצגו בסינמטק ובימי שישי בצהריים בבתי הקולנוע פריז ותכלת. באחד מהם צפיתי ב"הקונפורמיסט", שנוצר שנתיים לפני "הטנגו". כשגיליתי שגם את הסרט המדהים הזה ביים ברטולוצ'י, אמרתי לעצמי שאני חייב ללמוד קולנוע, בתקווה להיות ברטולוצ'י הישראלי.
באותה תקופה פליני היה יותר גדול מברטולוצ'י ונחשב לסוג של אוורסט קולנועי. אבל ברטולוצ'י היה הרבה יותר נועז, חדשני, שנוי במחלוקת, פוליטי לאללה, שסימן גבולות קולנועיים חדשים; ולאף אחד שהחזיק מעצמו כמבין בקולנוע, לא היה צל של ספק שמדובר בבמאי משכמו ומעלה, שהצליח בגיל צעיר לחרוט את שמו בהר השמות. מכאן הסקרנות לכל סרט חדש שלו רק הלכה וגברה.
התרעות פיקוד העורף