המתבגר פוגש את המהמר. מי שמצוי בכתביו של דוסטויבסקי יודע בוודאי למקם בעיני רוחו את המפגש בין רומן החניכה "המתבגר" (מוכר גם בשם "עול ימים") של הסופר הרוסי לבין "המהמר", רומן–סיכום–חיים (המוכר גם בשם "הקוביוסטוס") מאת אותו מחבר. דומה שגיבוריו המתייסרים של דוסטויבסקי כמו נעקרים מתוך דפי הספרים ותועים אל בין דקותיו המרובות של "עץ האגס הפראי", סרטו רחב ההיקף של נורי בילה ג'יילאן הטורקי, כיום בכיר יוצרי הקולנוע באירופה.
ג'יילאן העמוס בפרסי הוקרה שהוענקו לו עבור עבודותיו הקודמות פורש הפעם, ובענק, על בד הקולנוע סוג של אני מאמין אומנותי. מהבחינה הזו ניתן לראות ב"עץ האגס הפראי" מעין אוטוביוגרפיה רוחנית של ג'יילאן, ולא רק השתעשעות בפרפרזות פילמאיות סביב דמויות מתלבטות שלוקטו מבית היוצר של דוסטויבסקי.
"עץ האגס הפראי" הוא סרטו הארוך (מאוד!) השמיני של ג'יילאן, יליד שנת 1959. בסרטיו הקודמים הוא התמודד עם זיכרונות ילדות רחוקה ("עיר קטנה") ועם מחויבויותיו של במאי קולנוע לדמויות שאותן הוא בורא ("ענני חודש מאי"). הוא אף הקדיש תשומת לב קולנועית לפערים התודעתיים בין בן עיר לבן כפר ("מרחק"), לקרעים בלתי נמנעים בתוך התא המשפחתי ("אקלימים"), בחן גם את האיזון העדין בין מסורת המלודרמה הטורקית למודרנה ("שלושה קופים" ו"היו זמנים באנטוליה"), וכמובן השכיל לתאר את החיים בצלה הכבד של העשייה האומנותית ("שנת חורף"). "עץ האגס הפראי", כך עולה, מכיל את המרכיבים האלה כולם, מה שבוודאי מכשיר אותו לשמש כמקפצה לדיון כולל ביצירת ג'יילאן.
***
המסגרת העלילתית: סינאן הצעיר שב הביתה אל הכפר. סצינת הפתיחה תופסת את סינאן, שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, כשהוא יורד מהאוטובוס שהוליך אותו מן העיר הגדולה חזרה אל כפר הולדתו. עוד קודם שהוא מספיק להיכנס בשערי בית הוריו, תופס אותו לשיחה צפופה איזשהו סוחר מקומי המלין על התנהגותו של אידריס, אביו של סינאן, שלווה כסף מהסוחר, כמו גם ממרבית תושבי הכפר, והוא מסרב להשיב את ההלוואה.
אבא אידריס הוא מורה מוסמך, שידע ימים יפים בכפרו בטרם נתפס ברשת ההימורים. הוא, כמו הדמות המובילה את "המהמר" של דוסטויבסקי, מכור לקוביות, לטופסי הטוטו והלוטו ולמרוצי הסוסים, ובתוך כך דן את משפחתו לחיי מחסור ואת עצמו לביזוי פומבי מתמשך. בתווך, בין סינאן החולם לפרוץ את חומות הפרובינציה ולכבוש את איסטנבול בתהילת נצח, לבין האב שמדרדר את המשפחה אל מתחת לסף החברתי המקובל, נמצאת האם אוסומן שבעיקר שותקת (וזאת בזמנים שבהם אינה צופה באדיקות באופרות סבון טלוויזיוניות). כל זה, כמובן, עד אותו הרגע המכריע לקראת סיום הסרט, שבו היא פותחת את הפה ונשמעת לפחות כמו מולי בלום במונולוג החותם את "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס. ועל כך בהמשך.
סינאן, כמו גיבורו של "המתבגר", חולם לכבוש את הכותרות באמצעות תהילת הספר הראשון, שאותו הוא כתב במסתרים במהלך שנות לימודיו באוניברסיטה. הוא שב אל הכפר, בין היתר, במטרה לגייס כספים שיסייעו לו בהוצאה לאור של ספר זה. מובן שאבא אינו בא בחשבון כתורם כספים פוטנציאלי, אבל סינאן מנסה מזלו בגירוד תקציב אצל ראש המועצה המקומית, אצל קבלן עפר מהאזור, ואינו שוכח גם לתפוס לשיחה ארוכה, למטרות ייעוץ והכוונה, איזשהו סופר ידוע מהסביבה.
סינאן בדילמה. כבוגר לימודים גבוהים בתחום החינוך, נדרש ממנו לעמוד בבחינות הסמכה למקצוע ההוראה. אם יצליח בהן, הוא יהיה למורה; ממש כמו אביו המבוזה כעת. אם ייכשל בבחינות, הוא ייאלץ להתגייס לצבא הטורקי. אגב, בשני המקרים הוא יישלח אל אותו מחוז גלות. כמורה הוא יצטרך, במצוות החוק, לעבוד מספר שנים במזרח המדינה, באזור ההררי הנידח שבו חי המיעוט הכורדי. כחייל הוא יוכרח לשרת באותו המקום ממש, וללחום בארגוני המרד הכורדי. הוראה מתקנת ולחימה, שני צדדים לאותו בידול חברתי, שהכורדים נידונו לו בטורקיה המודרנית.
סינאן דווקא מוצא נחמות קטנות בחיק הטבע, בסביבה הכפרית של שנות ילדותו ושחר נעוריו, ונהנה לבלות זמן איכות בשדות ובין עצי האגס הפראי, שהוא מעין סימן היכר של האזור שבו מתרחשת עלילת הסרט. האזור הזה מצוי ממערב לאיסטנבול, והוא מוכר היטב בהיסטוריה המערבית, משום ששם שכנה, על פי המיתוס, העיר טרויה שבה מתחוללת עלילת האפוס העתיק של הומרוס, ומשום שבאותה הסביבה נערכו ב–1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הקרבות המרים של מערכת גליפולי, שגבתה כ–350 אלף קורבנות מהצדדים הלוחמים - בריטניה, צרפת וטורקיה.
העובדה שלסינאן, למרות חלומותיו התכופים להפוך לגיבור תרבות, אין דבר וחצי דבר נגד הפרובינציאליות, מעקרת מלכתחילה את המרד הצפוי, הקלאסי, של בן הכפר כנגד מורשת משפחתו. ג'יילאן מעדיף לדלג על הגישה הטריוויאלית הזו, ולהתמקד במאבקו של בן צעיר הנחוש שלא להפוך להעתק דהוי של אביו הלוזר. לא להיכנע לחוגים הדתיים, לא לשקוע בפאטאליזם. כנגזרת מההחלטה שלא לאמץ עיסוק כמורה, נדרש ממנו מהלך דרמטי של הכשלה עצמית בבחינות ההסמכה, שעלול לשלוח אותו ללשכת הגיוס ומשם היישר אל חזית הקרב הכורדית.
מטבעה של עלילה העוסקת בחניכותו של סופר לעתיד, "עץ האגס הפראי" נטוע בשדה ההקשרים הספרותיים. לא זו בלבד שג'יילאן מטלטל את גיבוריו בתוך הטריטוריה הרוחנית של דוסטויבסקי, הוא אף אינו מהסס להפיל על ראשם תחמושת תרבותית כבדה נוספת - האודיסיאה בגרסתה הקלאסית, וכן בעיבוד המודרני שהכין לה ג'ויס ב"יוליסס".
כמוזכר לעיל, בסביבה כפרית זו התנהלה בעידן קדמון מלחמת טרויה, ומשם יצא אודיסאוס הגיבור אל מסע נדודיו, ולשם גם כיוון בנו טלמכוס את החיפוש אחר אבא. ג'יילאן מוליך אם כך את אידריס וסינאן, האב והבן שהוא זה שאחראי להם, אל משוט בין תלמי העלילה המיתית שנחרשו כבר בידי הומרוס. וזה כולל בין היתר חלום ביעותים מייצג שחווה סינאן, ובמהלכו הוא מוצא עצמו תקוע בתוך בטנו של הסוס הטרויאני האגדי.
ג'יילאן מכוון את סרטו אל שיא פואטי, שנסמך כולו על פרק הפתיחה מתוך "יוליסס". מדובר בפגישה בין סינאן, המתהלך בשדות הכפר ביום מופז, לבין שני אימאמים, מעין פקידי הרבנות המוסלמית, שנקרים בדרכו. אחד האימאמים הוא מבוגר יותר, ולכן גם מושחת במידה ידועה. השני צעיר שעדיין לא נחשף למנעמי המעמד הדתי–חברתי שלו. השיחה הזו, שאורכה כחצי שעה, היא לא רק שיאו של הסרט, אלא בעיקר אחת הפסגות העילאיות שאומנות הקולנוע השכילה לעצב במאה הנוכחית.
הפגישה בין השלושה מתחילה למרגלות עץ רחב ענפים, ששני האימאמים נטפלו אליו על מנת לגנוב את תפוחיו. מנקודת מוצא זו מלווה מצלמתו של ג'יילאן את השלושה הפוסעים במשעולי הכפר, יורדים במורדות הגבעה, ובתוך כך עוקפים בתים עזובים של איכרים. וסוף השיחה/טיול הזה הוא בשתיית תה משותפת ליד שולחן בית הקפה המקומי.
השיחה המאתגרת הזו, המופלגת באורכה (צופים רבים נצפו נשברים במהלכה, הן בהקרנת הבכורה שנערכה בפסטיבל קאן בחודש מאי האחרון, והן בשבוע שעבר בהקרנה לעיתונות בתל אביב), עוסקת במגוון נושאים המוכרים מכתבים אקזיסטנציאליסטיים - מקירקגור ועד אלבר קאמי. למשל: תחושת חובה מול ההכרח לפעולה; עמדתו העצמאית של היחיד מול כיבוד מסורת קיבוצית; אחריות אישית לעומת ההכרח החברתי בציות; דמותו של המורד באבסורד הקיום מול הפאטאליזם וקבלת הדין.
הכל נכרך בה ביחד, בשיחה המכוננת הזו. השקפות עולם, אמות מוסר יחסיות, אמונה בבורא והתפעלות מתעצומות היצירה האומנותית. כל זאת, על רקע ויכוח עקרוני סביב הסוגיה על מה שכתוב בקוראן, ועל הדרך הנכונה לקרוא את מה שכתוב. מובן שכל מי שמכיר מראש (וכמובן גם כל מי שמוכן כעת לעשות מאמץ אינטלקטואלי נוסף) את "יוליסס", יזהה בשיחה הזו את הפרק הפותח ברומן מהולל זה, פרק שכולו שיחה העוסקת באותם הנושאים, שאותה מנהלות שלוש מהדמויות שעיצב ג'ויס - סטיבן דדלוס, מורה בבית ספר, באק מאליגן, סטודנט לרפואה, וכן היינס, סטודנט ממוצא אנגלי. אצל ג'ויס השיחה אינה מתנהלת תוך צעידה במסלול כפרי, אלא תוך כדי הליכה נינוחה אל חוף הים בדבלין.
***
מחויבותו של הסרט לדיון המקיף על פשר האומנות מניבה עוד סצינה נהדרת, שבה מתעמת סינאן עם סופר ושמו סולימן בשיחה מפותלת על מהות היצירה והיוצר, שכמו נתלשה מבין דפי הרומן "דיוקן האמן כאיש צעיר", גם הוא של ג'ויס. שיחה חכמה זו מצולמת בחלקה הגדול בתוך חלל של חנות ספרים עמוסה, על רקע דיוקנאות מוגדלים של פרנץ קפקא, וירג'יניה וולף, ג'ורג' אורוול, נזים חכמת, שכמו עוקבים בסבר חמור אחר הטיעונים של שני המתדיינים.
הדילוג המתמיד בין סצינות פנים לצילומי חוץ, בין המבע הכפרי לעקה האורבנית, וכן המעברים הרבים בין שיחות אינטימיות לבין מחוות תיאטרליות–ראוותניות, ובין סצינות סימבוליות לחספוס של חיי יומיום, נעשה כאן באופן טבעי וזורם, תוך שיתוף פעולה פורה בין הבימוי של ג'יילאן לבין איכויות הביצוע של צלמו הקבוע גוחאן טיריאקי.
אין להכחיש את האתגרים ש"עץ האגס הפראי" מציב בפני הצופים בו. אורכו המופלג (שלוש שעות ושמונה דקות), דברנותו האינסופית והרבדים השונים ודורשי הפענוח שעליהם הונחו יסודות סיפור המעשה.
במקור תכנן ג'יילאן סרט שיתפרש על פני שעות רבות. בחודש מרץ האחרון מסרו כמה כתבי עת מקצועיים כי הוא נדרש לקצוץ החוצה כשעה מסרטו כתנאי לקבלתו לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. ואכן, בשני מקומות בסרט בולטות שתי קפיצות בלתי מוסברות בעלילה, שללא ספק פוגמות בשלמות הסרט. אך גם כך, עם הנכות המסוימת הזו, מדובר בלא פחות מיצירת מופת.