משפטי גבעתי א' וגבעתי ב', שנערכו בשנים 1988–1990, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, ובהם הואשמו חיילי החטיבה ביישום פקודות בלתי חוקיות בעליל שדגל שחור התנוסס עליהן, הטביעו לעד קלון של פשעי מלחמה במוניטין של יחידה צה"לית זו. עניין מהותי זה הובא בחשבון, מן הסתם, על ידי יוצרי הסרט הישראלי "מקוללים", כשהם משייכים את שלושת גיבורי העלילה לשורות הלוחמים של גבעתי העכשווית.

למעשה, גרעין הסיפור ב"מקוללים" אינו שייך כלל לזמננו אנו, כי אם לקרבות לפני 70 שנה, שנערכו במסגרת מלחמת העצמאות, ובהם השתתפה חטיבת גבעתי המיתולוגית במבצע יואב. במהלך אותם קרבות קדומים, שהתחוללו בשדות הקרב בנגב, כך נכתב בספרי ההיסטוריה, בוצעו מעשים שלא ייעשו - גירושים, חיסולים, התעללויות - נגד אוכלוסיית הבדוויים שנדדה באזור.

מה שקורה, אם כך, ב"מקוללים" אינו אלא החייאה של קללות העשוקים של 1948 כנגד חיילי גבעתי המקורית. מובן שיישומה המעשי של קללה עתיקה אפשרי רק אם משוטטים בסביבה כל מיני זומבים זועפים, או סתם נשמות תועות, וב"מקוללים" הם אכן ממשיכים לגלות נוכחות במרחבי הנגב השוממים, ומגיחים ממערות אפלות ומקברים מתפוררים על מנת לתבוע נקמה מאוחרת מחיילי גבעתי של ימינו אנו. משהו כמו הציווי התנ"כי בעניין "פוקד עוון אבות על בנים".

המהלך שבו קושרים יוצרי הסרט בין אז לעכשיו, בין זיכרון הנכבה של 48' למצב הפוליטי–חברתי של החברה הישראלית כיום, הוא בוודאי נועז במונחים של עשייה פילמאית בארץ, ולגמרי לא בטוח ש"מקוללים" היה עובר את הרף זקוף הקומה שהציעה שרת התרבות הנוכחית באותו חוק משוקץ המתמקד בנאמנות בתרבות בכל הקשור לפרמטרים הציוניים–לאומניים.

ואם כבר אוזכרו לעיל הזומבים והנשמות התועות שתוקפות מחדש, ברור מאליו כי לפנינו סרט אימים מתוצרת מקומית. ואין זה עניין של מה בכך. כזכור, פלסטינים מתים יצאו מקברותיהם על מנת לנקום בכמה מבני העם היהודי בסרט האימה "ג'רוזלם" של האחים יואב ודורון פז, וגם השירות בשורות צה"ל היווה כר פעולה מצמרר בסרטי הזוועות "בשר תותחים" של איתן גפני ו"מסווג חריג" שהכין בועז ארמוני. אבל מדובר בדוגמאות ספורות בתעשיית הסרטים המקומית, שמעדיפה בדרך כלל להתעסק בנושאים ארציים הרבה יותר.

וכעת לעצם העלילה, אם יש כזו ב"מקוללים". שלושה מחיילי גבעתי נקלעים למסע ניווטים בין חולות הנגב, ולמרבית התדהמה הם מגלים שלא מדובר בשטח שומם. הוא מלא ברוחות רפאים של ילדים פלסטינים שנקטלו בזדון וגם בכל מיני כלבים מהעבר הרחוק המסרבים להיקבר ביחד עם עברם הכאוב. ומה שקורה, אם כך, הוא ששלושת החיילים היקרים שלנו נקלעים לתוך אמבוש מאורגן היטב על ידי הזומבים הבדווים של עידן 1948, ונאלצים לעבור סדרה ארוכה של התעללויות פיזיות ופסיכולוגיות, שחושפות לא רק את העבר הכאוב של תושבי האזור, אלא בעיקר חופרות במעמקי הנפש העכורה של בחורינו המצוינים.

כמו בהרבה מקרים קודמים בקולנוע מתוצרת הארץ, מדגים גם "מקוללים" את אותה אמת כאובה הגורסת שאין שום קשר בין טיב הכוונות המוקדמות לבין יכולת הביצוע על הבד. "מקוללים", שהוא סרטו העלילתי השלישי של הבמאי יבגני רומן (שקודם לכן התקין לבד את "איגור ומסע העגורים" ו"האיש שבקיר"), ראוי לכמה שפחות מילים, משום שבכל מקרה הן תתחרינה אלה באלה ביכולות של גינוי חריף למימושם של אלמנטים הכרחיים כמו תסריט רלוונטי, בימוי קוהרנטי, צילום מנומק, קצבים מתקבלים על הדעת בעריכה או משחק בעל היגיון כלשהו. שום דבר מכל זה אינו מתקיים הפעם על הבד