טיסה 625 של 'אמריקן' התרסקה ב־27 באפריל 1976… מטוס של 'קונטיננטל' התרסק ב־15 בנובמבר 1987, מספר טיסה 1713, נספו 28… התרסקות של 'דלתא' הייתה ב־2 באוגוסט 1985 (מטוס של חברת) 'לוקהיד', טיסת דאלאס-פורט וורת', הרוח שינתה כיוון, 135 נוסעים… 'קוואנטס' (חברת תעופה אוסטרלית) מעולם לא התרסקה". את המידע הזה יורה בצרורות ריימונד, אוטיסט כבן 50, בסצינת שדה התעופה המפורסמת ב"איש הגשם". מיד לאחר מכן הוא משחרר שורת צרחות מקפיאות דם שמגיעות בעקבות רעש המטוסים שנשמע מבחוץ ומטרלל את חושיו.
אף שהסרט יצא בדיוק היום לפני 30 שנה, הוא נמצא עד עכשיו בספריות של חברות תעופה רבות ומיליוני נוסעים עדיין צופים בו. הסיבה לכך, סביר להניח, היא לא אותה סצינה, שבכלל נחתכה על ידי כ־15 חברות תעופה מטעמים ברורים, אלא בשל היותו ה־סרט בה"א הידיעה שהציב על מפת הקולנוע את הטיפול בבעלי צרכים מיוחדים.
עם זאת, להוציא את "מה עובר על גילברט?", יצירת המופת של לאסה הלסטרום מ־1993 בכיכובו של לאונרדו דיקפריו הצעיר, ו"פורסט גאמפ" הקאנוני של רוברט זמקיס בכיכובו של טום הנקס (1994), מרבית הסרטים והסדרות שעוסקים בבעלי צרכים מיוחדים הם נחלתם של שנות האלפיים. ברשימה זו ניתן למנות את הסרטים "קוראים לי סם" (2001) בכיכובו של שון פן, "משוגעים מאהבה" (2005), "ימים לבנים" (2007) הבריטי, "טמפל גרנדין" (2010) בכיכובה של קלייר דיינס, "נפלאות החושים" (2015) הצרפתי ו"העודף בשבילך" שיצא השנה. גם בישראל הייתה תוצרת יצירתית מכובדת העוסקת בתחום, בהם הסרטים "מבול" (2011) של גיא נתיב, "את לי לילה" (2014) של אסף קורמן, "חתונה מנייר" (2015) של ניצן גלעדי ו"שרוכים", סרטו החדש של יעקב (ינקול) גולדווסר, והסדרות "פלפלים צהובים" (2011) ו"על הספקטרום", שעלתה לאוויר הקיץ בהפקת YES.
ראוי לציין גם את "הגשר" (2011), סדרת מתח שוודית־דנית, שדמותה הראשית, הבלשית סאגה נורן, מאופיינת בסממנים שנמצאים על הקשת, ואת "לא טיפוסי" (2017) של נטפליקס, סדרה המתמקדת בחייו של צעיר שנמצא על הספקטרום האוטיסטי. אזכור של כבוד יש לתת גם לרב־המכר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון (2003) שעובד למחזה והוצג ברחבי העולם, גם בישראל.
"'איש הגשם' היה סרט באמת מעורר השראה ובום לראש", אומר הבמאי רני בלייר, ראש מסלול תואר ראשון בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. "אחריו באו סרטים נוספים כמו זה של שון פן, ואין ספק ש'האחרים האלה', 'השונים האלה', יכלו לקבל את מקומם על המסך בצורה יותר מכובדת בזכותו. בעיקרון, קולנוע באמת יכול לגרום לאנשים להתחיל לחשוב אחרת. אני לא חושב שהוא יכול לעשות מהפכות גדולות, אבל הוא כן יכול לשנות דעה. מעבר לזה שבקולנוע ובדרמות מתעסקים היום בנושאים שקשורים לאנשים שנמצאים על הספקטרום, אנחנו מזהים גם תנועות חברתיות שקשורות לזה, למשל 'כנפיים של קרמבו', תנושעת נוער רצינית שיש עליה סכנת סגירה. עבורי, כאדם בעל קשר וגישה לשונים, תפיסת העולם צריכה להיות שכולם אותו דבר וכולם שווים, ושהיחס לא צריך להיות שכולם שווים לאחרים, אלא שהם שווים בין שווים. זו התודעה החינוכית שהתחילה ב'איש הגשם'".
הבמאי ינקול גולדווסר ראה את "איש הגשם" פעמיים – כשרק יצא בסוף שנות ה־80, ולפני שנים אחדות, כשעבד על סרטו "שרוכים". גם בסרט זה מסופר על שני בני משפחה, אב ובנו בעל הלקות השכלית, שמתוודעים זה לזה לאחר שנים של ניכור. לטענת גולדווסר, בעצמו אב לילד בעל צרכים מיוחדים, יצירתו לא הושפעה משובר הקופות, אולם הצפייה המחודשת בו הייתה הכרחית לצורך עבודתו על סרטו. "'שרוכים' מבוסס על מקרה אמיתי, שלא תיחקרתי אותו אבל שמעתי עליו, ועם המעורבות שלי בנושא - הבן הבכור שלנו הוא בעל צרכים מיוחדים - ואחרי שברחתי מהנושא במשך כ־12 שנה כי חששתי להתעסק עם הצרות שלי והיה לי הרבה יותר נוח להתעסק עם צרות של אחרים, הבנתי שאני יכול להפוך את הסיפור הטרגי ההוא לסיפור אופטימי, ולעשות איזשהו שיפור בדימוי של בעלי צרכים מיוחדים. רק כשהיינו בתוך התסריט אמרנו 'בואו נראה את איש הגשם'. לא רציתי שיהיו דברים יותר מדי דומים, בשביל שלא יגידו שהעתקתי".
האוטיסט האמיתי
במרכזו של "איש הגשם" עומדים צ'ארלי בביט (טום קרוז), איש עסקים אגואיסט וגס רוח העומד בפני פשיטת רגל, וריימונד (דסטין הופמן), אחיו האוטיסט, שדבר קיומו נודע לצ'ארלי רק לאחר שאביהם הלך לעולמו והוריש את הונו לקרן סודית שמפרנסת אדם המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר שצ'ארלי מגלה כי יש לו אח וכי הירושה מיועדת לו, הוא חוטף אותו והשניים יוצאים למסע שכולו תגלית. הסרט, שתקציב הפקתו עמד על 25 מיליון דולר, הניב הכנסות בסך 172 מיליון דולר וגרף ארבעה פרסי אוסקר - הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (הופמן), הבמאי הטוב ביותר (בארי לוינסון) והתסריט הטוב ביותר (רונלד באס ובארי מורו).
עם השנים, ככל שהתקדמו הידע והמודעות בנושא הפרעות נפשיות, לקויות שכליות ותסמונות אוטיסטיות, הועלו גם ביקורות לגבי אופן ייצוגו של ריימונד. דמותו הסימפטית התבססה על אדם בשם קים פיק, שכלל לא סבל מאוטיזם אלא ממחלה נדירה בשם תסמונת FG, שבה אין הפרדה בין החלק הימני של המוח לשמאלי.
פיק אומנם היה סוואנט - תופעה שבה אדם בעל שונות נוירולוגית מבטא יכולות מנטליות גבוהות מהרגיל - אבל הוא לא היה על הספקטרום האוטיסטי. אם לא הופמן, שבמסגרת עבודתו על התפקיד בילה שעות ארוכות בחברת אנשים שאובחנו כאוטיסטים והתעקש לייחס לריימונד אוטיזם, ההפרעה של הדמות מעולם לא הייתה מוגדרת. החיבור שיצר הסרט בין אוטיזם לתסמונת סוואנט נחשב היום למקור של אחת הטעויות הרווחות בנוגע לאוטיזם, שכן רק כ־10% ממקרי האוטיזם הקלאסי מאובחנים גם עם סוואנט. כמו כן, הסרט הטעה צופים רבים לחשוב כי "רוב האוטיסטים כלל אינם מסוגלים לתקשר", כפי שאומר הפסיכיאטר שטיפל בריימונד באשפוז.
"בשנים ההן ההבדל בין אוטיזם לבין, לצורך העניין, פיגור, לא היה מאוד ברור לקהל, כך שהוא לגמרי פתח את השער לטיפול בכל מיני מוגבלויות", אומר מבקר הקולנוע תומר קרמלינג, שבחודש שעבר העביר בסינמטק תל אביב הרצאה בשם "30 שנה על הספקטרום: בחזרה ל'איש הגשם'". "אגב, מישהי ניגשה אלי בסוף ההרצאה וסיפרה לי שהיא בדקה במילות המפתח ב־IMDB וגילתה שעד 88' - בערך מהרגע שבו איש הגשם עושה את הכסף והאוסקרים שלו - המילה 'אוטיזם' פשוט לא קיימת. אחד הדברים המדהימים שהתגלו לי בצפייה בסרט לאחר 30 שנה הוא שהטיפול שלו באוטיזם גובל בשערורייה".
"נתחיל בזה שריימונד מוגדר בו כאוטיסט בתפקוד גבוה. הוא לא חוסה במוסד רק כי אבא שלו הסתיר אותו - זה בן אדם שלא מסוגל לעשות כלום. יש סצינה שלמה שנאמרת בה שורה של שטויות על ידי הפסיכיאטר. למשל, שרוב האוטיסטים אינם מתקשרים בכלל. אלה דברים שהיום ברור לנו שהם מגוחכים, שלא לדבר על זה שאז בכלל לא היה מושג של ספקטרום. האוטיזם הזה, שהיום מוגדר כאוטיזם קלאסי, זה מה שידעו. כל החיבור הזה, וזה נאמר בסרט עשרות פעמים, 'אוטיסטיק סוואנט', יצר תחושה שאם אתה אוטיסט אז יש לך כוחות־על. הכל מישמָש של דברים שחלקם נובע מחוסר ידע וחלקם מחוסר תחקיר".
אבל הסרט פתח את הדלת להתעסקות בנושא.
"הוא אכן עשה זאת ועל זה מגיע לו קרדיט נצח. אבל המקום הנכון לראות ולמקם אותו הוא בשנתיים המאוד ספציפיות של הוליווד, 87'־88', שיצא בהן רצף של סרטים שמתעסקים בחוסר יכולת של גברים להביע רגשות. קרוז זיהה את זה בזמן אמת ודיבר על כך בראיונות, ש'איש הגשם' הוא סיפור של שני אוטיסטים, לא אחד. והבעיה של צ'ארלי, לכאורה הנורמטיבי מביניהם, חמורה בהרבה. הרי על ריימונד אנחנו שומעים כבר בהתחלה שיש לו שיטה להגיד שהוא מחבב אותך: הוא שואל אותך 'האם את לוקחת תרופות מרשם?'. צ'ארלי לא אומר שהוא מחבב אותך בשום צורה, הוא לא מביע רגשות. מי שבאמת עובר שם תהליך זה הוא. הוא זה שלומד איך לקלוט רגשות של אדם אחר, להתעניין בהם ובסופו של דבר להביע אותם בעצמו. אגב, ברור שקרוז נשדד שם באוסקרים. דווקא מבחינת הטיפול שלו באוטיזם, הסרט מאוד התיישן. יש שם סצינה שבה קרוז צועק על הופמן You fucking retard ('חתיכת מפגר'), זה דבר שלא עובר היום אפילו בתור בדיחה".
כיצד ניכרת כיום ההשפעה של הסרט בקולנוע ובטלוויזיה?
"הוא הפך להיות רפרנס לעיסוק בתחומים האלה בדיוק כמו ש'הסנדק' הפך לרפרנס לכל סרט מאפיה. בהוליווד לא תראי סרט על אוטיזם או על סוונאט מהסוג הזה, כי זה נחשב ל־been there done that. אבל כשיצא סרט הטלוויזיה 'טמפל גרדין' היה ברור שבלי 'איש הגשם' הוא לא היה קורה. אני חושב שהטיפול הרגיש והחכם באוטיזם שרואים היום בסדרה כמו 'על הספקטרום' הוא עדות לאיך שהחברה למדה להתמודד עם אוטיזם ולא איך שהקולנוע למד להתמודד איתו. הבנו שיש ספקטרום ושאדם עם אוטיזם יכול להיות סופר רגיש. אני חושב שהקולנוע לא נוטה לקבוע הלכי רוח אלא לשקף אותם. אם באייטיז התחיל עניין בנושא, אז הקולנוע שיקף את זה, בדיוק כמו שהקולנוע בשנות ה־70 שיקף את הפרנויה מהממשל האמריקאי. הוא לא המציא אותה. זה סדר הדברים בהוליווד, בעיקר בהפקות הגדולות".
מה השלב הבא?
"בעיני נגיע למקום נהדר כשנראה על המסך מישהו שהוא על הספקטרום שהוא חרא של בן אדם. אז באמת התקדמנו. יש איזושהי הילה אוטומטית של קדושה סביב בעלי מוגבלויות וזה ייצוג לא הולם לכיוון ההפוך. ב'על הספקטרום' זו הפעם הראשונה שראיתי על המסך דמויות כאלה שמותר להן לצאת מניאקיות, וזה בדיוק בגלל שהתרבות שלנו, בישראל, במקום הזה פחות השתגעה".
"צריך לשפוט סרטים ביחס לזמן שבו הם יצאו", מוסיף בלייר. "אי אפשר עכשיו לקחת סרט מלפני 30 שנה ולהתייחס אליו באותה גישה. צריך לבדוק מה החשיבות שלו כלפי ההיסטוריה ולא כלפי הרגע שבו הוא יצא או האם הוא אקטואלי ורלוונטי להיום. אני בטוח שהיום היו בוחרים לעשות אותו אחרת, על בסיס היכרות יותר עמוקה עם הנושאים האלה. אבל מה שיש ללמוד מהסרט הזה הוא לא רק על העניין של אנשים על הספקטרום אלא גם על יחסים בין אחים, גברים שאינם מביעים רגשות ואנשים שחושבים שהם מרכז העולם ופתאום מגלים שיש להם עוד הרבה מה ללמוד על החיים".
גם גולדווסר לא מתרגש מהביקורות החדשניות: "אצלי בסרט האבא אומר לבן שלו 'מה אתה מטומטם?' ו'לך, לך, יא דביל', זה איכשהו מקביל למה שצ'ארלי אומר לריימונד, כך שאני לא רואה הבדל גדול".
בעיית תקשורת מהלכת
תשובה מסוימת לשאלה מדוע בכל זאת קיימת התעוררות של יצירות שעוסקות בנושא, מעניקה קרן מרגלית, יוצרת ובמאית הסדרה "פלפלים צהובים", המספרת על משפחה המגדלת ילד אוטיסט. גם מרגלית, אם לילד אוטיסט, שאבה השראה ליצירה מחייה האישיים. "האוטיזם היום נוכח בממדים מאוד גדולים", אומרת מרגלית. "בתקופה שבה נוצר הסרט זה היה נדיר. היום יודעים שזו אבחנה גנטית אבל המרכיב הסביבתי גדול. נכון שאפשר להגיד שהרבה יותר ילדים מאובחנים היום כי טווח האבחון מאוד התרחב, אבל עדיין מדובר במספרים עצומים. לדעתי היום בארצות הברית זה 1 ל־80 ילדים, ואין הסבר שמבאר את הגידול הזה. אפשר לראות באופן כללי שהפוליטיקלי קורקט הולך יותר למקום של קבלת האחר, ודרך האבחון של האוטיזם אפשר להביא את זה לידי ביטוי.
אחת הסיבות בעיני שהעולם כל כך דפוק היא שכולו בעיית תקשורת מהלכת. כדי ששני אנשים יתקשרו כמו שצריך, צריכים להתקיים כל כך הרבה תנאים בכל כך הרבה רמות של הבנת כל כך הרבה פרמטרים - שזו באמת נראית לי כמשימה כמעט בלתי אפשרית. בין כל שני אנשים יש שדה מוקשים וצריך ללכת בו בעדינות כדי לא לפגוע. באוטיזם זה בא לידי ביטוי בצורה נורא גלויה לעין, כי אתה רואה בן אדם שחווה דברים בצורה פולשנית בכל רמה - סנסורית, רגשית וכולי. הצחוק הוא שאומרים שהם לא מרגישים ולא אכפת להם וזה בדיוק ההפך - הם אובר סנסטיביים, מערכת העצבים שלהם כל כך רגישה שזה כמעט גיהינום בשבילם להיות בעולם, כי הכל כואב. ב'איש הגשם' רואים את מערכת העצבים המאותגרת של ריימונד על ידי כך שהוא חוזר על אותם דברים פעם אחר פעם. זה הרגיע אותו כי מבחינתו, כל שינוי נחווה כמו התקפה".
איפה את רואה את ההשפעה של הסרט ביצירה של היום?
"כל תהליך מתחיל במפץ גדול ורק אחרי שנים המפץ יכול להיקלט ולהיות בכלל מעוכל. וללא ספק, 'איש הגשם' היה מפץ גדול. הסרט הראשון שעשה 'יש מאין' וכל מה שבא אחריו עשה 'יש מיש'. במפץ הזה, הסרט הזה בכלל ברא את העולם. הוא היה מאוד נועז ופשוט הביא את הדבר הזה למיינסטרים בתסריט הכי הוליוודי שיש, הכי טום קרוז, וזו דוגמה מצוינת לכוח חברתי של קולנוע".
עם השנים התברר שהוא די חטא למציאות.
"צריך להתחיל איפשהו. ברור שהסוואנט זה פרומיל באוכלוסיית האוטיזם, ואז בכלל הייתה תקופה איומה שבה אשפזו אוטיסטים בבתי חולים פסיכיאטריים. אבל זה התחיל בסרט ההוא, כשבאמת לא ידעו כלום".
הסרט שימש לך כהשראה בעבודה על "פלפלים"?
"מה שהוא הציג היה בדיוק מה שבעיני, ב־2011, לא היה אוטיזם. הוא היה צריך כבר לצאת מההגדרה ההיא. אפילו אני קיבלתי טענות שהילד בסדרה, עם הגאונות הזו והשירה, זה הרבה יותר גימיק קולנועי מאשר להראות 'סתם' קושי. אז כן, הסרט עשה דבר אדיר, אבל הגיע הזמן להתקדם".