"סנאפשוט"
על הבמאי דורון ערן חביבים סרטים שגיבוריהם מבצעים תפנית משמעותית של 180 מעלות בשטף חייהם הרגיל. ב"רוח חדשה", למשל, הוא עקב אחר צעיר יהודי מבולבל, בן למשפחה דתית, שנשבה בקסמו של הצלוב מנצרת. ב"טאהרה" הוא מתאר סופרת הספוגה בתרבות המערב, שנקלעת לאוהלי קידר הנטועים בחצי האי סיני, והולכת שבי אחר אגדות המדבר הבדואיות. ועוד השכיל ערן לתאר בסרטו "נמס בגשם" את התהליך הכאוב שעובר על טרנסג'נדרית, בדרכה למימוש זהותה המינית החדשה.
אך במיוחד חביבה על ערן, כך נראה, הסיטואציה הקטסטרופלית שבמהלכה נוטשת הכלה את בחיר לבה עוד בטרם העמידו חופה. זה קרה בסרטו "רגליים קרות", עם הילה וידור ורון שחר, ואללי, זה קורה שוב ב"סנאפשוט". הפעם, שרון טל היא הכלה שבורחת מהעסקה הרומנטית, ואמנון וולף בתפקיד החתן. ערן, כמה אבירי מצדו, מותיר את זכות הדיבור אצל החתן הנטוש, כשהוא שם בפיו את תפקיד המספר בסרט, זה שנזכר בעברו הכאוב.

אנחנו בקיבוץ כלשהו. יעל היא אישה צעירה שהוריה הם ממקימי אותו קיבוץ. היא עצמה מתגוררת בעיר הגדולה, ומוצאת פרנסתה בעבודה כמזכירת מערכת של איזשהו עיתון נטול שם או ייעוד. לשם פיוס עם נפשה המתלבטת, מתמכרת יעל לצילום סטילס ברחוב, שמעובה במשמעויות חברתיות וספוג באומנותיות מרובה. יעל, למי שעדיין לא קלט, היא הכלה.
קובי הוא החתן. קיבוצניק שעובד כ"מתכנת אפרורי". אלה הן בדיוק המילים שבהן הוא בוחר להגדיר את עצמו. האפרורי הזה, על פי עדותו האישית בסרט, מאושר מבחירתה של בחירת לבו, שבחרה דווקא בו להיות לה לבעלה השני. הוא מעריץ את לבטיה, הפכפכותה, שתלטנותה, וכמובן גם את האהבה העצמית שאישה זו, דמות משעממת וכמעט חלולה, טובלת בהם. אבל לא היה די בכל זה כדי לרמז לו על מה שהיא עומדת לעולל לו, לאוהב האולטימטיבי. היא נוטשת אותו שבוע לפני הטקס המרגש עם השמלה והעוגה, משום שזה לא זה בעיניה.
לנטישה אכזרית זו טעמים רבים, ועיקרם מתומצת ביחס הנורא של אבא אל אמא. כלומר, יחסו של אבא של יעלי (אבי פניני) לאמה (סמדר קילצ'ינסקי). שניהם, כאמור, מוותיקי הקיבוץ. מתברר שאבא מפוצץ במכות את אמא כבר 20 שנה, אבל אף אחד לא ראה ולא שמע. לפחות לא עד אותו היום שבו יעל, כמו צלמת סקרנית, מוצאת לפתע את אמה הפצועה בפניה וחבולה בכל גופה, כשזו מסתתרת מהעולם במקלט לנשים מוכות. מחזה מזוויע זה גורם ליעל להתבונן מחדש ביחסים שבין גברים לנשים, כפי שהדבר מתממש בחברה הציונית בארץ ישראל.


 
מתברר לה, למרבה ההפתעה, שגברים נשואים אינם נאמנים לנשותיהם. עובדה. היא עצמה משתחלת מדי פעם ללינה משותפת עם העורך הראשי (דני גבע) של העיתון המעסיק אותה. יעל, כמו עליסה בארץ הפלאות והארנב הלבן, מגלה בפגישה אקראית על שפת הים עם נירו לוי הסטלני, שיש אפילו זוגות נשואים שחוגגים את הסווינגריות שלהם. והיי, לא תאמינו, יש בסביבה גם בנות בעלות אופי איום. לדוגמה: החברה הכי טובה שלה (הילה הראל) משתרללת חופשי־חופשי עם אותו עורך עיתון שיודע–אף–יודע את יעל. והוא, כמו שצוין כאן קודם לכן, בכלל נשוי.
 
"סנאפשוט", אם כך, הוא מעין צילום בחטף של חברת הזנאים הישראלית, שכנראה שום ערך אינו מקודש על ידה. אפילו לא ערכי העבודה. עובדה היא שאחיה קל הדעת, אך הדיכאוני, של יעל (שלומי ברטונוב), הינו מפשל סדרתי בכל הקשור לתורנויות החליבה שלו. בטח שכחתם, אנחנו עדיין בקיבוץ.
המעשייה המטופשת ונטולת העניין הזו הוסרטה על ידי ערן ואנשי צוותו לפני למעלה משנתיים, והמתינה עד כה בסבלנות על מנת לזכות בחשיפה רחבה. דומה כי זהו עונש קולקטיבי שהציבור יתקשה לעמוד בו. שהרי מדובר בלא יותר מחתירה בלתי נלאית של ערן ללכוד את תשומת לב הצופים הפוטנציאליים באמצעות זגזוג עקשני בין הכותרות והנושאים הבוערים, שבעת האחרונה כאילו עומדים במרכז תשומת הלב הציבורית.
 
עודדה יערי חתומה על התסריט של "סנאפשוט", ועינב גיאת גוטמן צילמה את הסרט. גם הביצועים שלהן מוציאים שם רע לעיסוקים הקולנועיים שבהם בחרו השתיים להתמקד.
"אהבה מריקוד ראשון"
 
ז'אנר סרטי שלייקעס הוא מהמצליחים ביותר בארץ. מדובר בסרטים שמכוונים קודם כל לקהל הגמלאים שנהנה מדי יום שלישי ממבצע ההנחות הקבוע המוזיל למי שאוחז בידיו תעודת קשיש את דמי הכניסה לבתי הקולנוע עד ל־10 שקלים בלבד. הפנסיונרים נהנים וגם בעלי בתי הקולנוע לא בדיוק סובלים, משום שהמדינה היא שמשלימה את מחיר הכרטיס.
 
כלל זהב באומנות המכירות גורס כי כשיש לך ביד קהל שבוי, כדאי שתרצה אותו ותאכיל אותו במשהו שהוא מורגל לו. כך קרה שבשנים האחרונות החלו להפציע בבתי הקולנוע בישראל סרטים העוסקים בסוגיות הקשורות בהזדקנות, במחלות של בני הגיל השלישי ובניסיונות השונים להתמודדות עם הזמן השאול שהולך ואוזל.
 
כזה הוא גם הסרט הבריטי "אהבה מריקוד ראשון", העוסק במתן הזדמנות שנייה לגברים ונשים שמצויים בעומק העשור השביעי לחייהם. במרכז העלילה ניצבת אימלדה סטנטון, כאן בתפקיד אשת קצין משטרה בכיר, שזה עתה סולק לפנסיה, ובאותה ההזדמנות הוא אף בועט החוצה מחייו את זו שליוותה אותו עד כה. מחליף אותה, כמו מכונית או מכשיר טלוויזיה, במודל מסדרת ייצור צעירה ממנה.
 
הרעיה הנאמנה, שלא יודעת איך כל זה נפל עליה, נאלצת לעשות את דרכה בחזרה כלפי מטה. בצעירותה היא השתייכה לבני מעמד העמלים, אבל החיים המשותפים עם קצין משטרה שאפתן שיפרו את מעמדה החברתי עד כדי כך שהיא זכתה לתואר "ליידי" שיוצמד לשמה. כעת, עם נטישת הבעל הבוגדני, הסתלק ממנה גם התואר היוקרתי, והיא נידונה לחזור לרובד הנמוך יותר.
 
בדרכה למטה פוגשת סטנטון את סיליה אימרי, פה בדמות אחותה הבוהמיינית, הרווקה, של הליידי לשעבר. אימרי חובבת החיים אף היא נושקת עוד מעט לגיל 70, אלא שמגבלה זוטרה זו איננה מפריעה לה בחיפוש אחר פרטנרים למיטה, ובוודאי שלא מונעת ממנה את קו האופק האופטימי שגורס כי החיים זה דבר כייפי, ולמה לעשות עניין מפנים מקומטים או מרגליים גדושות בוורידים בולטים.
 
ועוד בעלילה טימותי ספול. הוא זקן, בעל בית מלאכה לשיפוץ רהיטים, שמטפל במסירות ובעצב רב באשתו חולת האלצהיימר. על מנת להשתחרר מעט מטבעת חנק זו הוא נוטל חלק בחוג שכונתי לריקודים סלוניים, שבו חברה גם האחות של המגורשת מגן העדן. מובן שדבר גורר דבר, ובסופו של עניין ימצאו עצמם ביחד הרפד והליידי לשעבר. זה לא בדיוק ספוילר, משום שכל צופה, אפילו אם הוא מנומנם, יכול להבין זאת החל מהסצינה השנייה בסרט.


 
פה מחלות, שם איזו לוויה או אשפוז חירום. שום דבר מכל זה לא יפריע לזקנים להמשיך לעשות שמייח ולרקוד כאילו הם זה עתה טיפסו על שולחנות מועדון הגנקי התל אביבי. דומה ש"אהבה מריקוד ראשון" מקפיד להיטיב עם קהל הצופים של מבצע שלייקעס, ואינו חדל להפיק אופטימיות מתמדת מתוך הסצינות המאוד צפויות ופשטניות שמהן הוא מורכב. 
 
למעשה מדובר בסרט חניכה במהופך. אם ברומן/סרט חניכה קלאסי עומדת על הפרק הסוגיה הקבועה איך מעבירים את הגיבור מגיל הנעורים אל כובד הראש של המבוגר, הרי שב"אהבה מריקוד ראשון" המהלך העלילתי הוא מנוגד ממש. איך מנחילים לאלה שעוד מעט יוכרעו בשל עול השנים הרובץ על כתפיהם, מעט ממשובות הנעורים שלהם אמרו ביי ביי 60 שנים קודם לכן.
 
הבמאי ריצ'רד לונקריין ("וימבלדון", "פריצה ברשת") אינו עושה שום מאמץ להתרומם מעל הטריוויאליות של רצף הסצינות המרכיבות את "אהבה מריקוד ראשון". למזלו, יש לו לצדו ארבעה סייענים שעבודתם כאן עומדת על רמה גבוהה משלו. קודם כל מדובר בצלם ג'ון פארדיו, שמשכיל לטבול את אפרוריות הסיטואציה החברתית בעושר של גוונים צבעוניים, שעומדים בסתירה לעליזות המאולצת של הדמויות השונות בסרט.
 
לבד מהצלם, מצטיינים גם שלושת השחקנים המובילים את הסיפור - סטנטון, אימרי וספול. במיוחד ראויה לציון סיליה אימרי, המגלמת את האחות הפרועה של סטנטון. אימרי, שעשתה לעצמה שם טוב בסדרת סרטי "מלון מריגולד" - מהבולטים בז'אנר סרטי שלייקעס - חוגגת פה ברצף של שטיקים וטריקים שכל שחקנית מבוגרת הייתה שמחה לעולל מול המצלמה. סטנטון וספול, שמוכרים אפילו לבני נוער בשל תפקידיהם בסדרת סרטי הארי פוטר, מצטרפים אף הם למפגן המקצועני–וירטואוזי של אימרי.