כשהשחקנית לירית בלבן (47) קיבלה הצעה לשחק בסרט ישראלי־אתיופי קומי, היא הסתקרנה בטירוף. "איך שקראתי את התסריט, התלהבתי", היא מודה, רגע לפני ש"ליידי טיטי" עולה בסוף השבוע הקרוב. "התלהבתי שזה סרט על אתיופים ושזאת קומדיה; לא דרמה, לא דוקו. יש שם המון הומור עצמי, וזה היה גילוי בשבילי שהם יכולים לצחוק על עצמם, עם כל העצב שהם עוברים כאן. קלטנו אותם בצורה מאוד קשה".

"ליידי טיטי", שכתבה ויצרה הבמאית אסתי עלמו עם בן זוגה, המפיק אלעד וקסלר, הוא שונה ומפתיע בנוף היצירה הישראלית, לא רק בשל החומרים שבהם הוא מטפל: המשבר שעובר על הגבר האתיופי שנוחת כאן; נשיות אתיופית וסקס; אלא בעיקר בשל הזווית הקומית והאריזה ההוליוודית - למרות האתגר הקשה ממילא להעמיד סרט כזה על הרגליים. למעט בלבן, שמגלמת את מנהלת המתנ"ס המפוקפקת ועונה לשם הסמלי תקווה, שאר השחקנים בסרט אינם שחקנים מקצועיים ונבחרו מ"הגטו", כפי שמגדירה זאת עלמו.

כשחקנית ותיקה ומפורסמת, איך היה לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים?
"מה שעשה לי את ה'וואו' היה צביקה הזקיאס, השחקן הראשי שגם מגלם את ליידי טיטי".

הוא באמת חתיך.
"וואו. קודם כל התלהבתי ממנו כגבר. הוא בהחלט עושה לי את זה. מהרגע שראיתי אותו זז ורוקד כל כך בטבעיות, התפעלתי. מעניין, כשאתה משחק ליד לא שחקנים, זה מעניין לפעמים. הרגשתי שאני משחקת יותר מדי".

כדמות הלבנה היחידה בסרט, את מסמלת למעשה את התנשאות הממסד הלבן על האתיופים. איך היה לגלם דמות כזו באווירה קומית?
"זה נכון, כי הכוונה של הדמות טובה, אבל בפועל היא לוקה בקצת גזענות. לא יכולתי לשחק אותה וגם לרדת עליה. היה חשוב לי להביא את הצד האנושי שלה ושיאהבו אותה. הבמאית לא אהבה את הדמות הזאת, שמפטרת אנשים ומקדמת דברים רק כדי להשיג כותרת בעיתון. אבל במהלך הצילומים היא הצליחה לחבב אותה. יש בה משהו טרגי, כי היא מחזיקה מעצמה כאילו היא עושה עבודת קודש. בפועל זה לא ממש מצליח לה. היא לא מבינה את השפה שלהם, הם די מנותקים ומיואשים. כך נוצרת התנגשות קומית חזקה מאוד".

ההומור לא מטרפד את המסר שנועד לרדת על הגזענות שפשתה בחברה הישראלית?
"אפרופו גזענות, כולם מדברים עכשיו על הטייס האתיופי הראשון ועושים מזה רעש וצלצולים. לעניות דעתי, זה רק מגדיל את הגזענות. בעיניי, סרט שבו אתיופים צוחקים על עצמם ועל המצב יעשה את ההפך".

בלבן, שמככבת כרגע על המסך הקטן בסדרה "חברות" (ערוץ עשר), נחשבת לעילוי קומי, אך זוהי אולי קללתה. ברחוב כולם מחייכים אליה ואומרים לה שהיא עושה להם טוב, אך היא מודה שהיא מרגישה חנוקה בגבולותיה הצרים של התעשייה המקומית. מאז שזכתה בתפקיד ראשי בסרט "שחקנית ספסל" (2001), היא מבטאת את מגוון כישוריה בעיקר בתיאטרון, שם יוצאת השבוע הצגה חדשה בכיכובה, "יש רופא באולם", בתיאטרון חיפה.

"אני אגיד לך ברצינות משהו על טייפ קאסט", היא אומרת, אחרי שצחקה על זה באינספור ראיונות שעקבו אחרי פריצתה הקאלטית כ"נעמי כפית" בסדרה "הבורר". "אני חושבת שיש לי לוק מסוים שהוא לא רגיל לגמרי, ואני חושבת שהדרך היחידה שלי לגלם את הדמות שאני רוצה, היא פשוט לכתוב את הסיפור בעצמי".

כלומר, אין סיכוי שיקום במאי שילהק אותך למשבצת של מלי לוי?
"יש גם במאים שמצליחים לחשוב מחוץ לקופסה, כדי לאפשר לשחקנים להוציא את האיכויות שלהם. אני מתה על הבמאית קרן ידעיה ועל חנה לסלאו, שקיבלה אצל עמוס גיתאי תפקידים ופרסים, ואז אתה רואה אותה על המסך ואומר: וואו, היא לא רק קומיקאית. אני רואה את עצמי מגלמת תפקידים מורכבים: נשים קשות יום, מאהבות. אני משוועת לזה. ליטל שוורץ היא השראה עבורי, כי היא קומיקאית שלא לקחו ברצינות, אז היא עשתה את זה לבד".