בסרטו "האמת של פריץ באואר" (2015) השתדל הבמאי לארס קראומה לשרטט את הדיוקן הרוחני של גרמניה המערבית, שבמהלך שנות ה־50 וה־60 הדחיקה, ואף הסתירה במתכוון, את מה שחלק גדול מאזרחיה עולל לאירופה בעידן הרייך השלישי.

בסרטו החדש, "שתיקה רועמת", מעתיק קראומה את זירת ההוכחה שלו, ומנסה להתמודד עם מה שקרה באותן השנים אצל תושביה של האחות המתחרה, כלומר גרמניה המזרחית, שב–1949, בהשראת הכיבוש הסובייטי, הכריזה על עצמה כחברת מופת קומוניסטית.

כזכור, פריץ באואר, שקראומה הציב אותו במרכז עלילת סרטו הקודם, שימש כתובע המחוזי בפרנקפורט, ודחף בשנות ה־60 לסדר היום הציבורי את נושא העמדתם לדין של הפושעים הנאציים שהפעילו את מנגנוני תעשיית המוות באושוויץ. פעילותו זו, כמו גם הטיפים החשובים שהעניק לראשי המוסד הישראלי, בדרכם ללכוד את אדולף אייכמן, עמדה בניגוד גמור לתפיסה שהובילה באותן השנים את ראשי ממשלו של הקנצלר קונרד אדנאואר, ששאפו להשכיח ככל האפשר את העידן ההיטלריאני. בסרט ההוא ניצל קראומה את ההנגדה הברורה בין טוב לרע על מנת לביים סרט שעיקר הדרמה בו הייתה אצורה באלמנטים הדידקטיים שהושתלו בו.

עניין דומה מתחולל גם ב"שתיקה רועמת". כאן זירת ההתרחשות היא בעיר תעשייה מזרח גרמנית, שתושביה כמו נטלו על עצמם ליישם את העקרונות של הסוציאליזם בעניין שוויון ואחווה. קראומה, שביסס את סיפורו על מקרה שאכן אירע בגרמניה המזרחית במהלך החודשים אוקטובר–נובמבר של שנת 1956, נזעק להוכיח באופן דרמטי את מה שכל אחד יודע באופן אינסטינקטיבי - מאחורי הססמאות, אפילו אם הן נאצלות, מצויים אנשים בשר ודם, שהתנהגותם אינה תמיד גזורה על פי שטאנץ מוכן מראש.

כמה שמיניסטים הלומדים בבית ספר קומוניסטי מאזינים בסתר לשידורי התעמולה המערבית, שבוקעים מתחנת הרדיו אירופה החופשית, שהייתה אז אסורה להאזנה בגרמניה המזרחית. התלמידים שומעים את החדשות על אודות ההתקוממות נגד ברית המועצות, שהתחוללה ברחבי הונגריה באוקטובר 56', ומזדהים מיד עם שנאתם של ההונגרים לכיבוש הסובייטי.

בשידורי הרדיו האסור נמסר כי במהלך ההתקוממות בבודפשט מצא את מותו גם פרנץ פושקש, אז גדול שחקני הכדורגל בתבל. הידיעה המעציבה (והשקרית) הזו, ביחד עם הריגושים של גיל ההתבגרות מההדים של המרד האנטי־סובייטי, הניעו את התלמידים לקיים בכיתה שתי דקות דומייה, על מנת להנציח את זכר הנופלים במערכות הצדק באירופה. המחאה הילדותית הזו התגלגלה עד לאוזניים של ראשי הממשל המזרח גרמני, שהזדרזו להכריז על הגימנזיסטים המוחים כעל אויבי האויב, תוך איום להשעותם מהלימודים ולמנוע מהם קבלת תעודת בגרות.

דיטריך גרסטקה, שהיה אחד התלמידים, פרסם לפני מספר שנים את זיכרונותיו על אודות התקופה ההיא, ועל פי ספר זה ביסס קראומה את התסריט של "שתיקה רועמת". בעיקרון, הסרט הוא התעמתות ישירה לא רק עם הממשל הקומוניסטי אלא גם עם דור האבות. שלושה תלמידים בני 18 עומדים במרכז הסיפור, אך במקביל ניצבים שם גם אבותיהם, שעשו דבר אחד או שניים במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, ומתאמצים לכסות על העבר ההוא בשקרים גדולים וקטנים.

כדי להביא לידי הצטללות מקסימלית את העימות הבין דורי - הצעירים הגדלים תחת המטרייה הסוציאליסטית המהוגנת, ואבותיהם שפעלו בזמן הרייך השלישי - מעלים קראומה את העובדה הביולוגית שמדובר פה בבחורים בני 18. כלומר, כאלה שנולדו ב–1938, בשיא הסיוט הנאצי, והיו כבר בני 7 לפחות כשהסתיימה המלחמה העולמית.


"שתיקה רועמת". צלם : באדיבות סרטי נחשון "שתיקה רועמת". צלם : באדיבות סרטי נחשון


משום מה, לאף אחד מהבחורים הללו, וגם לא לכל יתר תלמידי בית הספר, לא נותר שום זיכרון ילדות. בהחלט תופעה פסיכולוגית נדירה, שקראומה נזקק לה על מנת להפוך את תודעת הצעירים לטאבולה ראסה, ובכך להתחיל מאפס את השיעור המושכל שלו בהיסטוריה חברתית מודרכת. עד כדי כך קסם לקראומה הרעיון המטופש של הלוח החלק בתודעת הצעירים, שהוא שולל מאחד הבחורים את הידיעה על מעשיו הפוליטיים (הפומביים) של אביו, שאירעו ב–1953, כלומר שלוש שנים קודם לסיפור הסרט, כשהיה כבר תיכוניסט בן 15.

המהלך הדידקטי המגושם הזה מועתק גם לדיאלוגים, וגם לאופן שבו קראומה מעמיד אותם בפני המצלמה. עימותים ישירים - חקירות, משפטי זוטא, דקלומי טקסטים מוכנים מראש - שניטל מהם עוקץ המגע האנושי, והם אמורים לשמש מעין תחליף לשיעורי חברה ואזרחות, אך לא כסרט המיועד לחשיפה בבתי קולנוע מסחריים.

יתרונו הבולט של "שתיקה רועמת" מתמצה דווקא באתר ההסרטה שלו. מסיבות של אסתטיקה בחר קראומה לשכתב את ההיסטוריה, ולהעתיק את ההתרחשות של שנת 56' מעיירת שדה הסמוכה לברלין אל העיר המיוחדת במינה, אייזנהוטשטדט שמה, שממוקמת על הגבול המזרחי החוצץ בין פולין לגרמניה. העיר לדוגמה הזו, שנוסדה על פי תכנון קפדני מוקדם ב–1950, ונקראה בעבר סטלין–שטדט, על שם מנהיג ברית המועצות, נועדה להבליט את יתרונות המחשבה הסוציאליסטית, ואופני היישום האופטימיים שלה לטובת הפועלים. נכון הוא שב־20 השנים האחרונות, מאז איחוד שתי המדינות הגרמניות, אייזנהוטשטדט התרוקנה כמעט מתושביה, אבל האדריכלות הסוציאליסטית מבית היוצר של הבאוהאוס, עדיין עומדת שם על מכונה, ובסמיכות אליה צילם קראומה את סרטו.

בעקבות בכורתו העולמית של "שתיקה רועמת", שנערכה בפברואר האחרון בפסטיבל ברלין, הזדרזו מבקרי הסרטים בגרמניה להפליג בשבחי השחקנים הצעירים שמגלמים את תפקידי הגימנזיסטים. למי שאינו עוקב מקרוב אחר ההתפתחויות בקולנוע מתוצרת גרמניה, קשה יהיה לצרף את קולו לתשואות חן חן אלה.

מצד שני, השחקן הוותיק בורגהרט קלאוזנר (שגילם את פריץ באואר בסרטו הקודם של קראומה, ולפני זה את הכומר הכפרי המבעית ב"סרט לבן"), עושה פה תפקיד אפקטיבי, כשנכנס לדמותו הדוקטרינרית של פריץ לאנגה, ששימש לפני שישה עשורים כמיניסטר הממונה מטעם הקומוניסטים על חינוך העם. גם הוא, כמו כל האחרים בסרט, מבצע דמות דקלרטיבית, ולאו דווקא אנושית, אבל עושה זאת במקצוענות ראויה לציון.